איש מצחיק מאוד: אודטה מחלקת טיפים
וגם: איך להפסיק לאכול מלח, להיות נשואה וחד הורית בו זמנית, וטיפ לפראיירים במסעדה. לגזור ולשמור
כן, חברים, יש כזה סטטוס במחוזותינו. תמצאו אותו בכל מקום שבו אשת חיל התחתנה עם בנאדם טוב, אך מורכב ושרוט, שמחזיק בהתחבטויות הקיומיות שלו כבקרנות המזבח. היא נידונה לגדל כמעט לבד את כל הילדים, כולל את זה הארוך, שנשוי לה. זה, שהעבודה הכי גדולה שלו היא להיות שרוי באופן חינני בסבל קיומי, וככה להעניק לעצמו פטור מכל מיני חובות חיים בלתי חינניות.
לבעיה של בעלה קוראים "או שתחרבן או שתרד מהסיר" - אבל הוא לא רוצה לבחור אף פעם שום צד, כדי לא להפסיד שום צד, וככה בדיוק הוא מפסיד את כל הצדדים. אם רק היה לו את האומץ ואת הרשות הפנימית לבחור בו זמנית בשני צדדים, בשיטת ה"גם וגם וגם-גם" (אבל עם פתק רשמי), הוא היה יכול להפסיק להתקיים רק במקום הצר הזה, שהוא רגע הטיסה שלו מצד לצד. הוא היה יוצא לחופשי, אבל אז, עם איזו מיני דרמה הוא היה "מחמם לעצמו גזרה", כדי לא להיפגש עם המגה דרמה שלו? איך הוא יוותר, כך, סתם, על כזה מלכוד מושלם ומניב, "פרפטום מובילה" כה מנצח? וזה שהוא פשוט יחיה, שהוא רק יהיה, אבל באופן מאושר - זה לא במתמטיקה שלו.
אין לו לזה מדפים בתוך הראש. כי כבר יותר מדי הרבה חיים הוא בנה ותלה סביב כל "הבעיות" שלו, ויש מצב שכל סידור העבודה הזה נושר לו ביחד איתן. כן, מה שרואים מכאן (מלפני הדלת), זה לא מה שרואים משם (אחרי שכבר עוברים דרכה), והפחד שלו לא בהכרח יתגשם, אבל מי ייקח צ'אנס?
ובינתיים, כמו שאומרים, גם נהיו לו שם הרגלי חיים מניבים, אז למה לשנות? באופן פלאי, הגאולה שלו תגיע רק כשלאשתו יימאס לגמרי לשאת לבד בכל העול הזה. ועד שהסבלנות שלה תפקע - הוא נידון להתנדנד בתוך הסבל הקיומי שלו, ולא באמת לחיות. הטכנולוגיה שלו (ושל כל כך רבים אחרים), פשוטה אך יעילה: מבחינתו, החיים שלו לא יכולים להתחיל, כי הוא עדיין לא החליט איך הם יהיו. ואם הם טרם התחילו ("פיייי, איך דפקנו את הסיסטם"), יש לו פטור מבחירות קשות.
קטן עליו המחיר שהוא שם על עצמו ועל אשתו. הוא מרתק אותה אליו דרך ההזדקקות הנואשת והקיומית שלו אליה, שעטופה בטונות של קסם, ושמתפרשת אצל שניהם כ"אהבה". כן , אפרודיזיאק שאין לעמוד בפניו, למעט הפרט הפעוט הזה שאהבה אמיתית היא חופש - ולא כבלים הדדיים.
"אנחנו קבוצה בת כ-30 אנשים העובדים וגרים ביחד ביישוב קהילתי", נכתב באי-מייל שקיבלתי. "מטבע הדברים, ולטובת הגיבוש, אנחנו יוצאים מדי פעם ביחד לפאבים, למסעדות וכו'. הבעיה המטרידה שאיש לא מעז להעלות אותה בגלוי, היא עניין התשלום. כי חלק מהחברים (המגיע רק בשביל הגיבוש והיחד), מזמין רק קפה או משהו ב-20 שקל. ויש את אלה המזמינים ללא הרף משקאות חריפים שערכם יקר, ונוצר מצב שבסוף הערב הסכום הקולקטיבי גבוה מאוד.
"שאלתי היא, האם אדם היושב ביחד עם כולם ומזמין רק קולה צריך לשלם עליה מאה שקל ויותר, או שכל אחד צריך לשלם רק על מה שהוא מזמין? האם אני צריך לממן את זה שאוהב לשתות, או פשוט לשלם רק את החלק היחסי שלי? מה שקצת מביך הוא ש'השתיינים' ו'השובעים' מבקשים ללא בושה שכולם יתחלקו בתשלום. נשמח לתגובתך".
או-קיי. בארצות הברית, אם שבעה אנשים ישבו לארוחה במסעדה, הם יקבלו שבעה חשבונות נפרדים, ולכולם זה יהיה מובן מאליו. זה יהיה אחרת רק אם מישהו יטרח לארגן את זה אחרת ומראש. בארץ, אם חבורה שלמה הולכת לאכול במסעדה, וכולם מזמינים פחות או יותר את אותו הדבר - נהוג לחלק את החשבון בין כולם, בלי להתקטנן על השקל.
אבל פה, הפערים עצומים, וזה בטח לא מקרה חד פעמי. אז הכי פשוט שאחד החברים ייקח יוזמה, ויתלה פתק על לוח המודעות: "ביום חמישי", נניח "כולם נפגשים ב-11 בלילה בפאב של מוישה זוכמיר. נ.ב. כדי לפזר עומסים, כל אחד משלם את החשבון שלו בנפרד". אנד אוף סטורי. לא צריך לעשות מזה דרמה גדולה מהחיים. זה פתרון אנושי והגיוני, בגודל הבנאדם. שום "גיבוש" לא ייחרב לכם בגלל זה, אלא אם כן משמעות הגיבוש בקבוצתכם היא: "אתה תתחזר בלי הכרה, ואני אשלם עליך". כולם יקבלו ככה את כל האינפורמציה הדרושה, ולאף אחד לא יהיו יותר שום הפתעות. זה או זה, או בננה קבועה בת מינימום 80 שקלים לכל יציאה. והשאלה היחידה היא, איזו מבין שתי האפשרויות היא הפחות נעימה לך.
את כל הגבינות הלבנות הקשות (פטה, צפתית וכו') כדאי לחתוך לפרוסות של סנטימטר, ולהשרות בתוך קערה עם מי ברז בכמות הכפולה מנפח הגבינה. שומרים במקרר, וכל יום מחליפים את המים עד שמגיעים לטעם הרצוי.
הצעות, בקשות, טיפים? שלחו לאודטה פקס 03-5682892 או מייל odetta@maariv.co.il אנא ציינו את מספר הטלפון שלכם
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם