חדוות החיות: שירלי בר-אמוץ רוצה שתגדירו מחדש מהו תכשיט
דמויות החיות על הסיכות והתליונים שלה משובצות בפנינים, אך גורמות לתחושת מועקה ותקיעות. הצורפת העכשווית שירלי בר-אמוץ, זוכת פרס אנדי היוקרתי, מעלה תערוכה חדשה
הפרס כונן על ידי צ'רלס ברונפמן לפני שבע שנים - לציון אהבתה של אשתו אנדי ז"ל לאומנויות ותמיכתה בהן - כדי לסייע בחשיפת האומנות הישראלית. עם סכום של 50 אלף שקל הוא נחשב לפרס הישראלי היוקרתי והגדול ביותר בתחום האומנויות הדקורטיביות. שיחת הטלפון מברונפמן שבה הודיע לה על הזכייה, לפני קצת יותר משנה, תפסה את בר-אמוץ בהפתעה, כשמאיה, בתה הקטנה, בת ארבעה החודשים אז, על הידיים.
"שלחתי את הטפסים בחופשת לידה", היא מספרת, "כדי שארגיש שאני קיימת, ואחרי שלושה חודשים קיבלתי טלפון, ומאז אני עובדת. אחד הדברים הכי מאתגרים עם תינוקת, ותינוקת ראשונה, זה למצוא את הזמן ואת הדרך לעבוד, להתפרנס, וגם ליצור, ולצערי יצירה היא לא פרנסה. לצערי ולא לצערי - כי זה נותן חופש מוחלט". אף ששמעה מהרבה נשים שאחרי הלידה הן הפסיקו ליצור, "אצלי זה הפוך. אני ממש מרגישה שהייתה לי קפיצה ביצירה. מין חופש בעשייה. וגם בהוראה".
ב"בצלאל" היא אחראית לתחום התכשיטים במחלקה לצורפות ואופנה, "וגם שם, מצד אחד אני מרגישה איזו בגרות, ומצד שני - נוכחות של פעוטה מוציאה ממך משהו שמחזיר אותך להיקסמות הראשונית מדברים חדשים. וזה מה שקורה לי גם בעבודות שלי. זה כמובן לא מונע מהביקורתיות לעבוד. תמיד יש איזשהו מימד ביקורתי, רפלקסיה חברתית, גם אם היא סמויה במעטפת של מתקתקות צבעונית".
למעלה מ-120 עבודות יוצגו ב"ימים יפים" - סיכות, תליונים ותמונות רדי מייד שעליהן עושה בר-אמוץ מניפולציה, והן חלק מתהליך העבודה. אחדות מהעבודות הן מסדרות שנוצרו בשנים קודמות, כמו "גן חיות" ו"כמו באירופה", אבל גוף העבודות המרכזי הוא זה שיצרה בשנה וחצי האחרונות, ובו בעיקר סיכות ותליונים.
לכל הסיכות מצע זהה של לוחית כסף, שעליו מפוסל סיפור. בקפדנות ובדייקנות רבה היא בונה עולמות זעירים, ובהם נופים המאכלסים ברבורים וארנבות, דובים ופילי קרקס מוקפים בשלל אבנים צבעוניות, מנצנצות.
התכשיטים של בר-אמוץ הם פסלים בזעיר אנפין. אפשר לגעת בהם, לענוד קרוב ללב, להגיד בעזרתם משהו על עצמנו. גובה התליונים מגיע ל-15 סנטימטרים, אך הם אינם כבדים. הסיכות אף הן גדולות למדי. "זה אושר גדול", אומרת בר-אמוץ על התערוכה ומחייכת בהתרגשות, "חלל גדול, חדש. זה כיף".
התכשיטים יוצגו בוויטרינה גדולה (16 מטר) שתוצב לאורכה של הגלריה. "הוויטרינה הענקית יוצרת איחוד של כל התכשיטים למין תיבת אוצרות. זה יאפשר לאנשים אינטימיות והתבוננות איטית. הכתוביות, היא מספרת, ירוכזו בנפרד, "כדי לאפשר לאנשים לצלול לתוך משהו שהוא חדש להם, ולהגדיר מחדש מהו תכשיט. אלו לא דברים חדשים בעולם, אבל בארץ מעט מאוד נחשפים לצורפות עכשווית".
היא בת 38, חברת קיבוץ מעברות שבו נולדה, דור שלישי לחלוצים ציונים ששורשיהם במזרח אירופה. בילדותה בילתה שלוש שנים בפריז ובבריסל עם הוריה, ואת המשיכה לנופים הפסטורליים ולחפצים הדקורטיביים השייכים לתרבות אירופה, המאפיינים את עבודותיה, היא מייחסת לזיכרונות הילדות. עם דור המייסדים היא באה חשבון, ואת ניסיונם לדחוק ולמחוק את התרבות החומרית האירופית, ה"גלותית ", מתוך רצון ליצור תרבות חדשה, כותבת בקטלוג ד"ר איריס פישוף, אוצרת התערוכה, בר-אמוץ רואה כטרגדיה.
הסטודיו שלה נמצא בקומה השנייה של הבניין שבו שכן בית הילדים הראשון של הקיבוץ. הגן של מאיה, בתה בת השנה ושבעה חודשים, ממש קרוב. "כשמאיה נכנסת לסטודיו, היא עושה 'וואו!'. ואז אני לא יכולה לא לתת לה להחזיק את העבודות. בעלי מת מזה. הוא מפחד שהיא תהרוס. היא קטנה כזאת, אבל יודעת בדיוק מה הורס ומה לא. והיא יודעת שזה של אמא והיא אוהבת את העבודות בגלל זה. וגם בגלל הנצנצים. ילדים מאוד אוהבים נצנצים. וגם אני".
הסטודיו נבנה כדי לתת מענה לשני צרכים - מקום ליצור ומקור לפרנסה לקיבוץ. היא מלמדת בו, "וזה מאפשר את הקיום של היצירה שלי. אחד הדברים שאני הכי שמחה שאני יכולה לעשות, זה שכשבאים אלי חברי קיבוץ - מבוגרים בדרך כלל - שנשברו להם המשקפיים, ומבקשים שאתקן להם אותם. הם יודעים שאני צורפת. וזה גורם לי אושר מאוד גדול. ואני עושה תיקונים טובים. אופטיקאים מחמיאים לי".
אל עולם הצורפות התוודעה בר-אמוץ לגמרי במקרה. לפני 15 שנה שקלה לימודי עבודה סוציאלית ופיזיותרפיה והביאה בחשבון גם אדריכלות, אופנה או עיצוב טקסטיל. "אבל אז אח שלי (האמן גיא בראמוץ, ס.נ.) סיים אמנות בבצלאל, והוא אמר לי'לכי למחלקה לצורפות".
מכיוון שניתן להירשם לשתי מחלקות, הוסיפה בר-אמוץ לטופס ההרשמה לאדריכלות בקשה להתקבל גם ללימודי צורפות. "אני זוכרת עבודה שהייתה תלויה על הקיר במזכירות המחלקה. זו הייתה תיבת פרפרים שבתוכה היו פרפרים צבעוניים ממתכת עם אמאיל. זה הקסים אותי". בסוף התקבלה ללימודי אדריכלות במוסד אחר, והעדיפה לבחור בצורפות בבצלאל, הימור שהתגלה בדיעבד כאחת הבחירות המשמעותיות בחייה. "התחום שהתמחיתי בו במשך השנים היה באמת אמאיל, וכל מיני צבעים וטקסטורות והדפסים על המתכות".
העבודות של בר-אמוץ מוצגות בגלריות ובמוזיאונים בארץ ובעולם. "עשב שוטה", למשל, מוצגת בימים אלה בגרמניה. האסתטיקה העמוסה שלהן ועבודת הקראפט החופשית שלה הן חלק ממגמות הצורפות העכשווית, אבל האופן שבו בא לידי ביטוי העיסוק הנוקב לעתים בזהות המקומית, ייחודי לה. בעבודותיה בולט השילוב בין טכניקות וחומרים מסורתיים ככסף וזהב לכאלה שאינם מקובלים במסורת הצורפות: חומרי "רדי מייד" וחומרים סינתטיים כמו טפלון. הערבוב של חומרים "גבוהים" - אבני חן יקרות - ו"נמוכים" - חרוזי פלסטיק ואבני זירקון; החיבור בין חומרי הרדי מייד הפיגורטיביים והעבודה החומרית המופשטת: כתמי צבע, בליטות, חריטות.
אגב, את חיות המתכת שבהן היא משתמשת, מצאה דרך מעצב הטקסטיל צורי גואטה, זוכה פרס אנדי לשנת 2010 שעובד בפריז. כשנפגשו השניים בבירה הצרפתית לפני חמש שנים, המליץ גואטה לבר-אמוץ ללכת למפעל שמציע כמאה אלף דוגמות מתכת עשויות ב"שטאנץ". "לא הצלחתי לצאת משם במשך יומיים. ניתן לקנות שם מכל דגם רק 20 יחידות ומעלה. ככה נוצר אצלי סטוק של חיות", סיפרה לד"ר פישוף. על אף הדומיננטיות שלהן, החיות כשלעצמן אינן מעניינות את בר-אמוץ. "החיות מייצגות עבורי חלום, מציאות מעורפלת של מקום אחר, זיכרון מעומעם".
השימוש בהן הוא כ"ייצוג שמאפשר הזדהות של הצופה. הרי גדלנו על סיפורים שבהם חיה מייצגת את האדם. אנחנו מאנישים את החיה, וקל לנו יותר להתמודד עם המשמעויות של הסיפור כשהוא מסופר דרכה. בסיכות שלי האריה, הפיל והדוב נראים שמחים בתוך הסביבה הצבעונית והמנצנצת שלהם, אפילו שהם שוקעים בתוכה ולא ממש זזים לשום מקום; טוב להם שם. זאת המציאות שלנו, שחוגגים את החיים ומוצאים נחמה בחפצים, בתכשיטים, באמנות".
אחד הדברים שאותם הזניחה בר-אמוץ בתקופה האחרונה הוא "עניינים", קבוצת הצורפים שהקימה פרופ' דגנית שטרן-שוקן, שבר-אמוץ חברה בה. "ייאמר לזכותם שהם דואגים לי. פעם בחודש יש פגישות", היא מספרת על הפעילות השגרתית של הקבוצה, "מנסים למצוא מקומות להציג, וזה תהליך מעניין ומורכב. תראי, אני קיבוצניקית, ובעיני זה פשוט והגיוני: כשאתה מאחד כוחות - אתה מרוויח.
"בארץ מעט מאוד נחשפים לצורפות עכשווית. בעשר השנים האחרונות פעלו שתי גלריות בתחום הזה לזמן קצר - 'קומפליט' בתל-אביב ו'זיגוראט' בירושלים. הייתי שמחה לנסות לפתוח גלריה שתציג תערוכות מחו"ל. אני מאמינה שאנחנו נמצאים עכשיו לקראת קפיצה שהולכת לקרות".
הזכייה בפרס אנדי היא בבחינת סגירת מעגל עבורה. כבר בתחילת דרכה אהבו אנדי ברונפמן - שנה לפני שנהרגה בתאונת דרכים - ואביבה בן סירה (מנהלת "אאידה", האגודה לקידום האומנויות הדקורטיביות בישראל מיסודם של אנדי וצ'רלס ברונפמן, ס.נ.) את Gloss, פסלי הזכוכית שהציגה בפרויקט סיום התואר השני, ובחרו להציג אותם ב"סופה", יריד האומנויות הדקורטיביות הגדול בשיקגו.
בעקבות הנסיעה ההיא, היא אומרת, בחרה במסלול שהוביל אותה לנקודה שבה היא נמצאת היום ולזכייה בפרס. "זו הייתה בחירה אמיצה מצד אנדי ואביבה, כי העבודה הייתה עבודת דיזיין ארט שלא התאימה ליריד מכירה בורגני. נסעתי לשיקגו, אבל הרגשתי מאוד מתוסכלת. זו הייתה תקופה של חיפוש וראיתי כמה גלריות לצורפות, וזה מה שרציתי. יצאו לי העיניים. עמדתי וקינאתי.
וזה היה הסוויץ' לעבור לעשות צורפות. הדבר הראשון שעשיתי כשהחלטתי לדבוק בצורפות היה לעבוד על תערוכה של פיסול קרמי. וזה היה הרגע שהבנתי שאני יכולה לעשות פסלים קרמיים ולצייר ולפסל וגם ליצור תכשיטים. השאלה האם אני עושה אמנות או עיצוב או תכשיט או פסל לא מעסיקה אותי יותר. יש רעיון, יש טריגר לעבודה, יש חומר, ואני עובדת איתו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם