הם שם ואנחנו כאן: הכוח הפוליטי ממנו פועלת האדריכלות
משבר ביחסי ישראל-ארה"ב? לא כשזה נוגע לארכיטקטורה. הביתן הישראלי בביאנלה לאדריכלות בוונציה יציג תערוכה המסכמת את ההשפעה האמריקאית על הבנייה המקומית בארבעת העשורים האחרונים
תופעה זו עומדת במרכז עבודתה של פרג אשר תוצג בביתן הישראלי שבביאנלה לאדריכלות בוונציה (הפתיחה בספטמבר הקרוב). אוצרי התערוכה בביתן הישראלי, האדריכלים ארז אלה ודן הנדל ואוצרת האמנות מילנה גיצין-אדירם, בחרו לעסוק בהשפעת התרבות האמריקאית על האדריכלות בישראל בארבעת העשורים האחרונים. עבודתה של פרג מייצגת מקרה פרטני מתוך תופעה רחבה בהרבה - שיתוף הפעולה בין הממשל לאדם הפרטי לצורך הגשמת מטרות משותפות. ובעיני האוצרים, תופעה זו היא ביטוי נוסף להשפעה האמריקאית הכה מובהקת על המדינה ה-51.
"אחרי מלחמת יום כיפור, מקים תנועת המחאה מוטי אשכנזי עלה על הבריקדות ואמר 'לא עוד'", מסבירה גיצין-אדירם. "הוא אמר שמספיק עם סוג השלטון הזה שיש בארץ שבו המדינה למעשה בונה הכל, שהמדינה שולטת בכל. ואז אנשים פרטיים קמו והביאו בעצמם כסף ויצרו במקומות שבהם המדינה נכשלה".
דפוס פעולה זה, על פי האוצרים, שאוב מתוך המודל האמריקאי, והוא זה שאפשר לראשונה מצבים שבהם המדינה והאזרח הפרטי שיתפו פעולה ובכך עזרו זה לזה להשיג מטרות שונות. כך קורה במקרים נקודתיים כמו הריסת בניין עבור יזם פרטי על ידי פיקוד העורף, וכך קורה בפרויקטים גדולים כדוגמת ייהוד הגליל ("תוכנית המצפים" בשמה הרשמי), שנהגה בראשית שנות השמונים, ובמסגרתו היזם סטף ורטהיימר הקים את פארק התעשייה תפן ואת כפר ורדים.
"המדינה והאזרח הופכים למשתפי פעולה, יד רוחצת יד כמו שאומרים", מפרטת גיצין-אדירם. "כך למשל, אם המדינה רוצה להקים את כביש 6 היא תפנה ליזם פרטי שיעשה את זה. המדינה והאדם הפרטי משתמשים זה בזה כדי לממש אג'נדות וזה מייצר צמיחה שלא היתה מתאפשרת אחרת. השילוב הזה בין המדינה לאדם הפרטי יוצר תופעות מעניינות מאוד".
"המודל הזה לא נלקח אחד לאחד מאמריקה", מוסיף אלה. "אבל הוא בהחלט התפתח על רקע השפעה אמריקאית גדולה מאוד שהחלה באמצע שנות השבעים. אנחנו רוצים להתמקד בהשלכות שהיו לשיתופי הפעולה מבחינה אדריכלית וחברתית".
שמה של התערוכה הוא "נושאת מטוסים", המכוון להתבטאות המפורסמת של אלכנסדר הייג, מזכיר המדינה האמריקאי, שאמר בשנות השבעים שישראל תהיה נושאת המטוסים של אמריקה במזרח התיכון. "אחרי מלחמת יום כיפור ארה"ב הזרימה לפה כמויות אדירות של כסף וכלי נשק כדי לחזק את ישראל ולהפוך אותה לאי של יציבות במזרח התיכון", מסבירה גיצין-אדירם. "ישראל בלעה יחד עם הכסף כמויות גדולות של אינפורמציה ושל דפוסים כלכליים וחברתיים, והם מיושמים פה בארץ במהירות אדירה".
מדוע בחרו האוצרים לטפל בנושא דווקא עכשיו? בין השאר משום שלטענת האוצרים אנו עומדים בפני סופה של תקופה. לשיטתם, אירועים שהתרחשו בחמש השנים האחרונות, דוגמת אביב העמים הערבי, בחירתו של ברק אובמה לנשיאות ארה"ב, המשבר הכלכלי של 2008 והמחאה החברתית של הקיץ שעבר - גם אם לא יבטלו את ההשפעה האמריקאית, ככל הנראה ינסחו מחדש את מערכת היחסים בין המדינות.
"אנחנו לא יודעים בוודאות אם זה סוף התקופה", אומר אלה. "אבל קורים דברים שמשנים מהותית את החברה שבה אנחנו חיים. והאדריכלות בעינינו היא מראה של החברה. אם זיהינו את סופה של התקופה, אנחנו רוצים לבחון את התקופה שמסתיימת דרך האדריכלות הישראלית שנוצרה בה".
בניגוד לנוהג הרווח בתערוכות אדריכלות, התערוכה הזאת לא עוסקת במבנים עצמם, באסתטיקה או בסגנון, אלא בכוחות החברתיים, הפוליטיים והכלכליים שבתוכם פועלת האדריכלות. מבחינת תוכן התערוכה, משמעות הדבר היא שיהיו בה הרבה פחות מודלים ושרטוטים והרבה יותר תמונות, חומרי ארכיון היסטוריים ויצירות אמנות
האוצרים הבחינו בין ארבע קטגוריות שונות, שמעניקות פרספקטיבה רחבה על הקשר האמריקאי-ישראלי. בשלב הבא פנו לחמישה אמנים (שלושה ישראלים ושני זרים) וחילקו את הקטגוריות ביניהם. פרג הופקדה על קטגוריית allies (בעלי ברית); האמן אסף עברון לקח לידיו את הנושא signals (אות או סימן), שעוסק בתהליך שעברו בניינים בארץ מכאלה המזוהים עם מוסדות לאומיים (בניין ההסתדרות למשל) לכאלה המזוהים עם אנשים פרטיים (מגדלי עזריאלי לדוגמה); יאן טיכי יעסוק בנושא המכונה flotillas (משט או שייטת) המתייחס לישויות אדריכליות המבודדות את עצמן מהסביבה המקיפה אותן; צלם האדריכלות הגרמני הנודע פלוריאן הולצר יצלם בארץ מבנים ששייכים לקטגוריית imporiums (שילוב של המילים יבוא וחנות כלבו באנגלית) שתעסוק בתרבות הצריכה והקניונים; ואחרון, צלם האדריכלות הפורטוגלי פרננדו גווארה, שכבר הספיק לבקר בארץ לפני כמה חודשים ולצלם שלל בניינים מהתקופה שבה עוסקת התערוכה, יעניק מבט כולל.
כצפוי, כשבאים לדון בתופעה שהיקפה כה רחב, כל דוגמה אדריכלית יכולה למעשה ליפול לתוך כל אחת מהקטגוריות. כך למשל, פארק התעשייה תפן והמושב כפר ורדים שהזכירה גיצין-אדירם כדוגמאות לשיתוף פעולה בין הממשל לאזרח הפרטי עומדים דווקא במרכז יצירתו של יאן טיכי, העוסקת בקריות מבודדות המפנות גב לסביבה.
טיכי, שמבלה את מרבית זמנו בשיקגו, הגיע לארץ לשבוע, ובמהלכו נפגש עם ורטהיימר, טס איתו במסוקו הפרטי לתפן, סייר ולמד על האזור. לאחר מכן הוא חבר למשרד האדריכלות של אלה ולאדריכלים ליה כוכבי וחנן בלישה, והארבעה ערכו סדנה אמנותית שבה חקרו את רעיון ה-flotillas. "הסיור עם סטף היה כיפי מאוד", מספר טיכי בחיוך. "זו היתה הפעם הראשונה שטסתי במסוק. אני מכיר את ישראל טוב מאוד וטיילתי בה המון. אבל כשאתה רואה את הכל מלמעלה וממש מצליח לתפוס את הכרמל בצוואר, זו חוויה חזקה מסוג אחר לגמרי".
"הרעיון מאחורי המושג flotillas הוא לא רק התעסקות בגני תעשייה", הוא מסביר. "זה גם בורסת היהלומים ברמת גן או מתחם סי אנד סאן בחוף הים הצפוני בתל אביב. אפשר להגדיר את זה כמרחבים שמבדילים את עצמם מהסביבה שבה הם נמצאים. מקומות שבעצם מכילים בתוכם את כל מה שהם צריכים כדי להתקיים ולא צריכים את הקשר לעיר או לטבע שסביבם".
עבודת האמנות שטיכי אמור ליצור לתערוכה תהיה למעשה מודל טופוגרפי של אזור תפן וכפר ורדים העשוי מקרח. על המודל יוצבו גופים פיזיים שמדמים את פארק התעשייה שנמצא בראש ההר ואת הכפרים הערביים שנמצאים בעמקים. ככל שיחלפו השעות והקרח יימס, יתקרבו הגופים הפיזיים זה לזה, יתנגשו או יתרחקו ויצופו בבריכת מים. העבודה כאמור מעלה שאלות על אודות ההשלכות הפוליטיות והחברתיות שיש לתכנון מסוג זה.
"הקרח הנמס ייצור גם איזושהי הצפה", מפרש טיכי. "הדבר מעלה תהיות בנוגע לקיום ולעשייה שלנו בישראל, שתמיד נובעים מאיזושהי קטסטרופה או תחושת סכנה. אם תסתכל על המפעל של סטף, הוא מבחינתו יגיד לך שהוא עדיין בונה את העם היהודי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם