סיבוב פרסה: העגלון הווינאי שדובר עברית
אם במקרה תעלו על כרכרה בוינה והעגלון ידבר אליכם בעברית, אל תתפלאו. רופרט אדנסמר, אוסטרי גאה, התאהב בישראל, התנדב בקיבוצים ואפילו מגדל בארץ סוסים. "הייתי מאושר לו יכולתי לעבוד כעגלון על הטיילת בתל אביב", הוא אומר
קוראים לו רופרט אדנסמר, 34, והוא בעל תואר שני בהיסטוריה של המזרח התיכון. וינאי בכל רמ"ח אבריו, את כל חייו העביר רופרט בחברתם של סוסים. בשלוש השנים האחרונות הוא עוסק בסיפור ההיסטוריה של הבירה האוסטרית לתיירים בצורה הכי מוחשית שאפשר - על כרכרה. עם זאת, דבר אחד מבדיל אותו משאר עמיתיו העגלונים הקנאים לארצם: אדנסמר מרגיש שהוא קשור לישראל בצורה שרק מי שרכב אי פעם לאורכה ולרוחבה על גב הסוס יוכל להבין.
רופרט הגיע לראשונה לישראל כשהיה בן 22, במסגרת השירות הלאומי האוסטרי, במקום שירות החובה בצבא. "עבדתי עבור הקהילה השיקומית 'כפר רפאל' שבבאר שבע וגרתי שם ממש כמו בקיבוצים של פעם", הוא מספר. "עם הזמן למדתי עברית מדיירי המקום".
אותו פרק משימה, שנחתם אחרי 6 חודשים, הפך למנהג קבוע כשאדנסמר המשיך להגיע ארצה בכל חופשה מהלימודים שאפשרה שהות ממושכת. "כשהגעתי זו הייתה תקופת האינתיפאדה השנייה ורקטות החלו ליפול בדרום הארץ", נזכר אדנסמר. "בשל הקושי שנוצר במציאת מתנדבים מאירופה, היו קוראים לי כל פעם לכמה חודשים ותמיד שמחתי להגיע".
מערכת יחסים שניהל עם ישראלית הובילה להשתקעות בקיבוץ נחשון ובסופו של דבר ללידתו של רומן מסוג אחר: גידול וטיפוח סוסים צברים. "אבא של החברה שלי לשעבר אהב סוסים מגזע 'שגייה-ערבי', שמקורם בהונגריה, בדיוק אותו גזע שהמשפחה שלי מטפחת באוסטריה מזה 40 שנה", הוא אומר. "אז הצעתי לו שנקים בקיבוץ אורווה לטיפוח סוסים. התחלנו עם שלושה ערביים שקיבלנו במתנה מהמשפחה שלי, וכיום אני מטפח ביחד עם עוד שותפים ישראלים 11 סוסים שפזורים באורוות שונות בארץ". נשמע כמו עסק מצליח.
"מלכתחילה
התחרות הזאת מאוד פופולארית בארצות ערב, וגם קבוצות ישראליות נוטלות בה חלק. בארץ הענף עוד נמצא בחיתוליו ולפני כמה שנים הצטרפתי לקבוצה קטנה של חבר'ה שעוסקת ברכיבה הזו באזור מושב לכיש. מאז היוזמה דוהרת הלאה".
מה ההבדל בין טיפוח סוסים בארץ לאירופה?
"ההבדל הגדול הוא שבאירופה באמת ניתן לחיות מזה ושבישראל אין עדיין מסורת ארוכת שנים בתחום. לישראלים יש את הנטייה להסתכל יותר מדי על המטרה הסופית, לא ליהנות מהדרך, ובמקביל להתלונן על כך שהסוסים לא מהירים מספיק. גם מבחינה היסטורית, ליהודים אף פעם לא הייתה תדמית של מגדלי סוסים. חוץ מזה אני כל הזמן מודאג מגניבות. בדיוק לפני שבוע ניסו לגנוב כמה מהסוסים שלי מאחד הקיבוצים. צריך להבין כשכל פעם שסוס נגנב, נגנב גם המטען הגנטי שאותו הוא נושא, שנחוץ להמשך טיפוח הגזע. לכן אני דואג למזער את הסיכון ולפזר את הסוסים על פני אורוות שונות ברחבי הארץ. באירופה מספיק כלב שמירה שיבריח את הגנבים, בישראל צריך מערכת הגנה שלמה. הצד החיובי בסיפור הוא שבצפון הארץ יש את תנאי המחיה האידאלים עבור הסוסים. הייתי מאושר לו היה ניתן לעבוד כעגלון על הטיילת בתל אביב. אילו הייתי עושה זאת היום, הייתי נחשב בוודאי למשוגע".
בשלב מסוים נוטשת הכרכרה את הרינגשטראסה ונכנסת לעיר העתיקה. "בארמון הזה נהגה משפחת הקיסר להתגורר בחורף", מכריז אדנסמר בעוד הכרכרה מתמרנת בין מאות תיירים סקרנים. ואז הוא מספר: "אתם רואים את המרפסת שתלויה על הבניין ממול? היא נבנתה בהוראתו של הברון וילצ'ק, כך שהיא תפנה ישירות לחלון חדרה של הנסיכה סיסי".
איך אתה מתאים את הסיור שלך לתיירים?
"לפעמים האנשים שאני לוקח איתי בכלל לא מתעניינים בהיסטוריה. במקרים שכן, אני דואג להפוך כל סיור למופע סטנדאפ, תוך כדי שאני מתאים את התוכן לארצות המוצא. לארגנטינאים הכי חשוב שאראה איפה זיגמונד פרויד גר. היפנים רוצים לדעת הכל על מוצרט, הערבים מתעניינים יותר בשופינג. הישראלים הכי רועשים, אבל גם עושים הרבה שמח. הם תמיד חוששים שאני מנסה לעבוד עליהם אבל ברגע שאני מתחיל לדבר איתם בעברית, אני הופך לחלק מהמשפחה".
איך אתה מסביר את הסקרנות שלך כלפי המזרח התיכון?
"כל מה שקרה בחיי בהתייחס לאזור הזה הוא צירוף מקרים אחד גדול. רציתי ללמוד היסטוריה ומי שקצת פוקח את עיניו, לא יכול לפספס את הנושא הטעון הזה. אני חושב שישראל, בעל כורחה, נמצאת יותר מדי בפוקוס של התקשורת העולמית כאילו שאין אסונות אחרים בעולם. אני גם שם לב שבאירופה אנחנו יותר לחוצים מהישראלים בכל הנוגע למלחמה אפשרית עם איראן, כי לכם יש בונקרים".
הפוליטיקה העולמית משפיעה גם על עולם טיפוח הסוסים?
"כן. באמצעות טיפוח הסוסים ניתן להציל גזעים שכמעט נכחדו בגלל המלחמות לאורך ההיסטוריה. סוסי הליפיצאנר הלבנים, שכל כך אהובים על האוסטרים, עמדו אחרי מלחמת העולם הראשונה בסכנת הכחדה ממשית. במקרה אחר, במאה ה-18 נוצר מצב שבו הסוסים באירופה היו כבדים מדי עבור המשימות שייעדו להם, כגון שליחויות דואר או לחימה. לכן היו מביאים סוסים ערביים מהמזרח התיכון שנקנו מהבדואים. הצאצאים של הסוסים האלה הפכו לקלי משקל והם גם יותר ידידותיים לאדם. וכך לאט לאט עבר עולם הסוסים באירופה 'ערביזציה'. זה הגיע למצב שבו הבדואים מכרו כמעט את כל הגזעים שלהם. רק ב-1994, בעקבות הסכמי חלוקת מי נהר הירדן במסגרת הסכם השלום עם ישראל, הצליחו הבדואים הירדנים להציל את הסוסים הערבים מפני הכחדה באזורם".
"כולנו שווים פחות או יותר במעמד. אם יש בעיה עם מישהו שמזלזל בעבודה, אומרים לו ישירות. לנשים דווקא הרבה יותר קל להצליח במקצוע הזה. בחברה האוסטרית יש דעות קדומות נגד העגלונים. אומרים עלינו שאנחנו שתיינים ומהמרים, או שאנחנו סרבני טכנולוגיה. במקרים מסויימים זה גם נכון.
לכל אחד ואחת יש גם שם חיבה. לי למשל קוראים 'הר מאגיסטר', על שם התואר האקדמי שיש לי. מצד שני, כשרוצים לפגוע בי קוראים לי 'יודנשוויין' (חזיר יהודי, א.ט.ת). זה התחיל כשהתערבתי בוויכוח שהתנהל בין אישה ישראלית לאחד העגלונים. כשדיברתי איתה בעברית, התחיל העגלון לחשוש שאני גונב לו את הלקוחה. מאז נדבק לי הכינוי הזה.
"חלק מהעגלונים לא מבינים שהעובדה שאני דובר עברית ושגרתי בארץ, לא הופכת אותי ליהודי, אבל להם זה לא משנה. זה גרם לי להבין עד כמה האנטישמיות של פעם עדיין קיימת אצל וינאים מסוימים, אפילו שאף אחד מהם לא פגש יהודי מעולם. גם כשהחברים שלי בארץ אמרו לי כמה האנטישמיות באוסטריה שכיחה, לא האמנתי, עד שחוויתי זאת על בשרי. ויודע מה? לאנשים כאלה אעשה דווקא, ואהיה יהודי בכוונה".
מה הסיבה שבחרת בעיסוק הזה, למרות שאתה היסטוריון?
"אני מרוויח פי כמה ממה שהייתי מרוויח באקדמיה. שנית, אחרי שנים של נסיעות הייתי חייב לייצב את החיים שלי. הגעתי למסקנה שאני מעדיף להיות עם המשפחה ועם הסוסים. ובאמת הצלחתי בשנים האחרונות להקים לעצמי מעין קיבוץ בלב לבה של וינה: אני לא צריך טלפון כי כולם יודעים איפה אני, אין לי פקקים בדרך לעבודה, אין בעיית חנייה ויש לי איזון מושלם בין עיר לכפר. עם זאת, העיסוק מאוד משפיע על החיים האישיים. כשכולם בחופש, אני עובד. וכשכולם עובדים, אני מטפל בסוסים. זה או שאתה עגלון לכל הזמן, או שאתה לא עגלון בכלל".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם