לתשומת לבו של הגולש אליהו: סקירת יינות לפסח
גם ביינות לחג צריך לעשות סדר. שי אילן בודק את ההיצע הגדול, מחלק לארבע קטגוריות ועל הדרך גם נותן דעתו על תרבות שיח היין
יינות שאטרסטוק
הרשו לי לפתוח בהגיג. לפני כמה שנים קונן באוזני חבר שלי על יצרן יין צרפתי שהיה חביב עליו, והתגלה שהוא תומך בחזית הלאומית שבראשה עמד אז מכחיש השואה הצרפתי ז'אן מארי לה פן, ותורם לה כספים. “עשיית יין היא דבר כל כך הומני", הוא אמר. “אני לא מצליח להבין איך אפשר לעשות יין ובאותה עת גם להיות גזען". אפשר להסתכל על התסכול של אותו חבר כנאיביות, אבל מצד שני, הוא לא טועה. עשיית יין כרוכה בחיבור לאסתטיקה, שמחה, חמלה, אהבה ואנושיות. זה אמור להיות המוקד.
אבל מוקד אפשר לשנות. אפשר להתמקד, למשל, באספקטים הטכניים. בחקלאות. באדמה, במים ובאוויר. במקום בחיבור לבני אדם אפשר לדבר על החיבור לאדמה, למיקרו אקלים. באותה מידה של תשוקה אפשר לקדש, במקום את האדם, את הכרם. אפשר לייצר בהבל פה פיקציה נאה, הנסמכת על עובדות שאי אפשר להתווכח איתן, ומראה שיין הוא כל כולו עניין של שורשיות, היכרות אינטימית עם רגבים ותלוליות, עם הרוחות ומידת התלילות של המדרון וכמות הלחות שמפיק עלה של הגפן בתא לחץ בחודש יוני.
בזהירות אומר שהכותרת הכללית של הפיקציה הזאת, לפחות בהקשר של יין, מכונה "טרואר". אין למילה הזאת מקבילה עברית, והכי קרוב זה "בית גידול". והמהלך הזה של השיח, ההתמקדות הזאת בטכנולוגיה, באדמה, היא החומר ממנו עשויה עריצות. וזוהי, בסופו של דבר התלונה העיקרית של קוראי כתבות יין שמתרעמים על "פלצנות". מי שמדבר על "טרואר" יודע, לכאורה, על מה הוא מדבר, כי יש ברשותו ידע אובייקטיבי. הוא יכול, על כן, להכתיב טרנדים, כי בניגוד לחובבי יין שמתלהבים בבלי דעת ממה שיש בכוס שלפניהם, הוא יכול לייחס את הניואנס המינרלי לסוג המאובנים שהתפגרו כאן בקרטיקון התחתון. אדם כזה בוודאי יודע על מה הוא מדבר. מי שעושה ככה יין בוודאי יודע מה הוא עושה.
וכך, כל כך הרבה דיונים ביין נגועים בפאליות. במקום לדבר על הנאה ורגש, מה שחשוב זה איזה יינות גדולים שתית לאחרונה, והאם אתה יודע לדבר עליהם נכון, אם אתה בטרנד וכמה בקבוקים נכנסים במקרר שלך. ושלא תהיה אי הבנה – אני לא חושב שטרואר זה מיותר, שקפדנות ומקצועיות הן חסרות חשיבות ושאין ערך לכוונת המכוון של יינן. אבל יש משהו שמסתדר רע עם ישראליות, כששמים במוקד את האדמה ומפסיקים לראות את האדם. וזוהי, על כן, המשאלה שלי לחג החירות: תשחררו, בני אדם. השיח על יין לא צריך להיות מבחן קבלה לאף סוג של חוג פרופסורים, וגם לא גיבוש לשום סיירת.
החלטתי לא להגביל את עצמי לארבע כוסות, או ארבעה בקבוקים, ובמקום, בחרתי ארבע קטגוריות.
יינות לבנים
צ'ילאג סוביניון בלאן 2011: אורנה עוברת ליינות לבנים, ובהצלחה ניכרת. הסוביניון בלאן שלה שונה מרבים מאחיו הישראליים – יותר רך, ארומטי מאוד, עם דומיננטיות של אפרסק לבן וליים. מאוזן, מיוחד, עשיר וטעים. 85 שקל.
ויתקין "מסע ישראלי" לבן 2011: כרגיל, בלנד של ענבים ארומטיים, אבל הפעם קצת פחות בשל, על פי התרשמותי, עם קצת יותר חומציות ומינרליות. מרענן ומעניין. 75 שקל.
תבור סוביניון בלאן "גיר" 2011: ממשיך להיות אחד הסוביניון בלאנים הטובים בשטח, ואולי היין המועדף עליי של היקב. לימוני, מעורר, מינרלי, מאוד ממוקד ונקי. 59 שקל.
גליל סוביניון בלאן 2011 יחצ
הרי גליל סוביניון בלאן "גליל" 2011: לא רק תווית נאה, גם תוכן ראוי. חד ומינרלי, מאתגר קצת אבל גם עשיר. נדמה לי שהמילה הקולעת ביותר היא "פריך". ניחוח לימוני וטעמי תפוח ירוק ועשב כסוח. נעדר חנפנות לחלוטין. 55 שקל.
בנימינה גוורצטרמינר רזרב 2011: אם צריך חצי יבש, זה המועמד שלי לחג. שופע ארומות, מפציץ בליצ'י וניחוחות של ורדים. קצת יותר מתוק, נדמה לי, מאשר בשנה שעברה, אבל לחובבי הז'אנר זה בוודאי לא יפריע. 65 שקל.
יינות אדומים – זנים בורדולזיים (קברנה ומרלו בעיקר)
כרמי יוסף ברבדו קברנה סוביניון 2009 יחצ
כרמי יוסף (ברבדו) קברנה סוביניון 2009: אחד היינות שאני ממתין להם כל שנה בכיליון עיניים. כרגיל, שרירי, עם טאניות איתנה, שליווה אותו בשנים קודמות. פחות פלפל ירוק, יותר פרי שחור, עמוק ואלגנטי, ועם פוטנציאל יישון מכובד. 129 שקל.
קברנה-שיראז אסף 50-50 2009: אמנם יש כאן שיראז, אבל היין הזה הוא הרבה יותר קברנה באופי. הוא חביב, נעים ונגיש, עם טעמי קסיס ופטל. טיפה אלכוהולי, מתקתק, ומעט חסר בטאניות, אבל מפצה בנגישות. לשתיה מידית. 110 שקל.
ברקן קברנה סוביניון רזרב 2009: יכולתי להמליץ בחום על כל אחד מהיינות של ברקן בקטגוריה הזאת, הסופריור הנפלא, או היינות המצוינים מסדרת "אלטיטיוד", אבל החלטתי להתמקד דווקא בצנוע יותר, בגלל התמורה המצוינת לכסף. הקברנה רזרב של ברקן הוא יין נגיש מאוד, מאוד פירותי וחיוני, שמצליח להמחיש היטב למה קברנה הוא זן כל כך פופולרי. אולי טיפה יותר מדי עץ, ויש שיתרעמו על המתיקות, אבל אותם אפנה לראשית הכתבה. אחת העסקאות הטובות ביותר שאפשר לעשות ב-70 שקל.
בנימינה מרלו רזרב 2008: יין מענג לגמרי. אלגנטי, מאוזן, בניחוח פרי ומעט קלייה, שהמבנה אצלו הוא הכל. משהו באיזון בין עץ לפרי לחמיצות שנותן טעם מיוחד. וגם יש משהו אופייני מאוד ליקב. אחד מיינות המרלו הטובים שטעמתי השנה מישראל. 89 שקל.
יינות אדומים – זנים דרומיים וים תיכוניים
ויתקין קריניאן 2009 יחצ
כרמל קריניאן "הסדרה האזורית" 2008: גפנים בוגרות. יקבי כרמל לא מתביישים, ומגישים כאן יין מאתגר, בלי פזילה לטעם הקהל. יותר פראי מאלגנטי, עם חמיצות שופעת והרבה תיבול. מעניין מאוד. להרפתקנים. 80 שקל.
ויתקין קריניאן 2009: היין שהוביל את המהפכה של הזנים הדרומיים בארץ. גם השנה הוא לא מאכזב. איתן, עז טעם, בשרני, מתובל ומרוכז. יין גברי משהו, מקומי מאוד. 105 שקל.
סגל רכסים דובב ארגמן 2008: הענב המקומי הישראלי, באינטרפטציה הנהדרת של אבי פלדשטיין. מצד אחד כל כך נגיש שזה מופלא. אבל גם מורכב ועמוק. חצי השנה האחרונה בבקבוק עשתה לו רק טוב. 105 שקל.
מתוקים
רמת הגולן “T בריבוע" 2008: על גבו המכובד של ה-T2, היין מזנים פורטוגליים, רמת הגולן מגישים השנה יין דמוי פורט, בלי לנקוב בשם "פורט", למרבה השמחה. יצא להם נהדר – עמוק, מרוכז ובשל (ברמת הגולן כמו ברמת הגולן), מתיקות נדיבה שלא מאפילה על הטעמים הפירותיים והתיבול. אפילו החבית משחקת כאן תפקיד נאה. 190 שקל.
פסגות פרת סטודיו דן לב
פסגות "פרת": עוד דמוי פורט, מתוק ומהנה, קטיפתי ושוקולדי, שילווה יפה גבינות חריפות, או עוגות עשירות. 90 שקל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם