מועדון ארוחת הערב: הנשים מתעשיית האוכל מדברות
לרגל יום האישה כינסנו סביב שולחן שש בכירות בתעשיית האוכל. את האוכל הכינו הבנים
ואכן המשותף לשש הנשים שהגיעו למתחם היין Bin 281 שבתל אביב לפאנל שכינסנו לכבוד יום האישה, שחל היום, הוא הזיק הנוצץ בעיניהן כל אימת שדיברו על עולם האוכל והאלכוהול. לכל אחת מהן עיסוק אחר בתחום, ומקומה של אף אחת מהן אינו במטבח עצמו: נועה רוזנפלד היא במאית ומפיקת תוכניות בישול ובעלת האתר Cookeat; מאיה מוסקל שרף היא המנהלת התפעולית של קבוצת כתית 2006 (שמסעדותיו של השף מאיר אדוני נמנות עמה); אורלי סגל היא בעלת משרד יחסי ציבור שמתמחה בקולינריה ובאלכוהול; אפרת אנזל היא מנחת טלוויזיה ותוכניות בישול; ענת בן-טובים לאופר היא בעלים שותפה של זוזוברה, מוזס, צפרה (ומסעדה נוספת בדרך); ומירה איתן היא כתבת יין ואלכוהול ומנהלת התקשורת של יקבי כרמל ויתיר.
הפאנל התאסף בחדר הפרטי שבקומה השלישית, מעל הבר וחנות היין שבמקום. בטרם נפתחה השיחה הונח על השולחן מדגם מייצג של מאכלים מאת המשתתפות ויין לשבירת הקרח. תרמה אותו איתן, סבתא לארבעה שנכנסה לתחום אחרי שעסקה בגרפולוגיה במשך 20 שנה; תחילה פתחה בר, ולימים החלה לכתוב על הנושא, עיסוק שבו היא מתמידה כבר 17 שנים.
מהר מאוד, אפרופו פועליה של איתן, עולה בקרב הנשים סוגיית הדומיננטיות הגברית בתחום האלכוהול. "עולם הקולינריה נפתח בשנים האחרונות בצורה משמעותית מאוד לנשים, ואילו בעולם היין זה קורה הרבה פחות. תמיד הייתי כתבת היין האישה היחידה", אומרת איתן, "עם זאת מעולם לא חשתי שמזלזלים בי כי הוכחתי ידע. אבל לא ברור לי למה אין נשים. זה יכול להיות עולם נשי לחלוטין, הוא לא מפחיד כמו שחושבים".
"אני לא מבינה למה זה ככה", אומרת לאופר, "הרי מי שרוצה באמת, יכולה. אין בתחום היום רף כניסה שאומר 'תראה לי את הבולבול'". איתן צוחקת ומוסיפה ש"מעבר לזה, מחקרים מראים שנשים טועמות יותר טוב מגברים כי יש להן יותר תאי חישה על הלשון, אז מה יותר מתאים לאישה מלעסוק ביין ובאוכל?".
מאיה מוסקל היא במידה רבה דור ההמשך של לאופר: שתיהן עוסקות בניהול מסעדות מהמצליחות בארץ. אך בעוד לאופר גם אוחזת בשרביט הבעלות, מבחינת מוסקל הוא כרגע בגדר שאיפה לעתיד. "פעם היה נדיר לראות אישה בניהול בכיר במסעדה", אומרת מוסקל, "תמיד הקיפו אותי גברים, ואני חושבת שבמקצוע שלי יש משהו שחייב להיות גברי". לאופר חושבת אחרת. "הסיבה שאת עושה כל כך טוב את התפקיד שלך היא דווקא משום שאת אישה. את מביאה איזון, דרך הראייה והרוך הנשיים, לעולם גברי".
הדמיון ביניהן גדול. שתיהן החלו כמלצריות, וכיום הן פריקיות של שירות עילאי; נלהבות להסתכל על לקוחות נהנים ולהוטות אחר ההמולה של הסרוויס. "יש רגעים שאני אומרת לעצמי 'אלוהים איזה תחום בחרתי, כמה מכות סופגים כאן', אבל הסיפוק עצום", אומרת מוסקל, "ה'מזללה' היא המאהב הכי גדול שלי. אני תמיד אומרת לבעלי שזה הרומן. אני קוראת לשירות ה'תורה', ככה זה אצלי, זאת הגאווה שלי, אני חיה שירות".
לאופר שותפה להרגשה. "אני אוהבת את האירוח וחיה אותו, את ההתנהלות של אנשים, הזרימה בשולחן, להגיע לרמות שירות שיהלמו את האוכל". אוכל טוב זה אחלה, היא אומרת, אבל בלי שירות טוב אנשים לא יחזרו, "גם היום, אחרי 16 שנים, תני לי לעמוד בדלת עם המארחות ולשלוט בכל מה שקורה במסעדה".
לאופר , מטבע הדברים, לא נולדה בעמדה בכירה. "אבא שלי לימד אותי שסמכות לא מקבלים, סמכות לוקחים", מסבירה לאופר איך הגיעה כבר בגיל 24 (!) לשותפות במסעדת צ'ימיצ'נגה, עם האחים ירזין - שם נרדף למסעדנות בארץ. ההורים המאמינים הלוו לה כסף, והיא יצאה חדורת מטרה. "הייתי מגיעה לפגישות בחליפה ומיד היו שואלים אותי איפה יורם (ירזין). כשהסברתי שאני זאת שמנהלת את המסעדה, לא האמינו".
"בגיל 24 היה לי הרבה יותר קשה להיות אישה", אומרת אורלי סגל, שהתחילה כדוברת בתחום הפוליטי ובהמשך נשאבה לעולם שאליו נמשכה באמת - האוכל. "כשהייתי מגיעה לפגישה, היו שואלים אותי מתי מגיע הבוס שלי. רציתי שיתייחסו אליי ברצינות. אבל היום לעבוד עם רוב גברי זה נוח.
"האהבה הזאת לאוכל, ואולי גם העובדה שאני טיפוס אבסולוטי, לא משאירות חלוקה לצד אישי וצד מקצועי", היא מבהירה, "אני סובבת את הלקוחות והתחום כל היום וכל הזמן". מוטיב זה חוזר אצל מרבית המשתתפות - אם זה להתייצב בכתית בשבע וחצי בבוקר ולסיים באחת בלילה אצל מסקל; לענות לשיחות עבודה בשתיים לפנות בוקר אצל סגל; או להגיע הביתה אחרי שבן הזוג כבר ישן אצל איתן.
אצל אנזל הקשר לאוכל גנטי ממש: סבה היה שף (להוריו היתה מסעדה בפולין), והיא בישלה מגיל 4. אבל כשהיתה צריכה "למצוא מקצוע", הלכה ללמוד רפואה. אחרי שש שנות לימודים הרגישה שהיא לא במקום הנכון. "כשהבנתי את זה, התלבטתי אם לעבור לטלוויזיה או לאוכל. נסעתי לפריז, למדתי בישול והתחלתי לעבוד אצל אייל שני באוקיינוס הרצליה. אחרי ארבע משמרות הבנתי שאני רוצה לעשות אוכל בטלוויזיה".
היא היתה כתבת מסעדות, סיקרה ב"קרב סכינים" והגישה פינת קולינריה בתוכנית בוקר. בשלב הזה האוכל זז הצדה לטובת הגשת תוכנית לייף סטייל ובריאות, עד שלפני שבועיים החליטה שהגיע הזמן לחזור לתשוקתה המקורית - הקולינריה. "אני עושה הימורים לא הגיוניים אבל עד כה זה מסתדר", היא צוחקת. כעת היא מגישה את תוכנית הבישול "הקדרה הבריאה" בערוץ 10, ממשיכה בינתיים בתוכנית "לחיות טוב" ברשת, ושואפת לקדם תוכניות בישול מגוונות. אבל מה שהיא הכי רוצה, עם זאת, זה לפתוח מסעדה.
אז למה את לא עושה את זה?
"אני מחכה שהילד שלי יגדל. בשביל להיות מסעדנית את חייבת מערך תמיכה בבית וכרגע אני לא יכולה להיעדר מהבית שישה ערבים בשבוע".
רוזנפלד החלה את דרכה כבמאית של "טעמים" של צחי בוקששתר והמשיכה בבימוי ובהפקת תוכניות בישול רבות, בהן התוכניות של שגב משה וקרין גורן. "אני מטורפת על מה שצילומי אוכל עושים לי. צילום אוכל צריך לקרוא לך לגעת בו, לאכול אותו", היא אומרת. "כשאת במסעדה את חושבת איך תצא המנה דרך העדשה?", שואלת לאופר, "הרבה פעמים אני אפילו מצלמת מנות כשאני במסעדה", עונה רוזנפלד. "בימוי טלוויזיה זה עולם גברי מאוד", היא ממשיכה. "השעות קשות והכל מונח על כתפי הבמאי, מתחילת הצילום ועד שאומרים קאט". גם היא עוסקת במקצוע שהנוכחות הנשית בו, כאמור, אינה מרשימה. "זה עניין של ביטחון עצמי", היא משיבה. "לדעת להסתכל למצלמה. אין הרבה נשים שעושות את זה טוב, גברים יש יותר".
"לגברים יש יותר ביטחון או שהם מנסים יותר?", שואלת איתן. "אני חושבת שפחות משנה להם איך הם ייצאו, אנחנו כל הזמן דואגות אם השיער במקום והאיפור בסדר", עונה לאופר. "לא", מסבירה רוזנפלד, "יש גברים שמשנה להם, אבל עדיין יש להם יותר ביטחון". אנזל חושבת אחרת, "בין השורות יש הרגשה בטלוויזיה שחוששים לשים את הכוח אצל נשים להוביל תוכניות, גם תוכניות אוכל", ומוסיפה, "בשלב כלשהו את גם נהיית אמא, וזה לא כל כך מתאים להם עם השעות האלה".
כאן נכנסת לתמונה אחת הסוגיות המהותיות בדיון על קריירה ועל נשיות - על אימהות ועל משפחה. "מה שמדהים זה שאנחנו יושבות כאן ומדברות על השילוב הזה של עבודה עם אימהות וילדים והמחיר שמשלמים כהורים, ואם היו יושבים כאן גברים הם לא היו מנהלים את השיחה הזאת", אומרת אנזל. "ברור", משיבה איתן, "זה ידוע שנשים עושות הכל במולטי טסקינג ועם הרבה פחות אגו". מוסקל מסכימה: "אלה היכולות שלנו. עם כל האהבה למין הגברי אין להם אותן". "וזאת בדיוק הגדולה שלנו", מוסיפה רוזנפלד.
והמסקנות: "מאחורי כל אישה מצליחה חשוב שיהיה שותף תומך ומפרגן", אומרת רוזנפלד, ואיתן מחזקת את דעתה, "זה חשוב כי העולם שלנו לא קונבציונלי, התחום הזה קשה מאוד לנשים. וכשיש בית שוויוני ובן זוג תומך, זה הופך לאפשרי". ועצם העובדה שלרבות מהמשתתפות יש מערכת יחסים כזאת, שמאופיינת בשוויוניות, מראה שדברים משתנים. "כשהתחלתי בתחום, אמא שלי לא הבינה למה אני לא בבית ורואה את הילדים ואת בן הזוג פחות", מספרת איתן, "ואז יום אחד היא אמרה לי'אני נורא מקנאה בך. את עושה מה שאת רוצה ואוהבת ונהנית מכל שנייה של החיים'. התרגשתי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם