רקפת תוקפת: מעצבת התלבושות רקפת לוי פותחת פה
היא נחשבת לגאונה בתחומה, אך גם לאישה לא שגרתית, שהסתכסכה כמעט עם כל מי שעבדה איתו. עכשיו רקפת לוי מוציאה לראשונה פריטי אופנה בעיצובה, ומכריזה: "אני עושה מה שאני אוהבת ולא מעניין אותי כלום"
אמרתם רקפת לוי - אמרתם טעם טוב, מצוינות והמון הומור. במשך שנים היא הייתה שם נרדף לגאונות עיצובית. אין הצגה או מופע מחול שעיצבה שלא תצאו ממנה נפעמים ומלאי השראה, ועם השאלה: איפה אפשר לקנות את זה. משנות השמונים היא הייתה יד ימינם הבלעדית והבלתי מעורערת של הגדולים בתחומם - חנוך לוין בתיאטרון, ואוהד נהרין במחול, בכוריאוגרפיות שיצר עבור להקת בת שבע ועבור להקות בעולם. במשך 18 שנה לוי עבדה בצמוד לנהרין, והייתה מזוהה לחלוטין עם העבודות של בת שבע. לוי עבדה גם עם יבגני אריה בתיאטרון גשר על יצירות המופת "העבד", "שושה" ואחרות, עם יוסי פולק על "רומיאו ויוליה" בתיאטרון חיפה, ועם במאים נחשבים נוספים בקאמרי, בהבימה ובתיאטרון החאן. בקולנוע עבדה עם הבמאים אורי ברבש ושמי זרחין.
אבל בגיל 53, אחרי שנים של פניות ותחנונים, לוי סוף סוף מעצבת פריטי אופנה, תחת שם המותג "רקפת לוי הנד מייד". ממש כעת היא השיקה את הפריטים בעיצובה בתערוכה ב"בית בנמל" של המותג קום איל פו, שמארח את הבגדים המפוארים עתירי הבד שהיא תופרת במו ידיה, מטר מטר, תפר תפר. המחירים בהתאם: מחירי הפריטים נעים בין 2,000 ל-10,000 שקל. שמלת כלה בעיצובה של לוי תעלה 35 אלף שקל.
"אני צריכה לתת את הקרדיט לששון קדם, שפנה אלי ועודד אותי לעשות בגדים", מספרת לוי. "המון שנים הוא אמר לי שאני יכולה לעשות אופנה, אבל אני לא אוהבת אופנה, ותמיד די נרתעתי מזה. התחלנו לעבוד יחד והמומנטום נוצר, אבל איפשהו זה התחיל להתמסמס. זה לא התאים. אולי הוא פחד, או שזה הבהיל אותו פתאום. בכל מקרה, ראיתי שזה גורם לי עונג
מחירי הפריטים גבוהים מאוד. הם לא יקרים מדי בעינייך?
"גם אני לא אוהבת בגדים יקרים, אבל אי אפשר להתייחס לדברים שאני עושה כבגדים. ואם כבר, אז להתייחס אליהם כמו שמתייחסים להוט קוטור, לבגדים של גליאנו וגוטייה וראלף לורן. אני תופרת כל בגד לבד, המון שעות. יש המון מטרים של בד, של כותנה איכותית מאוד, ותיפורים וכיווצים, שיוצרים משהו מיוחד שנראה כמו תלבושת לבמה. ללבוש לאירוע מיוחד".
ואם לקוחות יבקשו התאמות ושינויים?
"לא אתעסק בשום דבר שיפיל עלי עוד תיקים ועוד עבודה. אני לא עושה בהזמנה. אם יש שינוי קטן של מידה, אז כן. אבל מבחינתי, זאת האמנות שלי. הבגד שמתאים לאשה הספציפית שקנתה אותו. זה מה שמחבר את העשייה הזאת לאמנויות הבמה".
לוי התגלגלה לעולם התיאטרון והמחול במקרה. היא גדלה בקריית אונו, הבכורה בין שלוש אחיות, ניגנה בסקסופון ואפילו הופיעה עם להקה. היא סיימה את לימודיה בתיכון אורט במגמת כימיה, ובצבא שירתה בסיני. את רוב השירות העבירה בסריגת בגדי ים לבנות בבסיס האקזוטי, אבל אופנה לא עניינה אותה במיוחד. "מילדות רקדתי, ניגנתי, ציירתי, פיסלתי וגם תפרתי. עשיתי כל מה שאני עושה היום", היא מספרת. "אבל לא עודדו אותי לזה. זה לא נחשב כמשהו שיכול להיות מקצוע. התחלתי מהפקות של יום העצמאות ברמת אפעל, ופשוט נשאבתי לזה. אהבתי במה".
לוי אומרת ש"לא חלמתי להיות אמנית", אבל בכל זאת הלכה ללמוד אמנות במדרשה לאמנות. במקביל עבדה בטלוויזיה החינוכית ובמקומות נוספים, והתחילה לעצב תפאורות, בהתחלה כאסיסטנטית ואחר כך לבד. "במדרשה הבנתי שאני לא אמנית, אז פרשתי. הבנתי שאני צריכה לקוח, שאני צריכה בריף, משימה שתפעיל אותי, כדי לבטא את עצמי. וככה התגלגלתי מעבודה לעבודה, מפרויקט לפרויקט. כבר מההתחלה היה ברור שאני מתערבת בעבודה של כולם. הסיפור הכי מפורסם עלי הוא שבאחד הסרטים, על הסט, כשראיתי שצבע נוזל על הפנים של ספי ריבלין מאיזה כובע, פשוט צעקתי 'קאט'. זה מה שקורה בדרך כלל".
השנים האחרונות של לוי היו לא קלות, עמוסות התנגשויות ופיצוצים אישיים, שהסתיימו במפח נפש גדול עבורה. הפרפקציוניזם והשיגעון לאסתטיקה המדויקת על פי דרכה, הפכו לאבן נגף בקריירה שלה. היא קיבלה הזדמנות לביים את "סינדרלה" באופרה הישראלית, אך רבה עם מנכ"לית האופרה, חנה מוניץ, והיחסים הסתיימו בטונים צורמים. היא הייתה אמורה לביים את ההפקה של "הדוד מקס" בסמינר הקיבוצים, שבסופו של דבר לא הועלתה.
"כבר אין היום יותר עם מי לעבוד", היא טוענת. "נורא קשה להרים פרויקטים. יושבים כאן אנשים שלא נותנים לאף אחד להיכנס. עמרי ניצן (מנכ"ל משותף בקאמרי, ס.ה) יושב במקום שלו יותר מדי זמן. גם נעם סמל (מנכ"ל משותף בקאמרי), גם חנה מוניץ. בכל מקום מתוקן, בבתי אופרה גדולים בעולם, יושבים מקסימום חמש שנים. על אוהד נהרין אין לי כעס, כי הוא יוצר שיש לו להקה. כמו כוריאוגרפים אחרים בעולם".
גם ביניכם עבר חתול שחור אחרי 18 שנות עבודה זה לצד זה.
"יש לי נטייה לדחוף ידיים. בכל מקום שבו אני נמצאת, תמיד עשיתי יותר ממה שהייתי צריכה לעשות. גם כשתיאטרון חולון הזמינו אותי להקים בית ספר לעיצוב, זה נגמר בינינו כי לא נתנו לי לזוז. אני לא יכולה להיות איפה שלא נותנים לי לזוז. אני דוחפת ידיים לשטחים שלא קשורים אלי, לבימוי ולתאורה, לכל. אנשים לא אוהבים את זה. אני נורא רוצה להיות פרטנרית ליצירה, לקבל קרדיט כדרמטורגית, כמעצבת חלל, על תאורה, על המוזיקה. ברוב חוצפתי אני רוצה את הקרדיט המשותף הזה. ועל זה היו לא מעט התנגשויות.
"עם אוהד רבתי בטירוף, כמו זוג נשוי, עד שזה פשוט התפוצץ ולקחנו ספייס אחד מהשני. לאחרונה חזרנו לעבוד יחד. אני עובדת איתו על פרויקטים שהוא עושה לחו"ל והוא הסכים גם לחנוך אותי כיוצרת, ואולי לתת לי לעבוד עם רקדנים על יצירה משלי. גם עם חנוך לוין היה לי את זה לא מעט. בהצגות הראשונות שעשיתי איתו הוא עוד היה נסער מהמפגש איתי. היה לזה ממש נפח של התאהבות, והוא נתן לי לעשות מה שאני רוצה ואהב כל מה שהבאתי. לאט-לאט הוא התחיל להתווכח איתי על דברים. היו לנו אינסוף ויכוחים. ב'הילד חולם' הוא ממש העיף אותי הביתה באיזשהו שלב ועשה לבד הכל, כולל תאורה".
וכשכבר ניתנה לך ההזדמנות הגדולה לביים את "סינדרלה" באופרה הישראלית, זה התפוצץ. מה קרה שם?
"חנה מוניץ התערבה בבימוי שלי ורצתה שאחליף כמה דברים ביצירה. הדברים שאמרה לי לא נראו לי, והשארתי את מה שחשבתי שנכון. היא עשתה מעשה שלא ייעשה, החליפה את השם שלי על התוכנייה והכניסה במאי אחר תחתי. פשוט לא עושים דברים כאלה. אבל ככה היא, רבה עם כולם. עם זפירלי הגדול וגם עם אשר פיש (שהתפטר מתפקידו כמנצח בית האופרה, ס.ה) בכבודו ובעצמו. זה ידוע שקשה לעבוד איתה. זה אותו פאטרן כל הזמן" (אורה לפידות, דוברת האופרה הישראלית, בחרה שלא להגיב לדברים).
זה בדיוק מה שאומרים עלייך, שקשה לעבוד איתך.
"ה'קשה לעבוד איתי' זה בדיוק אחד הדברים הטובים שלי. זה הכישרון שלי, ואסור שיילך לאיבוד. אני עושה מה שאני אוהבת ולא מעניין אותי כלום. כל הדברים שרבתי עליהם והתעקשתי עליהם בכל העבודות שעשיתי, בסוף היו הדברים הכי טובים ביצירות ".
ומה קרה עם ההפקה של "הדוד מקס" בסמינר הקיבוצים?
"הכל כבר היה מוכן. שבועיים לפני שעלינו עם ההפקה, איציק ויינגרטן (ראש החוג לתיאטרון, ס.ה) זרק אותי משם. הוא בן אדם שצריך להחליף אותו מהר. לדעתי, הוא עשה דברים איומים. הפריד ביני ובין הסטודנטים, אמר שאני לא במאית, שאני מגלומנית, שאני מדברת לא יפה לאנשים, שאני מביכה סטודנטים ושהכרחתי סטודנטית לדבר מול כולם על אוננות ושזה שבר אותה. איבדתי את כל הביטחון שלי, הוא פגע בי בצורה כל כך עמוקה" (איציק ויינגרטן בחר שלא להגיב לדברים).
אבל לא הפסקת לגמרי עם תיאטרון.
"אני רוצה להתפרנס ואני אוהבת את זה. עכשיו אני עובדת עם נועה רבן על 'ילד הכרובית' בדימונה, ועם תיאטרון פסיק על 'מחכים לגודו'. אני מעדיפה לעבוד בפרינג', ועם במאים צעירים שיכולים ללמוד מהניסיון והידע שלי. מאמנים בפרינג' אני מקבלת הערכה. התחלתי גם לעבוד בתיאטרון חיפה עם אורי אמנותי, על 'אבא של עמליה נוסע לאוסטרליה' לפי ספר של אשכול נבו".
הנון קונפורמיזם מאפיין גם את חייה הפרטיים של לוי. היא מעולם לא נישאה, והיא אם לתאומים בני 18, גיא ומיה, פרי יחסיה עם אילן נחום. הם נפרדו כשהתאומים היו תינוקות, לאחר כשנתיים של זוגיות. "מגיל צעיר ידעתי שלא אתחתן. קיבלתי דוגמה מעולה בבית למה לא צריך להתחתן. בזוגיות תמיד מישהו משלם מחיר. אמא שלי צמצמה את עצמה לאפס בשביל אבא שלי, ועם השנים הוא גם הפך להיות הסיבה שהיא לא הולכת ממנו, בגלל איזו תלות. ידעתי שאני לא רוצה להשקיע בדבר הזה אנרגיה. מאז אילן היה לי חבר אחד, וזה גם היה לפני עשר שנים. אני ממש לא רוצה בן זוג. או בת זוג. זה לא קשור לג'נדר. באמת ניסיתי הכל, והגעתי למסקנה שזה לא מתאים לי. לא הייתי מזיזה שום דבר בחיים שלי. בזוגיות תמיד יש אחד חזק ואחד חלש, ואין מקום לשניים להיות מי ומה שהם".
ומה עם מוסד המשפחה?
"הפורמט של גבר אחד וכמה נשים הוא הרבה יותר טבעי בעיני, אבל רוב החברים שלי, שנמצאים בזוגות והצעתי להם להצטרף, לא מוכנים לסידור הזה. זה נראה להם פרימיטיבי. אצל גבר לא נפסקת המיניות אחרי שהוא מוליד ילדים. אצל נשים, כשיש ילדים, משהו משתנה בראש. גברים די מסיימים את התפקיד שלהם בעניין הזה עבור נשים. הם יכולים להמשיך הלאה. רוב מערכות היחסים הן מערכות דפוקות, של תלות, של עבדות, של חוסר עצמאות. אני יכולה כמובן להמשיך להיות חברה של כל גבר ללא סקס. עם מגע, ואהבה ותמיכה".
מה למדת מהשנים האחרונות?
"אני משתדלת לא לפגוע היום באנשים. פעם פגעתי באנשים, דיברתי לא יפה. תמיד אמרתי 'טוב, אני אעשה לבד', גרמתי לאנשים תחושת מיותרות. לא הייתה לי סבלנות לבירוקרטיה, לתהליכים, לארגונים. אני מקווה שנרגעתי בעניין הזה. מצד שני, אני לא מסוגלת לעבוד עם אנשים שהם ראש קטן. אני לא חושבת שזה נורא. אני חושבת שזה גם הכוח שלי. הגן שלי שעושה צרות זה גם הגן שעושה טוב. זה הכישרון שלי, זה הכוח שלי. אם נוציא אותו, נוציא הכל".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם