הצעקה האחרונה: טרנד בתי האימה
הכירו את האטרקציה האמריקאית החדשה: בתי אימה שמעבירים את מבקריהם במסלול עינויים סדיסטי במיוחד. לא רק למזוכיסטים
הכירו את "בלק-אאוט", אטרקציה שקשה להשיג אליה כרטיסים ושתהפוך כנראה למפחידה ביותר מבין כ-3,000 בתי האימה בארה"ב, שמגלגלים יחד סכום מדהים של חצי מיליארד דולר. השנה, למשל, יכולים תושבי ומבקרי ניו יורק לבחור באופציה הפשוטה, כמו "אחוזת הדם", על 140 הליטרים של דם מזויף שנשפכים בה מדי לילה; באופציה האמנותית, של בית האימה "סטימפאנק" באזור הלואר איסט סייד ההיפסטרי; או באופציה היקרה, "נייטמר" (סיוט), שממתג את עצמו כ"בית האימה מספר אחת באמריקה", ועכשיו, בשנתו השביעית, מציע כרטיסי "סופר וי.איי.פי" במחיר של 100 דולר. ההזדמנות לחוש אימה בלי סכנה מוחשית קורצת להמוני אמריקאים, שמוכנים להיפרד לשם כך מהרבה כסף.
הכרטיס החם ביותר היום הוא ל"בלק-אאוט", שה"ניו יורק טיימס" הגדיר כ"אירוע התיאטרון הכי אקסטרים של השנה". אבל תיאטרון היא מילה עדינה מדי כדי לתאר את החוויה, שמזכירה יותר את כלא אבו-גרייב בעיראק. רק למבוגרים מותר להיכנס ולהסתובב לבד בחלל, בחושך מוחלט, חשופים להתעללויות ולעלבונות בסדרה של סצנות אימה פסיכו-סקסואליות. שלא כמו באבו-גרייב, כאן יש מילת קוד שאפשר לצעוק אם העניינים הופכים מפחידים מדי, כדי לעצור הכל; המארגנים מתגאים בכך שבכל ערב משתמשים בה כ-20 אחוז מהמבקרים. אז למה שמישהו ישלם 60 דולר עבור חוויה כה לא נעימה?
"המשתתפים שמגיעים רוצים לדעת אם הם יכולים לשרוד את כל המסלול בלי לצעוק את מילת הקוד", אומר ג'וש רנדל, יוצר שותף של המופע. "הפחד שהם חווים גורם להם להתרגש וגורם להם להרגיש יותר חיים". גם בבריטניה היו בתי אימה כאלה בעבר, אבל אין פלא שהתופעה תפסה באמת במדינה שלוקחת את ליל
אדם אירלנדר, בן 24, הוא אחד מהם. ביום שני בשש בערב מצאתי שורה של גברים בשנות ה-30 לחייהם, רובם לבושים בפליס שחור או אפור, עומדים מחוץ לחזית בניין חשוכה במידטאון מנהטן. אדם ניצב בראש התור, בחולצה שעליה מפלצת פלסטיק פאלית שפורצת מתוך החזה. המפלצת זזה מעט כשהוא מדבר. "אני חסיד קנאי", הוא אומר, "אני הולך לשלושה או ארבעה בתים כל לילה". כל לילה? אני צווחת. "כל לילה", הוא מאשר ביובש. "אני יכול לנהוג שלוש-ארבע שעות כדי להגיע לבתי אימה. הייתי כבר בניו יורק, בדלאוור ובקונטיקט". זה הביקור השני שלו ב"בלק-אאוט", שלדבריו "לא משתווה לשום בית אימה. הוא אחד מהטובים". אני מודה בפניו שאני מפחדת. "בצדק", הוא מגחך.
שכנו לתור חושף בגאווה שזהו ביקורו השלישי במקום. אדם והחנון-שזה-לו-ביקורו-השלישי מחליפים חוויות כמו מכרים ותיקים: "עשית את 'טיימס סקייר'? את 'בית הכלא'?". אני מפוחדת מכדי להאזין לדו-קרב החנונים. נואשת לסוג של עידוד אני מפריעה להם ואומרת שאני לא מתה על הרעיון שזרים ידחפו אותי וירביצו לי. אדם צוחק. "אם כך", הוא אומר, "כדאי שתסתובבי ותלכי מפה". אבל אני לא.
בפנים יושבים שני בחורים על שולחן מול וילון שחור ענק. הם מחלקים טופסי ויתור, מסמך שמזכיר לי שאני חותמת על הבאות: "סצנות גרפיות עם סימולציות של אימה, תוכן מיני למבוגרים, חללים קטנים וסגורים, חשכה, ערפל, אפקטים של אורות מרצדים, חשיפה למים, מגע גופני וזחילה". מפעם לפעם אנחנו שומעים שאגות בסגנון "תעופו מהבית שלי", וקורבן נפלט ממנהרה, רועד, נושם בכבדות ומבולבל. חלק צוחקים בעצבנות. הרוב נראים המומים. בסופו של דבר אדם ואני רואים את החנון-שזה-לו ביקורו-השלישי מסולק. "בנאדם", הוא צועק, בלי נשימה ובעיניים נוצצות. "כמעט לא החזקתי מעמד שם בפנים כמעט ברחתי".
ואז אדם מוכנס מאחורי הווילון השחור. הוא מנופף אליי: "הייתי מחכה לך, אבל יש לי עוד בית זוועות להגיע אליו הערב". מעולם לא ערגתי כל כך לגבר שמפלצת פלסטיק פורצת מחזהו. באותם רגעים אדם היה הדבר היחיד שחצץ ביני לבין מה שמאחורי אותו וילון שחור. הוא נעלם ורגליי מאבדות תחושה. כשמגיע תורי להיכנס אני כבר רוצה להקיא. אני מחליטה לחשב כל שנייה שבה אני לא זועקת את מילת הקוד "ביטחון" כניצחון. פנס מאיר את פניי וקול נוהם: "פאקינג אל תזוזי".
ואז האור נעלם. נדמה שהחשכה מתעבה. אני עומדת בשקט מוחלט. האם אני אמורה לעשות משהו? אני יכולה לחוש בנוכחות נעה סביבי. משהו נוצתי נדחף באטיות מבחילה לתוך האוזן השמאלית שלי. ואז יד ענקית אוחזת בצווארי וגוררת אותי, בחצי ריצה חצי מעידה, דרך החשכה.
ב-25 הדקות הבאות אני מתקשה לספור בכמה קירות אני מוטחת, כמה גופים נלחצים אליי וכמה פיות מתנשפים או צורחים עלבונות באוזניי. העינוי במים מבעית, אבל כך גם הזחילה במנהרות קטנות כשאצבעות בלתי נראות תופסות אותך בקרסוליים, או ההמתנה לבד בחושך עד שעוד ידיים אלימות יתפסו אותך.
ישנם גם חלקים מגוחכים. גברת בכתונת לילה מושכת אותי לתאה ומצווה עליי להוציא ואז ללקק את הטמפון שלה. החלק הדוחה נמשך עם איש עירום בשירותים מזוהמים עוד יותר מאלה שב"טריינספוטינג". הוא דוחף את דלת התא ומאחוריה עולים קולות שקל לנחש את מקורם. ואז הוא מושך אותי פנימה ודורש שאדוג מפתח מהאסלה המלאה. "עשי את זה", הוא צורח. אני מקפלת את השרוול ועושה את זה. הטקסטורה מאוד משכנעת. קצת בא לי להקיא. "תגידי:'אני אוהבת את זה'", הוא מצווה ומצמיד את העירום שלו לרגלי. אני מצייתת. "תגידי שזה הסקס הכי טוב שאי פעם היה לך". ואז הוא דוחף אותי מחוץ לתא. "זה לא היה סקס, זה היה דיג של מפתח מתוך חרא, סוטה שכמותך".
בסוף תופסים אותי מאחור ומישהו מריץ אותי לאורך מנהרה שחורה, וצועק את המילים המבורכות: "תעופי לי מהבית". הגרון שלי כואב מצרחות, הראייה שלי מעורפלת מכל הפנסים בעיניים, אני חלשה ורועדת וכואב לי, אבל אני גאה באופן מגוחך בכך שעמדתי בזה. אחר כך אני מקללת באנחת רווחה וחשה התרוממות רוח כשאני שוב בעולם הנורמלי והמואר של מידטאון מנהטן. ביום למחרת אני חווה משהו יותר מוזר מכל 25 הדקות שביליתי בפנים. זאת התחושה שאני באמת, אבל באמת, רוצה לחזור לשם ולעבור הכל שוב, מחדש.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם