שיפה ושונה תהיה השנה: דקלה קידר מנסה דברים

זה לא שהשנה החדשה דחפה אותה למהפך. זה פשוט שהתאריך הסמלי הזה עורר בדקלה קידר את הרצון לנסות כמה דברים חדשים שמעולם לא יצא לה. זה התחיל במטבח של כתית, עבר לשיחה בשידור חי עם ורדה רזיאל ז'קונט, המשיך בשמירת שבת וסיים בהתגנבות לכנס מקצועי. של פסיכיאטרים. ברשימה נותרו עוד שש משימות שיחכו לשנה הבאה

דקלה קידר | 7/10/2011 9:01

לפני שנים רבות היה לי ויכוח עם הסופר נתן שחם. לפי דעתו, סיפור נולד מכניסה לעורו של אדם שמעניין אותך ומגילוי איטי של הסיפור שגלום בו. אני, לעומת זאת, חושבת שאי אפשר לכתוב בלי שיש לך סיפור ברור שדחוף לו להסתפר.

במהלך המסע “לעשות דברים שמעולם לא עשיתי”, גיליתי שהאתגר האמיתי הוא לא לחוות חוויות משעשעות, אלא להיכנס לעורו של אדם שמעניין אותי. אנשים שאוכל הוא מרכז חייהם. אנשים שמחלות נפשיות הן עיקר עיסוקם. אנשים שנאמנים למערכות גדולות של חוקי דת, הילכות ומוסר. וכמובן - אנשים שלא מתביישים בחולשה שלהם ומבקשים עצה בלי להרכין ראש או להסוות את קולם בשידור חי ברדיו.

כל אחד מהטיפוסים האלה, שחיים חיים אחרים ומרתקים, שונים כל כך משלי, אירח אותי בעורו לרגע. לדקות. לימים. ואולי הדבר המשותף לכל זה הוא שגיליתי בתוכם, בתוכי, את הסיפור שמחכה רק לי. ייתכן שבסיום יום הכיפור הזה אתקשר להגיד לנתן שחם שבעצם הוא צודק. כלומר, שגם הוא צודק.

הרשימה שלקחתי על עצמי בהתלהבות הייתה ארוכה. חילקתי ימים, עשיתי טלפונים וקבעתי משימות. בסופו של דבר, במשימה אחת בטוח לא עמדתי: לא הצלחתי למלא משימה מההתחלה ועד הסוף, וזאת כנראה המטרה הבאה שעליי להציב לעצמי.

אנחנו זוכרים מה עשית בשבוע האחרון צילומי אינסטגרם: דקלה קידר

1. המטבח שעבדתי בו

בדרך כלל כשאנשים שואלים לדעתי על משהו שכתבו, יש לי עצה אחת: להקשות על הגיבור. עד כדי כך אני בטוחה שקשיים ומכשולים תמיד מביאים לסיפור מעניין. לכן, כשנשלחתי לעבוד במטבח של מסעדה וידעתי שאצטרך לכתוב על כך בהמשך, החלטתי להפוך את עצמי לגיבורה וליישם את העצה שלי עצמי: להקשות על הגיבור. לפיכך, לא מיהרתי להתייצב באיזה מטבח שוק תוסס שאני עוד עלולה ליהנות בו, אלא בחרתי במסעדת “כתית”, מטבח כמעט מולקולרי, ברוטלי בדיוקו, כדי לעמוד פנים אל פנים מול כמה מהפוביות המרכזיות בחיי: 1. עבודה פיזית 2. קבלת סמכות 3. דיוק.

הסמס שקיבלתי מאורלי מכתית ‏(“לבוא בשבע. שיער אסוף. נעליים בטוחות. ז’קט אקבל במסעדה”‏) הבהיר לי מדוע בחרתי לעסוק בכתיבה ולא בבישול. בשביל לכתוב לא צריך להגיע בזמן לשום מקום, והציוד הנדרש מינימלי: עט, ישבן נוח וחליפת עסקים אחת - פיג’מה.

בתור התחלה איחרתי למסעדה בשבע דקות, רק שאף אחד לא התרגש מהמרדנות הטבעית שלי. הטבחים, כולל קונדיטורית אחת, כבר עמדו על הרגליים מעשר בבוקר ולחצו את ידיי בידיים שרוטות, חתוכות ועם כוויות. מיד ביקשתי סינר כדי להוכיח את נכונותי להתגבר על סעיף 1 ‏(עבודה פיזית‏): הרי לא באתי סתם להסתכל ולהתפעל. אלא שהסינר היחיד שנמצא עבורי היה משומש של איזה לוקאס אלמוני שהלך הביתה. הייתי מוכנה להשתמש בו ולהתחיל בראשי תיאור סבל נפלא, אבל דודו, הסו־שף, כנראה חשב שזאת בדיחה והגיש לי קופסה עם ערימה של תימין, “להפריד”.

לבי צנח. תימין? דווקא הדבר הקטן והספציפי הזה שאין שום דרך לקצר את העבודה עליו?

למה לא איזה קילוף תפוחי אדמה? משהו גדול ונוכח. חיפשתי בקדחתנות תירוץ טוב שיעביר אותי לעמדה הצפונית הנחשקת, הקונדיטוריה. צפונית. קרירה. רחוקה. אך משהו משך את תשומת לבי.

אחד הטבחים למד להכין רביולי ריקוטה ותרד ‏(ועוד כ-30 מרכיבים‏) עם חלמון ביצה. הדרך שבה המנה נלמדה, שלב אחר שלב, בשתיקה מתוחה, והרגישות הרבה שבה העתיק התלמיד את שראה, הפנטו אותי. בלי להרגיש, כשהסבתי את ראשי, גיליתי שנערמה לה, תחת ידיי, תלולית עלעלי תימין מרשימה. העלים הביטו בי וטענו: כבר מזמן לא טיפלת בפרט כה קטן בכזו תשומת לב. הניחוח המרוכז, החריף, שעלה מכפות ידיי היה טוב מכל ניחוח מקלדת שנקלטה בחוטמי אי פעם. אם לא הייתי נחושה כל כך לסבול, הייתי כמעט נהנית.

“כבישת לימונים”, אמר לי רועי. רועי למד עם הילה ‏(מהצפון‏) ב”קורדון בלו” של אוסטרליה. דודו למד ב”בישולים” ביפו. הם כבר עובדים תקופה ארוכה במטבח הזה, והעולם המשותף שלהם, עם השפה שכוללת מילים המובנות רק להם, עוררה בי רצון מיידי להיות הם. או לכל הפחות להרשים אותם בכיבוש לימון. השתדלתי לסדר בסבלנות של נזיר זן עשרות פרוסות לימונים, כך שיגעו זה בזה, אך לא יחפפו. התמסרות מוחלטת לפעולה אחת. מדי פעם בפעם עצר מישהו לבחון את מלאכת ההרכבה שלי, תיקן ובדק את הומוגניות פיזור המלח שלי ‏(לא אחיד‏) ואת מספר גרגרי הפלפל האנגלי שפיזרתי ‏(לא מדויק‏). ועדיין, כשהתבוננתי במקלעת הלימונים היפהפייה והלא מדויקת שלי, ידעתי שהם כבשו אותי קצת יותר מאשר אני אותם.

הערב ההוא בכתית לא היה עמוס במיוחד.

כך הגשמתי כמה חלומות צילומי אינסטגרם: דקלה קידר

כבר מלצרתי בלא מעט מסעדות בחיי ועברתי לא מעט ערבים חלשים. מכאן יגיע הקושי, ידעתי, ועליו אכתוב: על הפער שבין התמחור האסטרונומי והחשיבות העצמית ובין חוסר הכבוד ששורה מאחורי הקלעים. אבל להפתעתי, אף אחד מהצוות לא דיבר בטלפון, לא אכל, לא סימס ולא התבונן בקירות בחוסר סבלנות ‏(אם כי הקירות של כתית מעניינים: עשרות קופסאות עם כישופים כמו קראמבל לחם שרוף, סוכר פורצ’יני, פנה קוטה חזרת‏). כולם ניצלו את הזמן לטסטים. טסט הוא ניסיון. וניסיונות טובים נכנסים למנה. ומנה בכתית - זה חתיכת דבר.

בשקט בשקט, כל אחד עם עצמו, עבדו אנשי מאחורי הקלעים עם חומרים שבחרו. דומה לשקט של חדר עבודה. להעמיד טיוטה על הרגליים. הניסיון לכתוב סיפור מהסוף להתחלה. ואולי בגוף שלישי. למחוק את האמצע, לשלוח למישהו לקריאה ראשונה ולחזור שמוטת זנב לשכתוב נוסף, בדרך כלל עם משימה אחת: “להקשות”.

לזהור כשהסיפור עובד. כשהוא טעים.

קיוויתי שההתעסקות במזון תיראה לי מוגזמת. חסרת הומור עצמי. שהמטבח ייראה לי מתאמץ, נטול תשוקה, מלאכותי. אבל המטבח המתאמץ הזה לא הזיע. אולי משום שהטבחים דיווחו לי על השעות הארוכות במטבח, 14 שעות כל יום, כאילו לא מדובר בהם. אולי האפשרות ששום דבר לא נטעם כמו שהוא נראה, ששום דבר לא מוגש כפי שאתה מצפה, עוררה בי התרגשות מוכרת. התרגשות של גילוי דבר חדש.

ניסיתי לסבול בערב ההוא בכתית כדי שיהיה לי על מה לכתוב, אבל לצערי הייתי פשוט מאושרת. מסוחררת מריחות ומטעמים מכף רגל ועד קצוות השיער האסוף. בכל פעם שנזכרתי שברצוני לסבול קיבלתי ביס מושלם ממנה שיצאה אל חלל המסעדה עם הסבר קולינרי מפורט. סיפורים מסמרי שיער על רביולי לובסטר ומוס קוקי סן ז’ק, על גספאצ’ו שקדים עם אפרסק בגריל ועל ריקוטה ומנה של סרדין לבן מקפיא דם.

טעים, טעים, טעים. טעים שנשאר. עד כדי כך הפכה השפה שלי לדלה במטבח המפואר של כתית.

לא רציתי ללכת גם כשהעובדים התחילו לנקות את המטבח לקראת סגירה, גם כשהם הודו לי והציעו בנימוס לשתות משהו על הבר. לעזאזל, לילה שלם, ולא, לא הצלחתי לסבול. בעיקר בסוף הלילה כשארז, המנהל הקסום, מילא את כוס היין שלי שוב ושוב. צלחות אמיתיות, מנות שעכשיו יכולתי לגלגל בראשי את תהליך ההכנה המפורט שלהן, הגיעו אליי כדי שאחריב אותן בהנאה.

הדבר היחיד שהקשה עליי הוא המחשבה שאין לי מה לכתוב. שום קושי. שום התמודדות. כל שרציתי הוא להשאיר את הכתיבה בחדרי המבודד והחשוך ולכבוש לימונים עד שארית חיי ‏(עם אפשרות להפוך קרפיון לקצף‏), לחלץ עצמות סרדין בפינצטה ולהפריד עלי תימין. לשם אני רוצה לקום בבוקר, לראות פירות וירקות ובשר, ולא את המחשב ואת סבלם של גיבוריי האומללים.

וכשראיתי לפתע שלושה עלי תימין מונחים על מנה שעומדת לצאת למסעדה, התרגשתי כמעט עד דמעות. כמעט כמו לפגוש אדם השקוע בקריאת הספר שלי. אבל בעצם, רק כמעט.

טיפ לחיים: מנת דג לברק עם קשקשי זוקיני ומוס וואסאבי היא תרופה יעילה ביותר להתמודדות עם פוביות.

היה ממש נחמד צילומי אינסטגרם: דקלה קידר

2. הבעיה שהתייעצתי עליה בשידור חי ברדיו

אני: טוב, אני על הקו עם הרדיו. יש פרסומות, אני תכף עולה לשידור!
אמא: תשבי. שומעים אותך מתנשפת.
אני: איך אני יכולה לשבת? אני מתרגשת. מה ורדה תגיד לי לפי דעתך?
אמא: היא לא תחדש לך.
אני: מה זה “לא תחדש”? ממה היא עושה קריירה?
אמא: בשביל מה את שואלת אותי?
אני: כי למה לפי דעתך אנשים מתקשרים אליה כל יום כבר שנים?
אמא: כי תמיד אוהבים לשאול עוד מישהו.
אני: אולי היא תיתן לי איזה רעיון שלא חשבתי עליו? למה הפסימיות?
אמא: לא פסימית ולא אופטימית. למה את שואלת אותי?
אני: לא שואלת.
אמא: נו בסדר. אז מה נשמע?
אני: מה נראה לך, שהיא תשתוק?
אמא: היא בטח תשלח אותך לפסיכיאטר של ילדים.
אני: פסיכיאטר! לא הגזמת!
אמא: נו בטח. מה נשמע? מה שלום הבנות?
אני: זו נראית לך בעיה רצינית?
אמא: אני אמרתי שזו בעיה רצינית? שאלת אותי מה היא תגיד.
אני: אולי היא תגיד שזה יעבור לה?
אמא: אולי. בסדר.
אני: למה ישר פסיכיאטר?
אמא: פסיכולוג, בסדר? היא תשלח אותך לשאול פסיכולוג ילדים. אוקיי?
אני: זאת נראית לך בעיה רצינית?
אמא: בשביל מה את שואלת אותי? נו, עדיין לא עונים לך?
אני: סבלנות, יש עוד פרסומות. אז איך לקרוא לעצמי?
אמא: שרית.
אני: מה פתאום שרית? עינת.
אמא: שרית.
אני: עינת כהן.
אמא: בלי שם משפחה. זה נשמע חשוד.
אני: או! נגמרו הפרסומות, אני עולה!
אמא: אני פותחת רדיו.

אני: שלום. אני אמא לילדה בת חמש וחצי שלא מעוניינת לגור איתנו בגלל מגוון סיבות. אחת מהן, שמשעמם אותה לראות אותנו כל יום.
ורדה: שאלה משעשעת.
אני: המציאות פחות.
ורדה: תציעי לה לישון בשישי, בשבת ובחגים אצל סבא וסבתא.
אני: הצעתי, אבל היא ממשיכה לשאול אותי, “איפה אני ישנה היום”?
ורדה: אולי זה חלק מהטקס לפני השינה?
אני: זה מתחיל מרגע שאני לוקחת אותה מהגן.
ורדה: כלומר במשך שעות?
אני: זו יכולה להיות גם השאלה הראשונה שלה בבוקר.
‏(שתיקה‏)
ורדה: תגידי, יכול להיות שהבת שלך פשוט נהנית מכל העניין הזה של משא ומתן בלתי נגמר עם אמא שלה?
אני: נו! שלחה לפסיכיאטר או לא?

טיפ לחיים: לפעמים שווה להתקשר לרדיו רק כדי לקבל מוורדה רזיאל ז‘קונט את התואר: “השאלה שמעולם לא שאלו אותי בשידור"

נשארו רק עוד שש משימות צילומי אינסטגרם: דקלה קידר

3. האירוע שלא הוזמנתי אליו

המומחה לפסיכיאטריה, ד”ר ישראל שטראוס, עלה לבמה הקטנה והציג נתון מעניין: כששאל חולים אם יתרמו את מוחם למחקר לאחר מותם, כ-30 אחוז מהם השיבו בחיוב. לעומת זאת, כשנשאלו בני משפחתם של החולים אם יתרמו את המוח של יקיריהם, לא פחות מ-50 אחוז מהם השיבו בחיוב. מלבד התהייה מה גורם לבני משפחתך להיות כה נדיבים בנוגע למוח שלך, לא יכולתי שלא להתאפק מלהניף את ידי ולתרום מיד את המוח שלי. המוח שלי, ד”ר שטראוס, יספק לך עבודה עד יום הפרישה. אבחת סכין אחת ותבין את כל העושר הזה שנפל בחלקך. את המוח שמכיל את כל המילים האלה, ההתחלות, הסופים, השאלות, ההערות באדום, בכחול, סימני הפיסוק וסימני הקריאה. כשתציץ פנימה, ד”ר שטראוס, אל תוך המוח שלי, יהיה כתוב שם “הרווחת!”.

לכינוס הצפון השני לפסיכיאטריה לא הוזמנתי, מה שלא הפריע לי לצעוד בבטחה לעבר בופה מאפים ריחני. בעודי נוגסת בקרואסון, אל”ף-בי”ת של נוכחות בכנסים, דיילת מקומית התבוננה בתג שלי. יכולתי רק לשער עד כמה היא מתפעלת מחיי רבי-ההשפעה כפסיכיאטרית עולה, ועד כמה היא הייתה רוצה להיות אני. לבסוף היא ניגשה אלי. “זה הכנס של מנורה-מבטחים”, לחשה לעברי והצביעה על דלת חומה, “לפי התג שלך - את לשם”.

ללא קפה וללא מאפה נכנסתי. רצפת האולם מחופה שטיחים ווילונות כבדים שמונעים מהשמש להאיר על מאה הפסיכיאטרים הרזים והמאופקים שישבו סביב שולחנות, כשהם מתכבדים בקנקני מיץ ומים בלבד. הם הקשיבו בדממה להרצאתו של ד”ר שטראוס. אולי הם לא באו מוכנים.כי אני הגעתי מוכנה לשיחה סוערת: בדרך לצפון כבר גיבשתי לעצמי מגוון אפשרויות להתמחויות, רזומה מפואר ורשימת פרסומים בשלל ‏(!‏) שפות זרות. בריאת דמותי החדשה כפסיכיאטרית בנעלי עקב שחורות הייתה כה משכנעת ומלהיבה, עד שידעתי בוודאות שלעולם לא תיחשף העובדה שהתואר היחיד שאני אוחזת בו הוא, “שואלת השאלה שלא שאלו את ורדה רזיאל ז’קונט מעולם”. בהחלטה של רגע אף השבתי את עצמי משנת שבתון באיסלנד.

רק שהזמן עבר, ואף שאלה אחת לא הופנתה אליי. לא מהבמה, לא מהקהל וגם לא מהקולגות שישבו לידי שעות ארוכות מרפק אל מרפק. לא על ההתמחות, לא על הפרסומים ואף לא על נעלי העקב השחורות שלי. התג שלי, לעומת זאת, עורר באמא שלי התרגשות רבה כששלחתי לה תמונה בסמס. היא לגמרי השתכנעה.

דבר נורא הוא לגלות שאפילו פסיכיאטר אחד מתוך מאה לא מתעניין בך.

דבר נורא עוד יותר הוא לגלות שלך עצמך אין שום דבר להגיד. שעות ארוכות לא הגיעה אפילו הערה מבדרת או שאלה נבונה אחת מהמוח הייחודי יוצא הדופן של דקלה קידר. שום רגע מהחיים או תובנה חריפה לא הצילו אותי. ברוכה הבאה בדידות, ברוכה הבאה זרות - זרותו של המוח הטיפש, מוח שקורס מהפרטים הלא נכונים, שאפילו אחד מהם לא רלוונטי לאירוע הזה.

המוח שמיהרתי להגיש בגאווה לד”ר ישראל שטראוס בתחילת היום הוחזר חפוי ראש למקומו. אפור ומיובש. הו לא, ד”ר שטראוס היקר. בשום פנים ואופן לא אהיה בין 30 האחוזים שתורמים לך את המוח. אני אפרוש בשיאי, כשאתה עוד יכול להניח שהמוח של הפסיכיאטרית המסתורית שחיוך מתוח היה נסוך על פניה במשך חמש שעות מלא בחוכמה, בתוכן ובאבחנות שיכו בתדהמה את עולם הפסיכיאטריה.

טיפ לחיים: כוכב ציפרלקס עשוי ספוג - מתנה מהכנס - הוא להיט בקרב הגילאים שלוש עד חמש

דבר נורא עוד יותר הוא לגלות שלך עצמך אין שום דבר להגיד. דקלה קידר יהונתן שאול

4. השבת ששמרתי

אלמלא שמרתי את השבת כשחלפתי ליד העץ ההוא בשעת ערב של יום שישי. עץ גבוה, זרועותיו כשל רקדנית שקפאה לרגע בשעת סחרור, צמרתו שופעת הצבע מגוננת על העוברים והשבים ברחוב. מעולם לא ראיתי עץ יפה כל כך בשכונה שלנו.

אלמלא שמרתי את השבת הזו הייתי מיד מתקשרת לנעם, מתארת לו בפרטי פרטים את התפרחת הפעמונית, הוורודה ואת האבקנים הכהים שהתפרצו ממנה, כמו צלילים מתוך כלי נשיפה. אם התיאור שלי לא היה מספק הייתי שולחת לו תמונה. לא הייתי מחכה לבית, הייתי כבר שולחת בסמס.

אלמלא היה מגיב תוך רגע או שניים עם התשובה הנכונה הייתי מעלה את תמונת העץ בפייסבוק. אחד מ-1,500 חבריי ודאי היה מזהה את העץ בשמו המלא, הלטיני, ומוסיף לינק להרחבה נוספת של ידיעתי.

לו הייתה התמונה מטושטשת בגלל חשכת הערב הייתי מעדכנת סטטוס. בכמה מילים, ספורות אך מדויקות, הייתי מתארת את העץ שארב לי בדרכי בערב שישי, את אור הרחוב שהתרכך כשפגע במעטה העדין, הוורוד, החלבי של הפרחים שהאירו את הלילה. גם אם לא הייתי מדייקת בתיאור, לכל הפחות הייתי מקבלת כמה חיזוקים על הפיוטיות. ואז פשוט הייתי מקלידה בגוגל: “עצים בתל אביב” או “תפרחת ורודה” ומיד מקבלת תשובה לשאלה המטרידה.

אלמלא שמרתי את השבת.

אלמלא שמרתי את השבת כנראה כלל לא הייתי צועדת בשכונה ליד העץ ההוא, אלא רוכבת על האופניים. השאלות שהיו מטרידות אותי היו קשורות לענייני עבודה שאינם פתורים ולא לתפרחת של עץ. העיניים היו מרוכזות במכוניות ובמכשולים שאורבים לי, ובטח שלא היו משוטטות בשמיים המתכהים של אמצע ספטמבר ורואות בדרך תפרחת פעמונית ורודה ומרגשת.

טיפ לחיים: תשובת גוגל לחיפוש “תפרחת ורודה“: מחלה קלה הנגרמת מזיהום או מנגיף, משך התפרצותה פתאומית וקצרה, וזה בדרך כלל משפיע על ילדים צעירים.