יוצאת מהבועה: ראיון עם אורנה אגמון
אחרי 20 שנה ואינספור לביבות בטטה, אורנה אגמון כבר לא מסתפקת בלהיות חצי מהצמד המצליח מאחורי המסעדה השינקינאית המיתולוגית "אורנה ואלה". עכשיו היא גם מעצבת אופנה. רק אל תלבשו לידה ג'ינס, פלטפורמות, והכי גרוע - שילוב של שחור ואדום. ראיון ראשון
"אני די מנותקת ממה שקורה כאן ובכלל," היא מודה. "אנחנו לא בדיוק ההתאמה הטיפוסית למקום הזה, עם כל השכנים שלנו שהם הכי עשירים שיש בארץ. אין לנו כל כך קשר לקהילה פה. אני מכירה כמה אנשים דרך החברים של הילדים, אבל כמות החברים שהילדים מביאים לפה היא פחות או יותר כמו כמות החברים שאני מביאה, שזה אומר די מעט, אז זה טוב.
"ההורים של רועי (רוזן, בן זוגה, ס.ה) פה, והייתה לנו אפשרות לחיות פה עם סטודיו בבית. אני רציתי כבר לחיות מחוץ לתל-אביב. לא היה לי קל לגדל ילדים בתל-אביב. זה נכון שבגלל הילדות שבה עברנו ממקום למקום בארץ וגם בחו"ל, כי אבא שלי היה בחיל האוויר, יש לי קוצים בתחת, ואני מוכנה כל שלוש שנים לעבור מקום. אבל פה אני מתה על השקט הזה. הוא נורא קריטי עבורי. ולא היינו יכולים לחיות בתל-אביב בתנאים הנוחים האלה של בית גדול ומרווח."
באמצעות יצירת הבועה השקטה הזאת לפני תשע שנים, נפרדה אגמון מהבועה התל-אביבית כמה וכמה פעמים. בועה שבאופן פרדוקסלי מזוהה עם המסעדה שלה ושל שותפתה אלה שיין בשינקין, "אורנה ואלה," שתחגוג בשנה הבאה 20. "אורנה ואלה" הפכה לסמל תל-אביבי בלתי מעורער, ושימשה גם השראה לסרט "הבועה" שיצא לאקרנים בקיץ 2006. את הסרט, מיותר לציין, היא עדיין לא ראתה. את ספר המתכונים המרהיב שנושא את שמה של המסעדה, שנודעה בזכות לביבות הבטטה שלה, אפשר למצוא בהרבה בתים בישראל ובחו"ל, ובכל זאת, זוהי הפעם הראשונה שהיא מסכימה להתראיין. "בשביל זה יש שותפה," היא צוחקת. "עד עכשיו אלה עשתה את כל הראיונות. אבל לאור העובדה שאני עושה בגדים ורוצה שיידעו על זה, אין לי ברירה."
אחרי שבועות ארוכים של התלבטויות ולאחריהן תמרונים בניסיונות להיפגש, אנחנו מתיישבות בסטודיו המרווח שלה שבקומת המרתף. הקולקציה בעיצובה תלויה על קולבים מסביב. יש גם שולחן שרטוט גדול, מכונת תפירה ובדים מגולגלים שמחכים להיגזר, כמה מהם בדים מיוחדים שהכין עבורה רועי, עם הדפסים שלו. הבגדים שלה דומים לה - דקים, ארוכים, שקפקפים ושבריריים - ולאוכל שלה - מתחילים מחומרי גלם איכותיים, ונראים פשוטים, נקיים, בריאים, מחמיאים. על זמניים. לא אופנתיים אבל נכונים תמיד. כאלה שמשרים מיד ביטחון שלא יעלו אחר כך טעם לוואי של חרטה.
"תפירה בשבילי היא בדיוק כמו העיסוק באוכל," היא אומרת. "זה החיבור לצורה, לעשייה, יש הרבה דמיון. זה תמיד היה במשפחה. סבתא שלי מצד אבא הייתה תופרת, אמא שלי
"שנים לא תפרתי, ואז לפני כמה שנים החלטתי שאני מנסה קורס בשנקר. עשיתי שני קורסים, תדמיתנות ודיגום חופשי. הבנתי שבתדמיתנות אין לי עתיד, אני לא טובה בזה. אני טובה בלעבוד ישר על הבובה. גם בבישול וגם בתפירה, חלק מהעבודה זה הרבה חופש, לא לעבוד לפי הכללים. בישול אף פעם לא למדתי באופן מסודר, עם השנים למדתי הרבה מקריאה ומהניסיון בעבודה. אבל בתפירה הרגשתי את הצורך ללמוד. חסרים לי הניסיון וההיכרות עם התחום."
מי שהוא בור יותר חופשי ליצור?
"אני לא מזדהה עם האמונה הזאת. לעסוק היום בתחום חדש שאני לא מכירה, שיש לי מעט מאוד ידע בו, זאת חוויה לא פשוטה עבורי. באוכל הגעתי כבר למקום שבו אני בטוחה בעצמי. אני יודעת מה זה להיות מקצועי בתחום שבו עוסקים. גם אם אני נוסעת לעיר חדשה בעולם, אני יודעת שהתחקיר שאעשה ייקח פחות זמן. יש לי כבר את הקודים, את השפה של הענף, את הספרים הנכונים, השמות הנכונים. החיבורים שאני עושה הם יותר אוטומטיים. באופנה ייקח לי הרבה יותר זמן."
אז למה בכל זאת?
"אני שמחה כשאני עושה, כשאני יוצרת. יצירה מרגשת אותי. למרות שזה לא פשוט. זה לא שאני עושה משהו שמציל אנשים. בעיקר שאני באה ממקום שבו חשבתי שכל דבר צריך לשאוף למקוריות. זו תפיסה מאוד מקשה, שיש לי המון ביקורתיות כלפיה. ואני שמחה שעדיין יש לי את האומץ ליצור בכל זאת. יש לי את התשוקה ליצור. אני טהרנית כזאת. כמו שחשוב לי מאיפה הדברים שאני אוכלת מגיעים ואני לא מכניסה כל דבר לפה שלי, וכמו שחשוב לי באיזה סבון אני משתמשת ובאיזה ספל אני שותה, חשוב לי גם מה אני לובשת. זה בדיוק כמו סוג השימור של הגוף שאני שואפת אליו, החיפוש אחרי הדבר המתאים, ועם הגיל זה הופך ליותר ויותר מסובך, עם הגוף שמתחיל להידלדל עם השנים."
זה הולך להיות כלכלי?
"אני עוד לא יודעת. כשהחלטתי שאני הולכת על זה ועושה קולקציה, החלטתי שאני משקיעה בזה כמו מתנה שאני נותנת לעצמי. השקעתי כמה עשרות אלפי שקלים, ואמרתי לעצמי שמה שיהיה יהיה. זאת לא השקעה שחייבת להחזיר את עצמה. מצד שני, מאוד התבאסתי שבחרתי במתפרה לא נכונה בהתחלה, לשמלות הג'לביות הראשונות שעיצבתי. הגזרות שלי הן בלי תפרים כמעט ומבזבזות המון בד. ובגלל שהמתפרה לא הייתה מיומנת מספיק, 30 שמלות נהרסו סתם כך. חלק מהבד שלהן הצלחתי להציל לחצאיות. על הדרך יש המון טעויות."
מי קהל היעד שלך? כולן גבוהות ורזות כמוך?
"עשיתי מדידות על נשים שונות. אני אוהבת לראות נשים שונות לובשות את הבגדים שלי. זה נכון שהבגדים מתאימים לגבוהות ולשבריריות, אבל זה נכון אבסולוטית לגבי כל בגד. גם הבובה גבוהה ורזה. אלה אמרה לי שהבגדים שלי נראים כאילו שאפשר להסתתר בהם, וזה נכון. יש משהו בנוחות שלהם שמאפשר את זה. אני לא בן אדם שמתלבש באופן שמושך את תשומת הלב כשאני נכנסת לאיזשהו מקום. אני מאוד אוהבת להסתתר. אני אוהבת להתלבש יפה, אבל בגלל איזה סוג ביישנות הבגדים הממש יפים שלי תמיד בארון. כאילו אין אירוע מספיק חשוב בשביל ללבוש את הבגד. תמיד יש פער כזה".
איך את מוכרת?
"הקולקציה הראשונה שלי הייתה מוכנה כבר בקיץ שעבר. הכנתי אותה בדיוק ברגע האחרון. ואז אמא שלי נפטרה. הכל עצר, והייתי כל השנה בעניינים משפחתיים. הקיץ עשיתי מכירה ראשונה ב'מנולינה' של ויקי ישראל, שהיא חברה וגם עזרה לי מההתחלה, כשלמדתי איך לבנות קולקציה, והבנתי ממנה ומעוד אנשים בתעשייה כמה קשה הענף ושאי אפשר למצוא בדים ומתפרות. דרכה ודרך חברה של אחות של גיסתי, שמקושרת לעולם הזה, הגעתי ל'גוסטה,' והן לקחו את הבגדים לחנויות שלהן.
"אני ממש לא טובה במכירות. ממש לא נעים לי כל הקטע הזה, אני לא יודעת לעשות את החלק הזה. בדיוק כמו שאני לא טובה בלהתראיין. אני נורא כבדה, אני נורא לא שחקנית. יש לדברים האלה חוקים ותרבות והתנהלות מסוימת שצריך להפנים, ואין לי את זה. אני ישירה ואמיתית. זה כמו שכשחשבתי ללמוד במדרשה לאמנות, הלכתי לבחינות, ולא הפנמתי שלא לומדים שם אמנות אלא איך להיות מורה לאמנות. פשוט לא קלטתי את זה שזה בית ספר להוראה ולא בית ספר לאמנות. ושאלו שם 'מה היית רוצה יותר, לטייל לבד בהרים או להדריך קבוצה,'? ואני עניתי תשובות אמיתיות באופן הבוטה ביותר, באמת כמו איזו אהבלה שמסתכלת על הדברים כמו קרש.
"גם באוכל וגם בבגדים, אני מצד אחד מושפעת ומסתכלת על העולם, ומצד שני, יש בי משהו יותר גדול שלא מסתכל על העולם. אותי לא מעניין מה אנשים רוצים. אני לא קומוניקטיבית. כשרוצים להכניס או לשנות מנה במסעדה כי הקהל מבקש משהו מסוים, אלה צריכה להכין את הקרקע קודם לפני שהיא מדברת איתי על זה."
את אורנה מ"אורנה ואלה." המותג שבנית על השם שלך כל כך חזק, שאת יכולה למנף דרכו הכל.
"זה נורא מוזר לי. אני לא חיה את זה. זה זר לי לגמרי. אני לא עושה דברים בדרך ההגיונית, אין לי היגיון כלכלי ותרבותי בהקשרים האלה. אלה באמת פעולות שקשה לי לעשות. יש לי סוג של פוביה מפרסום. אני מעדיפה שלא להיות הפרצוף מאחורי 'אורנה ואלה.' זה לא כמו אייל שני שהוא הפרצוף של 'צפון אברקסס,' או צחי בוקששתר שהיה הפנים של 'התרווד הוורוד.' אצלנו, מי שלא מכיר אותנו חושב שאורנה ואלה זה זוג לסביות. אנחנו אף פעם לא היינו הפרצוף מאחורי המותג. אני מעולם לא הפנמתי את הזהות של אורנה מ'אורנה ואלה.' זה בדיוק חלק מהתקיעות שלי. כשאני נכנסת למשל לחנות בגדים, אני נהיית מפגרת ומטומטמת. מה, אני אתחיל להגיד להם שאני עושה בגדים ושאני רוצה שימכרו את הבגדים שלי."?
אגמון, ,44 אם להלל בן ה13- וליונה בן השמונה, מהרהרת עדיין באפשרות לעוד ילד. ילדה, אם אפשר. החיים מחוץ לתל-אביב מאפשרים לה לנהל אורח חיים בריא ושפוי. הליכות בטבע, שקט, חיי משפחה שלווים. הבית שלה, כמוה, פשוט ונקי, סגפני במובן הסקסי של המילה. בסלון פורטרט שלה שצייר רועי. הקריירה העצמאית שלה מאפשרת לה גם לשמש לו כמוזה וכמודל, וגם להתלוות אליו לנסיעות בעולם, לתערוכות ולפסטיבלים שבהם הוא מציג את סרטיו. בעיניה, העובדה שהיא חיה לצד אמן ויוצר רב גוני ומצליח, אינה בהכרח הסיבה לדרייב שלה ליצור בעצמה.
"אני לא יכולה לדעת אם זה נותן לי את הדרייב ליצור או אולי דווקא להפך. זו לא שאלה שמובילה אותי. אני חווה את הדברים, את החיים, כמשהו הרבה יותר מקרי. זה רק מקרה שהיה לי האומץ לעשות את כל זה ולעמוד מאחורי זה. באותה מידה יש גם מקום אצלי שמחכה שיגידו לי 'יאללה יאללה, תחזרי למטבח."'
אמא שלך נפטרה השנה. יש משהו סמלי בכך שבחרת להיכנס דווקא עכשיו לתחום שלה.
"יש משהו בעיסוק הזה שמחובר לאמא שלי ולילדות שלי, אבל הוא התחיל לפני שהיא נפטרה. המשיכה לתחום התחילה לפני שהיא חלתה אפילו. אני בטוחה שיש משהו נורא חזק בהמשכיות הזאת, אבל זה בדיוק כמו שבן של עורך דין נהיה עורך דין. יש המון דוגמאות לדברים האלה, שעוברים בדי-אן-איי. אין צורך לדבר על זה וזה כמעט בלתי מודע."
בפנטזיה שלך את רוצה להלביש את כולם?
"ברור שאני רוצה שהבגדים שלי יילבשו על ידי נשים. זה עושה לי טוב לראות נשים לובשות את הבגדים שלי. אבל אין לי תחושת ביטחון שאני מביאה בשורה לעולם עם משהו שלא נעשה עדיין. למרות שהמקוריות תמיד הייתה ערך חשוב בעיני, בשנים האחרונות אני חושבת שגם חיקוי יכול להיות משמעותי, ואני רואה עשייה יפה בכל מיני תחומים. עם זאת, אני עדיין שואלת את עצמי אם העובדה שאני יודעת שאני יכולה לעשות מכנסי טריינינג כמו שצריך, כמו שאני מבינה שצריך לעשות אותם, מצדיקה לעשות מהם קולקציה ואם יקנו אותם. אין לי רצון להאכיל את כולם, אבל אני מאוד אוהבת ללמד לאכול. להגיד לאנשים מה לאכול ומה לא לאכול, לעשות ככה ולא לעשות ככה. ככה גם בבגדים. אני אומרת 'זה עושה בטן' ו'זה עושה ציצי.' משגע אותי שאנשים חסרי מודעות. מה הם חושבים, שלא רואים אותם גם מאחורה."?
תמיד היה לך חוש ביקורת כל כך מפותח?
"תמיד. למשל, היה לי נורא קשה שהבן שלי בגיל 10 רצה חולצות סינתטיות כאלה או גופיות של כדורסל, עם ריח מזעזע כזה של הבד הזה. זה היה נורא. ממש סוף העולם מבחינתי. ואז פתאום לא מזמן, בגיל ,13 למזלי, הוא נהיה בן אדם עם טעם. בדיוק כמוני. פתאום היה לו בראש שהוא רוצה סקיני לבן בלי שום קשקושים, חלק לגמרי. חרשנו את כל החנויות, והוא הלך לכל המוכרות ושאל אם יש. עד שהגענו ל'זארה' ומישהי הלכה למחסן שבו היו עודפים מהשנה שעברה, ושלפה בשבילו בדיוק את הסקיני הלבן שהוא רצה. זה היה מדהים. רק אז קלטתי מה עשיתי לאמא שלי כל השנים."
מה את לא יכולה לסבול באופנה?
"אני לא סובלת ג'ינס, לא כפתורים, לא ריצ'רצ'ים, לא אדום, מקבלת ויברציות פיזיות ממש מתלבושות של שחור-אדום וכיסים גדולים כאלה שתפורים בחוץ, מנעלי פלטפורמה. עם השנים אני לומדת שאני לא חייבת להסתכל, אבל יש משהו בצורניות של הדבר שנשאר חרות בזיכרון, וזה משפיע עלי. לא מזמן נזכרתי בתלבושת האחידה של בית הספר גולן ברמתהשרון, בריח הבלתי נסבל של הבד האיום הזה בצבע כתום או תכלת, ובמראה של היד שלי בתוך הקיפול של השרוול הנוראי. נזכרתי בתחושה התמידית של גועל הנפש שהיה תוקף אותי בגלל החולצות האלה. אני אוהבת להתלבש יפה ונעים, גם אם זה בבית. אחותי תמיד הייתה צוחקת עלי שגם כשהייתי לובשת פיג'מה הייתי מסתכלת במראה לראות איך זה נראה, ואומרת לי שאני בסך הכל ישנה עם זה".
מה את רואה היום יותר בטלוויזיה, תוכניות בישול או אופנה?
"אני לא אוהבת טלוויזיה באופן כללי. לאחרונה שמעתי במקרה על התוכנית של ערוץ 1 'צו האופנה,' והחלטתי להתעדכן, כי עניין אותי העיסוק בהיסטוריה של האופנה בארץ. תוכניות בישול משעממות אותי מאוד. אני לא רואה את 'מאסטר שף.' בעונה הראשונה הצצתי בכמה פרקים, וזה נורא משעמם. אין שם שום דבר שנשאר איתך. אי אפשר ללמוד שום דבר מהתוכניות האלה. הפעולה שעשה ג'יימי אוליבר הייתה מעולה בעיני. הוא עשה תוכנית אוכל מדהימה והמציא את הגלגל מחדש. עד התוכנית שלו, תוכניות בישול היו בפורמט מאוד מסוים ומקובע. הוא הפך בישול לקל ונגיש וזורם, ואפשר היה ללמוד ממנו המון. אהבתי גם את התוכנית 'שתי נשים שמנות."'
מתוכננות חגיגות מיוחדות ליום ההולדת ה20- של נסיכת הביצה התל-אביבית, הבת הבכורה שלך, "אורנה ואלה?"
"זה מוזר שהילדה פתאום בת עשרים. חווינו נורא חזק את גיל ההתבגרות ואת יום ההולדת ה,18- ואני חושבת שלקח לנו זמן לעכל את זה. אז בטח באיטיות שלנו, ייקח גם זמן לעכל את גיל עשרים. משפצים עכשיו את שינקין, אז הכל הולך להיות שם סמטוחה מאוד לא חגיגית."
לא רחוק מהמסעדה בחרה דפני ליף להקים את האוהל שלה. בגיל עשרים, האג'נדה של המקום שלך, שייצג את בועת הנהנתנות והאסקפיזם התל-אביבית של שנות התשעים והאלפיים, מתחילה אולי להשתנות עם אנשי הדור החדש, בני העשרים האכפתיים שמוחים?
"לפני כמה שנים התקשרה אלי עיתונאית שעבדה על גיליון שדירג את חמישים הנשים המצליחות והעשירות בישראל, ונקבה באיזה סכום כסף אגדי למשכורת חודשית. נורא צחקתי ואמרתי לה שהיא טעתה בכתובת. אנחנו נחשבות עסק מצליח, אבל זה תמיד היה ונשאר עסק קטן עם שתי בעלות בית, שאין קשר בין ההצלחה שלו כמוסד לבין ההצלחה הכלכלית שלו. אין לי בריכה בבית, והכי קרוב שהגעתי להלוויה של יולי עופר זה באמת האשה הזאת שעצרה אותי במקרה ברחוב. אנחנו עובדות מאוד קשה כל השנים על השימור של העסק, זאת עבודה מאוד סיזיפית, ואנחנו עדיין משלמות שכר דירה על המקום שלנו, לא הגענו אף פעם למצב שבו יכולנו לקנות אותו. יכול להיות שאם לפני עשרים שנה הייתי לוקחת משכנתה כדי לקנות אותו, הייתי עדיין משלמת אותה היום. כך שאני לגמרי מזדהה עם מחאת האוהלים ותומכת בה לגמרי."
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם