מודעות עכשיו: מאני טיים
אנחנו אוהבים חפצים חדשים, אבל מזלזלים בהם. משליכים את הישן לטובת חדש ובסוף מזלזלים גם בו. גילבר רובננקו-דיין לא מצמיח כסף על העצים, אבל עושה לו כבוד. חלק א'
והנה, בדקה הארבעים ושלוש מופיע פתאום על המסך מעין ריצוד מרגיז שנע לאטו באלכסון, מצד אל צד, כמו כריש מסומם. בעל הבית נלחץ, אך החבר'ה מרגיעים: עזוב, זה בטח מהלוויין. עשר דקות אחרי כן, המסך כולו הופך שחור. אמנם יש עדיין סאונד, אבל לא רואים כלום.
וכך, עד סוף המשחק, החברים המאוכזבים מאזינים לטלוויזיית הענק שזועקת: "ואן דר ויל מעלה מימין ואאאאאא - - - לאנדזאט נוגח! - - - לא! זה היה כל כך קרוב!!!", כמו רדיו-טרנזיסטור ישן. הרדיו היקר של כל הזמנים.
בעל הבית מיואש. סאמק, טלוויזיה חדשה מהניילון. למה זה מגיע לי? עד שאני סוף סוף קונה משהו חדש, אני אצטרך לרוץ עכשיו אחרי טכנאים ולהחזיר לחברה, ועוד פעם, ועוד פעם. פעם ידעו לעשות מוצרים, היום הכול מפלסטיק-פושט-מעאפן-מייד-אין-טייוואן!
נחזור מעט אחורה בזמן. לפני המכשיר הדקיק והעכשווי הנ"ל עמדה בסלון טלוויזיה שמנמנה וכבדה שתפקדה למופת במשך חמש עשרה שנה. יחד עם בעל הבית, עברה הגוצה הענתיקה שבע דירות ושלוש חברות לחיים. רק אלוהים זוכר כמה סרטים, סדרות, חדשות, שירים ותחזיות מזג אוויר הפליאה בנאמנותה להקרין אל הבית.
רק אלוהים זוכר כמה פעמים השתקפו דמעותיו של גיבורנו בפניה, כשאי.טי שוב שב הביתה או כשנייט מ'עמוק באדמה' שוב מת; כמה פעמים היא הצילה אותו מייאוש טוטאלי עם 'אדי! וואט הב יו דאן פור מי לייטלי'. כמה פעמים היתה לו לחברה קרובה בלילות בודדים.
והנה, כאשר קיבל יום אחד מייל-שובר למבצע חסר תקדים: "מסך אל-אס-די 4000 אינטש בשבעים תשלומים", בחורנו קם באחת והשליך את קשישתו לפח, לאותה צפרדע ירוקה המעלה הבל חם וסרוח. לא תודה. לא דרך צלחה. פשוט קם והשליך, כאילו כל הווייתו אמרה מיאוס. כאילו כל הווייתו אמרה ברוך שפטרנו, רק חיכיתי לרגע שאוכל להעיף אותך כבר מהבית.
מה שמארחנו הכושל פספס להבין זה שמבחינה רוחנית הטלוויזיה התקלקלה עוד לפני
אנחנו אומרים שאנחנו רוצים יותר כסף. אנחנו אומרים שאנחנו רוצים טלוויזיה חדשה, בית חדש. אבל בדברים שכבר יש לנו אנחנו מזלזלים. אנחנו משליכים את הישן לטובת החדש, ואז, כשהחדש מגיע, הזלזול שלנו נדבק בו גם. זה נכון לגבי חפצים וממון וזה נכון בכלל.
אנחנו משליכים עבודות שכבר אינן משרתות אותנו ומוצאים את עצמנו מתוסכלים בעבודותינו החדשות. אנחנו משליכים את בני הזוג שלנו מהם קיבלנו כל כך הרבה, אך ורק כדי לחבור לבני זוג חדשים שבאופן מתמיה מזכירים לנו בדיוק את בני הזוג שהרגע השלכנו.
כבוד מושך כבוד וזלזול מושך זלזול. זה לא שכר ועונש. זה פשוט השוואת לחצים. מן קסם שהבריאה מושתתת עליו. כאילו שנהיה מן ואקום כזה לגבי הפונקציה הזו או האחרת, ואקום שמושך אל תוכו את המהות שיצקנו בעבר, כך שהחדש נחווה כישן ועמו אך גובר התסכול.
אנשים עשירים באמת הם אנשים שמעריכים כל דבר ודבר, וכך ענייניהם הופכים תמיד בעלי ערך. הם מוקירים כל דבר ודבר, ולכן דבריהם יקרים. איש עני לא מבין זאת. הוא עשוי לכנות איש עשיר 'קמצן' כאשר הוא רואה אותו בסופר משווה מחירים עד האגורה. מה אכפת לו זה, יתהה העני? מה אכפת לו שהעגבנייה בסופר עולה שתי אגורות יותר? הוא הרי יכול לקנות את כל המדף, את כל הסופר כולו, אם רק היה רוצה בכך.
זו אינה קמצנות מצד האיש העשיר באמת. זוהי הערכה. איש עשיר יודע כמה עולה עגבנייה בכל הסניפים של כל הסופרים והירקניות באזור, כי הוא זוכר את המחירים כדבר שבשגרה, כחלק מהטבע שלו, לכבד ולהעריך את החומר.
חשבון הבנק של האיש העשיר-באמת יהיה מסודר ונקי כמו ביתו, כמו גופו. הוא יידע בכל רגע נתון היכן וכיצד כספיו מתגלגלים כרגע עד האגורה האחרונה. הוא יסגור עסקה בכבוד כשם שהוא שש לפתוח עסקה חדשה בכבוד. הוא אינו קונטרול-פריק. הוא מכיר בערך ומוקירו.
ואם ירכוש טלוויזיה חדשה, האיש העשיר באמת לא ימהר להשליך את הישנה. הוא יתן אותה למישהו שזקוק לה. היא תעבור אולי אל האחיינים שלו. היא תעבור אולי אל אחד ממשרתיו, אדרבה. אבל היא לא תיזרק ובוודאי לא בתחושה של מיאוס.
אנשים עשירים באמת הם אלה שלעושר שלהם יש ערך, שיש בעושר שלהם מהות. וודאי שניתן למצוא בעולם בעלי ממון המשליכים והמזבלים את העולם ללא גבול, אך לא תמצא בעושרם הנאה ולא תמצא בעושרם מינוף. אנשים עשירים באמת מתייחסים לטלוויזיה שלהם כאל חברה טובה. כשהם נפרדים ממנה, הם עושים זאת בשלום.
גילבר רובננקו-דיין הוא מתקשר ומטפל הוליסטי (רפואה סינית, שיאצו ועוד) מזה 15 שנה, פעיל במרכז הארץ. לאתר
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם