ראשי » סגנון » אופנה ועיצוב » אופנה

אליאן שלי: שיחה עם אליאן סטולרו

אליאן סטולרו, בת ‭,46‬ מעצבת אופנה. חיה בזוגיות עם מוריס ואם ללולה, בת שלוש וחצי. מדור על נשים מעוררות השראה

נוה צדק. פאתי השכונה השקטים. דירת גן מוארת ורחבת ידיים. ברגע שנפתחת דלת ביתה של מעצבת האופנה אליאן סטולרו, ברור לגמרי שמדובר בבית של אחת שיודעת. שיש כאן טאץ'.‬ שלא מדובר כאן בעיצוב נובורישי שנולד זה עתה, אלא יש כאן שורשים של תרבות מבית, של הבנה. כורסאות צרפתיות עתיקות מבית סבתא לצד שידת פורמייקה משודרגת מהסבנטיז שנבחרה בקפידה בשוק הפשפשים, יחד עם אוסף מגירות חייטים שנאספו במשך השנים, יחד עם כיסאות מטבח שנמצאו ברחוב ונצבעו בדיוק בצבע השיקי המתאים, ובתוך כל זה, מבצבצים גם פריטי איקאה מוכרים ומבהיקים. מעל הכל ובכל פינה מנצח ירוק עמוק. הירוק הנכון. הצבע האהוב על בעלת הבית.

אליאן סטולרו, שמוכרת במיוחד בזכות הדפסים גיאומטריים צבעוניים, מצטלמת בשמלה אופיינית מבד שכל כך אהבה, עד שריפדה בו גם את הספה בסלון. אחר כך היא מפרגנת גם לבגדי הקז‘ואל בארון, ומשלבת מכנסי חאקי פשוטים עם חולצה אדומה וסריג זהב עתיק, מפרגנת לסבתה, שממנה ירשה את מידות הפטיט, ולובשת כמה שמלות יפות והמון תכשיטים יקרים וטובים שקיבלה ממנה, ובסוף בוחרת להצטלם במעיל פרווה שחור, מתוך געגועים לחורף (וקצת להריון).‬

שלושה רגעים משמעותיים בחיים: "לידת הבת שלי ב‭.2008-‬ בעצם היה לי המון זמן את הבייבי האחר שלי - העסק שלי, שמילא אותי בהמון סיפוק. מ‭,88-‬ כמעט עשרים שנה, השקעתי בו המון מרץ, זמן ואנרגיה, והוא מילא את חיי. כנראה שצריך תזמון לדבר האמיתי, וכשהדבר הגיע, זה קרה. לא הרגשתי בצורך הזה בגיל ‭.20‬ אצל כל אחד זה בא בגיל אחר. אצלי זה בא מאוחר, ואני מאושרת שעשיתי את זה ככה. גם החתונות של אחי ושל ושתי האחיות שלי ריגשו אותי מאוד, למרות שאני לא טרחתי להתחתן. לא בגלל שאני אנטי ממסדית, אלא סתם בגלל שלא יצא מבחינת התזמון. הרגע השלישי הוא המפגש עם בן הזוג שלי, מוריס. נפגשנו במקרה אצל חברים משותפים, וזה שינה לנו את החיים‭.“‬

להיות אמא: "מחזיר כל דבר לפרופורציה. נותן התייחסות שונה לחיים, מה חשוב ומה פחות חשוב, ומה סדר העדיפויות. זה מאוד שינה לי את החיים. אם לפני זה הייתי כל כולי בעסק, היום אני צריכה להיות יותר

קשובה למה שקורה בבית מאשר למה שקורה בעבודה, ולמצוא את האיזון. אני שמחה שהגעתי לאימהות כשאני בשלה, ויכולה לתת לבת שלי יותר ממה שאמא צעירה יכולה לתת, מבחינת ניסיון חיים".

להביא לעולם ילד לבד: "היה לי מאוד חשוב להביא לעולם ילד במסגרת זוגיות. ממש לא רציתי לעשות את זה לבד. לא הרגשתי את הצורך הזה לפני שהייתה לי זוגיות טובה. לא הייתה לי החלטה לעשות את זה בגיל זה או אחר או בגלל לחץ שלא אספיק, אלא הגעתי לזה רק אחרי כמה שנות זוגיות עם מוריס. לשמחתי, זה עבר חלק ובצורה טובה, ואפילו מושלמת".

לולה: "אני מלמדת אותה כל מה שאני יודעת על החיים. אני לוקחת אותה לתערוכות, היא מצטרפת אלי מתי שאני יכולה לנסיעות לחו"ל, אני חושפת אותה לאמנות ואופנה".

העצה הכי טובה שקיבלתי מאמי: "לעשות את מה שאני מרגישה. להיות נאמנה לרצונות שלי".

העצה הכי טובה שארצה להעביר לבת שלי: "שתקשיב לעצות שלי, אבל שתקשיב גם למה שהיא רוצה. לא ארצה לעמוד בדרכה".

הבית שגדלתי בו: "נולדתי וגדלתי בניס, צרפת, בבית יהודי דתי ומאוד ציוני, לאבא סוחר שמן ולאמא תופרת, שנייה מבין ארבעה ילדים. מאוד לא אהבתי ללמוד בבית ספר. הלימודים עברו לי מעל הראש. המחשבות שלי היו במקומות אחרים. מגיל צעיר אהבתי ליצור, לעצב ולתפור, והתעקשתי לתפור לבד, בלי שאמא תעזור לי".

זיכרון ילדות משמעותי: "ימי ראשון, שבהם היינו נוסעים עם כל המשפחה לריביירה הצרפתית".

אנטישמיות: "אבא שלי היה פעיל 'בני ברית' המון שנים, ובתקופה שהוא עמד בראש הארגון בניס, חזרנו יום אחד הביתה וגילינו שמישהו ריסס כתובת אנטישמית על כל הכניסה. זה היה מטריד, כי לא ידענו מי עומד מאחורי המעשה הזה. שני ההורים שלי עברו את השואה כילדים. אמא הוחבאה במנזר ואבא אצל איכרים בכפר, אז המודעות לאנטישמיות תמיד הייתה בבית".

הנערה שהייתי: "מצד אחד מאוד ביישנית, ומצד שני מאוד נועזת. בגיל 14 התחלתי לייצר עגילים. הייתי מסתובבת בכל מיני חנויות כדי לחפש חומרים לתכשיטים. את התכשיטים שעשיתי סידרתי במזוודה יפה מקש, והייתי מסתובבת איתה בין מספרות ומכוני קוסמטיקה ומוכרת. את הטיסה הראשונה שלי, לבלגיה, בגיל ‭,15‬ לחברה שהכרתי במחנה קיץ, מימנתי מהכסף שהרווחתי".

מרד נעורים: "לא היה. הייתי עצמאית מגיל צעיר. ההורים פירגנו לי ותמכו, ולא היה צורך למרוד".

‬הרגע שבו אמרתי לעצמי שאני כבר לא נערה אלא אשה: "אחרי שסיימתי בגרות, כשעליתי לארץ לקיבוץ רמת מגשימים ברמת הגולן והייתי לבד בארץ זרה, עם כל ההתמודדויות".

העלייה לארץ: "הייתה בהחלט החלטה משמעותית. הסתגלתי בקלות, וגם המשפחה שלי כולה באה לכאן שנה אחרי כן. אני מאוד אוהבת את ישראל, אבל עדיין תמיד מרגישה בין שתי התרבויות. בכל פעם שאני בצרפת אני מרגישה גם צרפתייה, אבל שהייתי בתרדמת וחזרתי לשם אחרי עשרים שנה".

מה האשה שאני היום הייתה אומרת לנערה שהייתי: "תאמיני במה שאת עושה, ואל תרוצי כל כך מהר קדימה, תיהני ממה שאת עושה".

מה הנערה שהייתי הייתה אומרת לאשה שאני היום: "איזה יופי שאת הולכת בדרך שלך וטוב לך עם זה".

דת: "אני מאוד קרובה, אבל פחות שומרת עם השנים. אני עדיין מאוד אוהבת את המסורת ואת היהדות, אוהבת לבקר בבתי כנסת. ההתרחקות מהדת התחילה בתקופת הלימודים שלי בשנקר. כשכולם היו הולכים למסעדה לא כשרה למשל, והייתי מצטרפת. ואין בישראל יום ראשון לנסוע לפגוש חברים, אז צריך לנסוע לפגוש בשבת. אבל אני עדיין לא מערבבת בשר וחלב ולא אוכלת פירות ים. אני שומרת בדרך שלי. אני לא אוהבת את הממסדיות של הדת ואת הקשר שלה לפוליטיקה".

גורם לי להרגיש נשית: "ההופעה. הבגדים שאני לובשת. כשאני לא מרגישה טוב עם מה שלבשתי בבוקר, זה הורס לי את כל היום. וגם אנשים סביבי, בן הזוג שלי. כשהילדה שלי אומרת לי שאני יפה ומחלקת לי מחמאות".

נותן לי השראה: "אמנות, עיצוב, יופי, אסתטיקה וגם אקטואליה. למשל, החתונה של הנסיך ויליאם וקייט מידלטון נתנה לי השראה, אשתו של אובמה משפיעה לי על המחשבה, ומצד שני גם אסונות טבע, כמו ביפן. זה מחזיר את הדברים לפרופורציה".

דוחה אותי: "גסות בדיבורים, במעשים, אי נתינת כבוד".

המילה האהובה עלי: "אהבה, שלום".

המילה השנואה עלי: "אסור".

הדבר הראשון שאני עושה כשאני קמה בבוקר: "לרוב אני קמה כי ילדתי קוראת לי, ואני ניגשת אליה".

שותה בבוקר: "נס קפה עם חלב והרבה סוכר".

שלושה כללים לחיים טובים: "כבוד הדדי, אופטימיות, לקחת את הדברים בפרופורציות".

שלושה ערכים חשובים: "סובלנות, הקשבה, התחשבות בזולת".

זוגיות: "זוגיות טובה בעיני היא זוגיות שמובילה הלאה, שתומכת רגשית ועוזרת בהתפתחות בחיים. אני מרגישה שזה מאוד עוזר לעשות מהלכים שלבד לא היינו עושים אותם".

פחד: "אני מאוד זהירה כשאני נוסעת, כי אני פוחדת ממשוגעים על הכביש. אני חרדתית עם הבת שלי ודואגת לה מאוד".

אהבה: "לפני כמה חודשים, בזמן המהומות בקהיר, כשמוריס היה שם בתפקידו כעיתונאי ונעצר ליומיים ולא ידענו איפה הוא, הרגשתי מאוד חזק את האהבה הזאת. לשמחתנו, הכל נגמר מהר ובטוב, ומאז אנחנו משתדלים ליהנות מהרגעים הכי קטנים של החיים, כי זה לא מובן מאליו".

קריירה: "אני אוהבת את מה שאני עושה. אני חושבת שזה הכי חשוב בשביל לעשות קריירה. אף פעם לא ראיתי את עצמי כשכירה, ומהר מאוד פתחתי עסק משלי. מי שזה בדם שלו חייב לעשות את זה לבד. היום אני מרגישה שהצלחתי במה שעשיתי".

הכי אוהבת ללבוש: "שמלות קטנות".

תמיד רציתי ללבוש ואף פעם לא העזתי: "אני לא הולכת עם עקבים ולא הולכת חשוף. לא כי אני לא מעזה, אלא כי אני לא אוהבת".

אוהבת לאסוף: "בדים. אם אני רואה בדים יפים, אני לא עומדת בפני זה. יש לי אוסף כפתורים, וגם אוסף נעליים כמובן. אני אוהבת דברים יפים, וגם אם לא אשתמש בהם, אני רוצה שהם יהיו אצלי. למזלו של חשבון הבנק שלי, אין לי זמן להסתובב הרבה ביומיום, ואני אוספת רק כשאני בחו"ל".

אוהבת לזרוק: "נעליים ישנות שאני כבר לא הולכת איתן, מכשירי אלקטרוניקה מקולקלים".

הדבר האחרון שרכשתי לעצמי: "נעליים מנומרות עם פס לכה אדום. קניתי אותן בנסיעה האחרונה שלי לפריז, לאירוע משפחתי".

הדבר הכי יקר שרכשתי, בצדק: "דירה".

הדבר הכי יקר שרכשתי, שלא בצדק: "אני בדרך כלל קונה נעליים גם כשהן לא מתאימות לי וזה קצת כואב, קצת לוחץ ולא נוח, או קצת גדול. ראיתי נעליים של פראדה שנורא אהבתי, והתפתיתי לקנות אותן למרות שהן היו קטנות עלי קצת. חשבתי שהן שוות, ובאותו רגע זה גרם לי להנאה. לא הלכתי איתן, אבל גם לא זרקתי אותן, שמרתי אותן בבוידעם. אולי הן יהיו בשביל הבת שלי, כשהיא תגיע למידה הזאת".

פריט הריהוט האהוב עלי בבית: "הכורסאות הירוקות בסלון היו שייכות לסבא וסבתא שלי בניס. הן עברו טלטלות רבות, ובסוף עברו אלי אחרי שסבתי נפטרה. זה הריפוד המקורי שלהן, אלא שאצל סבא וסבתא הן היו במין סלון תצוגה כזה שלא ישבו בו אף פעם, בגלל זה הן נשמרו כמו שצריך. אצלנו יושבים עליהן".

יצירת האמנות האחרונה שריגשה אותי: "תערוכה של מעצבת האופנה מאדאם גרה. הפריטים שלה, דברים בני שבעים שנה, נראים כאילו עשו אותם אתמול ואפשר ללבוש אותם היום ומחר".

הגבר הכי סקסי: "אבא שלי".

האשה הכי סקסית: "אמא שלי".

‬עיר אהובה בעולם: "ניו יורק. אני אוהבת את הדרייב שיש שם, את הדינמיקה. יצא לי להציג בתערוכות אופנה שם. זו הייתה עבודה קשה, אבל אהבתי להיות חלק מהעולם הגדול".

הכי אוהבת לאכול: "אני לא אכלנית גדולה, אבל אוהבת סושי".

הכי אוהבת לבשל: "דגים".

שומרת על עצמי: "אני לא עושה הרבה פיזית, אני עצלנית. נפשית, אני שומרת על עצמי בעשייה. חשוב לי ביומיום להיראות טוב בעיני עצמי, זה גורם לי להרגשה טובה. בענייני קרמים אני מינימליסטית - קרם לחות וזהו. אני חושבת שבחיים לא אעשה ניתוחים פלסטיים, כי מה שהזמן עושה זה חלק ממני".

רגע של נחת: "כשאני רואה את מה שהבת שלי לומדת כל יום מחדש, כשאני רואה קולקציה גמורה כל פעם מחדש".

מטרות שארצה לכבוש: "רק עכשיו הגדלתי את העסק ושיפצתי את כולו שיפוץ יסודי, אז אני מרגישה שכבשתי פסגה כרגע, ועדיין לא התאוששתי מזה בשביל להיות מסוגלת לחשוב על הנקודה הבאה".

מילה טובה למישהו: "לבת שלי: את בדרך הנכונה, תמשיכי".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...