ראשי » סגנון » ניו אייג' » בין גוף לנפש

מישהו לאהוב: החיים והאשליה בשם האהבה

כשאנחנו מאוהבים הלב שלנו נתון למישהו אחד, ואז הוא לא יכול להיות נתון למישהו אחר. איפשהו זה נוח. עכשיו אי אפשר להיפגע. יעל צבעוני פותחת את הלב

אני מאוהבת בו, הכול הופך אחד. רגעים של יחד. יש מיזוג, שום דבר לא חסר. כשאני מאוהבת, כשאני איתו בלב, כשהוא בתוכי, אז יש הכול. וזה שלם. אבל זה לא יכול להיות שלם כל עוד זאת בועה. וכל עוד לא מכניסים אליה את הכול, היא מועדת להתגלות כמי שהיא. או שחיי היומיום יתנפצו לתוכה, או שהיא תתנפץ לתוכם.

כשהוא לא איתי משהו חסר. אבל זה לא חסר בגלל שהוא לא איתי. זה חסר כי קודם כשהיה שם היתה תחושה של מלאות, כי איתו כיסיתי את החסר שהיה כבר לפניו.

אבל אפשר גם אחרת. אפשר להתאהב באותו רגע בלי להתנות אותו באובייקטים חיצוניים. לתת באותו רגע לחוויה להיות וכך גם לתת לה ללכת. לא לסגור אותה עם התחלה ועם כותרת של סוף. כך אפשר לפנות מקום לרגע הבא. הרגע הבא לא נפרד אם לא תוחמים אותו. כשתוחמים חוויות ורגעים, נדמה שהחוויה הולכת מאתנו. בואו נחזיק חזק, אל תלכי. רגע. אבל היה טוב.

כשאני מאוהבת, אני מרגישה את אלוהים, את השלם. אבל רגע, איך זה יכול להיות שאלוהים בא והולך? איזו מין שלמות זאת? המחשבות מספרות סיפורים כאלה - וואו, הוא כל כך מדהים. כמה שהיא יפה. נדמה לי שזה זה. כן, זה זה. איתו אני מאושרת. בגלל שזה מדהים עכשיו, בגלל שנפתחנו, אנחנו מנסים להחזיק. אבל מטבע הדברים, הכול גם מסתיים. זה נגמר כי הוא לא כאן, יגיד לנו הראש.

כשהוא היה כאן הייתי מאושרת. אם אביא אותו שוב, יקרה הפלא מחדש. זה הוא. הוא הפלא שבי. והראש שלי והגוף שלי וכולי מתמלאים בו. ואני שוכחת שהרגע ההוא המאושר היה מסתיים בכל מקרה, גם אם היה נשאר.

בדרך כלל כשאנחנו מאוהבים, הלב שלנו נתון למישהו אחד. ואז הוא לא יכול להיות נתון למישהו אחר. הוא מלא עכשיו. גדוש. איפשהו זה נוח. עכשיו הוא לא יכול להיפגע. נדמה לנו שהלב שלנו פתוח, הרי אנחנו מאוהבים, אבל דווקא עכשיו הוא סגור. הוא סגור לכל מה שהוא לא אותו אדם, הוא מפריד ממני את העולם, את מה שיש לי מתחת לאף.

אם אני רוצה לפנות את המישהו הזה שתופס את הלב, אצטרך שוב לפתוח את הלב. בהתחלה נדמה לי שהפתיחה מחזירה לי את האהוב, כי אני משייכת חוויות של פתיחה ושמחה ואהבה אליו. אבל אז אני לומדת לפתוח את הלב בלי קשר אליו וכולי פתוחה והחיים יפים וכולם מחייכים אליי.
 

ואז מגיח מישהו חדש, כך קורה כשאני פתוחה. הלב פתוח, והנה, יש עוד פעם, אולי זה מה שחיכיתי לו, מישהו לאהוב. אז אני נותנת לו את כל האהבה שלי ונסגרת. לאט אני נהיית עצובה יותר, לאט אני לא מתקשטת כל כך ואנשים אחרים בחיים שלי קצת פחות חשובים ואני לא מבינה מה חסר. הרי זה מה שרציתי.

אחרי הרבה זמן ביחד אני גם כבר לא ממש מאוהבת בו, אבל גם בלי להיות מאוהבת בו, הלב שלי תפוס. לב תפוס, אם מקשיבים למילה, הוא לב אטום, סגור. וזה מה שלפעמים קורה לנו בתוך זוגיות - גם סגרנו את הלב לעולם וגם בן הזוג כבר לא מספק את הפנטזיה הראשונית שלשמה הסכמנו להפנות אליו את כל האנרגיה שלנו. והוא לא אמור לספק אותה.

כשמאוהבים חיים את הרגע, לא זוכרים את מה שהיה לפני. לפעמים מתנתקים מהמציאות, אין תמונה שלמה. אנחנו כמו חיות שנמצאות פשוט עם מה שיש. כל כך חיכינו למלאות הזאת שבשבילה אנחנו מוכנים לשכוח הכול. ואז אחר כך יוצאים החוצה ופתאום הדברים אחרים. יש פער בין הבועה ומה שהוא לא. אם אני לא מצליחה להכניס את הבועה לחיים ואת החיים לבועה, יש נתק.

אז איך מגשרים? איך גם נמצאים ביחסים וגם נותרים עם לב פתוח? קודם כל, אפשר להיות כנים עם עצמנו ולא לכנות אהבה את מה שהוא לא. לא יכול להיות שהלב שלי פתוח אבל רק למישהו אחד. לא יכול להיות שבגלל אהבה למישהו אני נסגרת כלפי אחרים. להיות מאוהבת ולהיות בזוגיות דומה בכך שיש בכך משהו מגן. אם הלב שלי תפוס, אני לא צריכה להתמודד עם אפשרויות אחרות. כלומר, אני תפוסה, זוזו.

צריך אומץ בשביל להלך פתוחים. כשאנחנו יותר מדי בפנים, קשורים, אנחנו לא יכולים לראות, גם לא את הפרטנר שלנו. אנחנו לא יכולים לאהוב אותו אלא את הפנטזיה, את מה שנוצר דרכו. כשאין מרחק, יכולה להיות קרבה סימביוטית, אבל טבעה להתנפץ. לאהוב מישהו זה לראות אותו.

לאהוב מישהו זה לא לצפות שהוא יהיה הכול בשבילי, זה לא לזרוק עבורו את החיים שלי ולצפות שיתפוס. לאהוב מישהו זה לא לוותר עבורו על כל מה שהייתי עד עכשיו. לאהוב זה לא ללכת לאיבוד. לאהוב זה מצב הוויה פתוח ומקבל. הכול.

איך אני נותרת פתוחה גם בתוך קשר? כנראה שזאת אמנות שאני עוד מבקשת ללמוד. כל כך קל לי להתמסר כשאני אוהבת, כל כך בא לי כבר לוותר על הכול – האגו, עלי, כל מה שסביב, כל מה שצריך להתמודד ולקבל בתמורה איזה עוגן. אבל הוא לא. זאת אשליה. התמסרות היא לא סימביוזה. היא יכולה להיות ערה, מפוקחת, קשובה, חשופה. משוחררת ומשחררת. כשיש לי חתול ובגלל זה אני צועקת ומגרשת את כל האחרים, האם כך אני אוהבת? האם זאת האהבה שאני מבקשת?

האחיינית שלי בת השנתיים וחצי נוטה לומר הרבה 'התבלבלת'. והיא אומרת את זה כל כך חמוד. המון אנחנו מתבלבלים ונראה לי שקצת התבלבלנו עם המונח הזה אהבה. בשם האהבה – להיסגר. בשם האהבה – לוותר על מה שחשוב לנו. בשם האהבה? לא, זה פשוט כי ככה יותר נוח. כי תכלס, אנחנו נסגרים בשם האהבה כדי לא ללכת בעולם כל רגע פתוחים וחשופים. הנה, מישהו מגן עליי, מישהו שומר. הלב שלי אצלו. יותר לא תגיעו, לא תפגעו, כמה פשוט.

בשם האהבה אני מזמינה אותנו לבדוק מתי אנחנו פתוחים באמת ואפשר לשים לב – האם אנחנו מפרידים? האם אנחנו אוהבים רק רגעים מסוימים? רק אנשים מסוימים? האם אנחנו אוהבים את מי שמולנו רק אם הוא משרת את הצרכים שלנו?

בשם האהבה יצאו כאן די הרבה מילים. אינסוף כבר נכתבו עליה, אינסוף עוד ייכתבו. והנה כמה יפות במיוחד של רומי לקינוח:

"Without love there is nothing but grief. In love, what else matters?"


לאתר של יעל צבעוני

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...