ראשי » סגנון » תיירות » תיירות בעולם

מלחמת הבוץ הגדולה בעולם

בעיירה צאנג יואן המבודדת שבסין, מצאו כבר לפני שנים דרך מקורית להשתחרר ולחגוג קצת: מלחמת בוץ מהנה שטרם הפכה למלכודת תיירותית דשנה. אלי פינרוב צילם והתלכלך

 
בקצה הדרום מערבי של חבל יונאן, באחת הפינות הנידחות ביותר בסין, מסתתרת לה העיירה צאנג יואן. על גבול סין-בורמה, במרחק 13 שעות נסיעה מהעיר הגדולה הקרובה ביותר, הבידוד של צאנג יואן הוא מוחלט. לא ברור אם זהו הבידוד, הקירבה לגבול הבורמזי או הטבע הפראי שמקיף את העיירה, אך עם ההגעה אליה, התחושה היא שהגעתם לסוף העולם.

רכסי הרים פראיים עם פסגות קטומות בגובה 2,000 מטר מכוסים צמחייה טרופית עבותה מקיפים את העיירה מצפון וממערב ומסמלים את הגבול עם בורמה. מדרום, שוצף וגועש נהר הלינצאנג, שביחד עם ההרים כולא את האזור ומספק לו תחושה של מובלעת. האווירה הרגועה לא נותנת שום רמז לכך שזהו המקום בו מתרחש אחד הפסטיבלים המטורפים בעולם.

העיירה  נמצאת בתחום השיפוט של מחוז צאנג יואן, מחוז אוטונומי של שבט ה-וה, אחד המיעוטים הקטנים, המיוחדים והמסתוריים ביותר מבין 55 המיעוטים האתניים החיים בסין.

ה-וה הוא מיעוט אתני שחי בעיקר בדרום-מערב סין ובצפון בורמה. עם היסטוריה של למעלה מ-3,000 שנה, בני השבט פיתחו ושימרו תרבות מיוחדת ומרהיבה. הם מכנים את עצמם "אנשי המערות", ומלבד שפה הייחודית רק להם משתמשים בסימנים מוסכמים להעברת הודעות. נוצת עוף לדוגמה, היא סמל לדחיפות ובננות המוצעות לאורחים הן ביטוי לאחווה וחברות.

כמי שאנשיו שימשו כציידי ראשים עד לפני כמה עשרות שנים, נודע השבט בלוחמים חסרי הפחד שלו. לאורך ההיסטוריה, הן השושלות הסיניות השונות והן הבריטים ששלטו בבורמה הרגישו את נחת זרועם של לוחמי השבט.  מלבד הלחימה, ה-וה ידוע גם בטקסי הפולחן

שהוא מבצע. חתונות, לידות ולוויות מתאפיינות בהקרבת בעלי חיים, לרוב שוורים.

מבין 26 המיעוטים החיים בחבל יונאן, ה-וה נחשבים לרקדנים ולזמרים הטובים ביותר. פתגם עתיק באזור קובע ש"ברגע ש-וה יכול ללכת, הוא יכול לרקוד, ברגע שהוא יכול לדבר, הוא יכול לשיר וברגע שהוא יכול לשתות מים הוא יכול לשתות יין". לפני הרמת כוסית של יין אורז, משקה המיוצר כאן בייצור עצמי, בני השבט נוהגים לשיר שיר קצר לכבוד האורח.

כיום, בעידן בו הממשלה הסינית מנסה לגרום למיעוטים הקטנים לעבור תהליך של מודרניזציה ומשתדלת לפתח בצורה בומבסטית כל אזור עם פוטנציאל תיירותי, השבט נאבק כדי לשמר את תרבותו. בנוסף, צעירי השבט שיוצאים לערים הגדולות כדי ללמוד ולעבוד, נאלצים להיתקל בדעות קדומות שכן בני השבט נחשבים למיעוט העני ביותר בחבל יונאן.

פסטיבל הבוץ "מו ני חיי", "למרוח אותך בשחור" בתרגום חופשי, הוא הפסטיבל הגדול ביותר של בני ה-וה. "מו ני חיי" הוא אחד הפסטיבלים הבודדים בסין שעדיין לא קיבלו חשיפה תיירותית. הוא נעדר מספרי הטיולים למיניהם, חברות המתמחות בנישת טיולי המיעוטים והפסטיבלים טרם הגיעו אליו ומעטים הסינים מחוץ למחוז ששמעו עליו.

המקור לפסטיבל טמון במסורת עתיקה שמושפעת מאמונתם הדתית של בני השבט, הדת האנימיסטית. לפי אמונה זו, בתוך כל עצם הקיים בטבע, מים, הרים ועצים לדוגמה, קיימים אלים ורוחות. אלו שולטים בכל ומשפיעים בין היתר על מחלות מהן סובלים בני האדם ועל גורלם. לפיכך, כאשר יצאו בעבר בני השבט למסעות ולמלחמות, הם נהגו למרוח על פניהם תערובת עשויה מאפר, בוץ ודם שור כדי להתגונן מהרוחות הרעות וכדי שהרוחות הטובות יטיבו עמם. המסורת הזאת נמשכת עד היום, אך במקום המסעות והמלחמות כיום נמרחים בבוץ אלה העומדים להתחתן או לעזוב את הכפרים.

לפסטיבל הבוץ הגעתי ביחד עם אוהד, שותפי למסעות ברחבי חבל יונאן. ביום הראשון בצאנג יואן, בעודנו מנסים להתאפס, לברר עוד פרטים לגבי הפסטיבל ולחפש מקום לינה, נתקלנו בפוליטיקאית מקומית, בת השבט, שמשמשת כחברת מועצה במועצת המחוז. החל מרגע המפגש החליטה הפוליטיקאית, בהחלטה חד צדדית, לאמץ אותנו ולשמש כספונסרית שלנו במהלך הביקור. כיוון שהיינו הצד המתארח, לא היה לנו נעים לסרב וכך התמסרנו ללוח הזמנים שהכינה עבורנו הפוליטיקאית/מפקדת. סודרה לנו לינה ביתית אצל משפחה מקומית, קיבלנו תגים של אורחי כבוד ונלקחנו ברכב רשמי של הפסטיבל ממסעדה אחת לאחרת, ממשתה אחד לאחר. כך ייעשה לזרים אשר הגיעו להתלכלך בבוץ בסוף העולם.

כמה דקות לפני תחילת הפסטיבל, התרכזו בכיכר הראשית כעשרת אלפים מבני השבט בתוספת קטנה של סינים ברי מזל. ברגע שזעק הכרוז "מו ני חיי", הסתערו כולם לעבר 60 חביות בוץ ענקיות, חפנו בכפות ידיהם כמה שיותר בוץ והחלו למרוח ולהשפריץ לכל עבר. בתחילה, הגברים היו אלה שמרחו אחד את השני בעזרת הבוץ הדביק, כשבניגוד לתערובת הקדומה שכללה דם שור, הכילה הפעם גם שוקולד ועשבי מרפא שהובאו במיוחד מבורמה. לא עבר זמן רב וגם הבנות הצטרפו לאקשן.

לאחר שספגתי כמה ק"ג של בוץ והתמלאתי בו מכף רגל ועד ראש, הבנתי את שיטת הפעולה של מורחי הבוץ המקצועיים. כדי לטשטש את שדה הראייה של האויב, הם מורחים ראשית בוץ על פניו ואז מתפנים לכסות את כל חלקי הגוף. בשל החשיבות המיוחסת לבוץ, ההתמרחות בו היא סוג של מצווה, לכן כמה שיותר שחור יותר טוב. ה-וה מוקירים את הצבע השחור, אשר מסמל בעיניהם חריצות ובריאות. בעבר אף נהגו לצבוע את שיניהם באמצעות דיו כדי להפכן לשחורות. עצרתי לרגע להתבונן מהצד בהתרחשויות. בני השבט רקדו ושרו, צלילי ריקודיהם שאבו את המשתתפים לאוקיינוס שחור של ריקוד. אלפי האנשים המכוסים בבוץ נראו כמו פסלי שוקולד מהלכים.

לאחר יותר משעה של שכרון חושים, החלו החביות להתרוקן וכולם החלו לעשות את דרכם לכיוון הנהר ומקלחת הבמבוק ההמונית שלצדו, הברקה גאונית של מארגני הפסטיבל. הבוץ שעל גופי ועל פני נקרש לגמרי ובקושי יכולתי למצמץ, שלא לומר לראות. ואז, בעיתוי מושלם, כאילו הדבר היה חלק מלו"ז הפסטיבל, נפתחו שערי שמיים ומבול אדיר ירד על צאנג יואן ושטף את הבוץ שכיסה את אלפי קופי השוקולד. מי יודע, אולי הרוחות באמת קיימות.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...