רואות ואינן נראות: מה מסתתר מתחת לבורקות?
בזמן שהחוק נגד הבורקה הולך ומתרחב באירופה, הנשים המוסלמיות ממשיכות לפתח סטייל מוקפד, יוקרתי וסקסי מתחת לרעלה. האם כיסוי הגוף הוא סמל לשעבוד ולדיכוי חברתי או סממן לפמיניזם ולכוח נשי?
“לנשים המוסלמיות יש עולם שלם של אופנה מתחת לבורקה”, אומר איל שגיא ביזאוי, חוקר תרבות וקולנוע מצרי, שאינו מופתע מהמדף הסקסי של מונדשיין. “אחד הדברים המדהימים שקיימים במצרים הוא הרשת ‘אל מותחגבה’, בערבית - עטוית הראש. בחלונות הראווה של הרשת הם מציגים על הבובות עיצובים לכיסויי ראש שונים, ובמקביל לנז’רי שלא ראית בשום מקום - בייבי דולז שקופים לחלוטין או מערכות שלמות של לבוש סאדו־מאזו, הכול בחלון ראווה אחד”.
“כשאת כל כך סגורה ואטומה כלפי חוץ זה רק טבעי שמתעורר בך הצורך להשתולל בפנים”, מסבירה נעם ברעם-בן יוסף, אוצרת לאתנוגרפיה באגף לאמנות ולתרבות יהודית במוזיאון ישראל. “אישה צריכה לבטא את עצמה. במזרח ירושלים תראי לא מעט ואריאציות מוזרות לדוגמא נשים בחיג’אב, כיסוי הראש המסורתי, עם ג’ינס הדוק מאוד או נעלי עקב. למרות הלבוש המודרני הן מקפידות על כיסוי הראש, כי זה מסמן אותן כדתיות”.
אלינור בשן, יועצת למותגי אופנה, שהייתה מנהלת מחלקות וקניינית ב”סלפרידג’ס” בלונדון ויעצה בהקמת מחלקת הקניינות האישית במלון ”סאבוי”, מתארת עולם שלם של אהבת מותגים שמתרחש מתחת לבורקה. “הן קונות כמו נשים רגילות לחלוטין. חסודות יותר, אבל מתלבשות בכל בגדי המעצבים שאת יכולה לחלום עליהם: שמלות, חולצות, ג’ינסים, אביזרים. בניגוד אלינו, שכולם רואים מה רכשנו, הן מראות את הבגדים רק בבית, כשהן מארחות, כשהן לא רעולות ומכוסות.
“הבית הוא המקום שבו הן פעילות חברתית. הן מזמינות חברות הביתה ומראות את הבגדים אחת לשנייה. בקיץ הראשון שלי בלונדון נדהמתי מכמויות הכסף שהן הוציאו בחנות. הייתה לי לקוחה שנהגה לקנות ב-300-200 אלף פאונד בשנה. הן משקיעות הרבה באקססוריז כי אותם את יכולה לראות - תיקים ונעליים של מעצבי על כמו ‘פנדי’, ‘לואי ויטון’ או ‘דיור’ - זה סמל סטטוס ברחוב וגם מבדיל אותן אחת מהשנייה.
“הבורקות של הנשים העשירות מעוצבות עבורן במיוחד בהזמנה אישית בבתי ההוט-קוטור. הלבשה תחתונה הן קונות בכמויות אדירות, ותמיד את הדברים הכי נועזים. הן כל כך סגורות מתחת לבורקה, שזה כמעט מתבקש שהן רוצות להרגיש חירות בדרכים יצירתיות”.
בפברואר השנה הודיעה עובדת ציבור מוסלמית צעירה מפרנקפורט למעסיקיה שאחרי חופשת הלידה שלה היא מתכננת לשוב למקום העבודה כשהיא עטויה בבורקה. מעסיקיה סירבו לבקשתה בהתאם לחוקי גרמניה, שלפיהם עובדי מדינה חייבים לחשוף את פניהם. העובדת הגישה תביעת פיצויים על סך 40 אלף יורו. “לא נשלם לה סנט מכספי משלם המסים”, אמר אז שר הפנים הגרמני.
אף שאין עדיין חוק האוסר לבישת בורקה בגרמניה, נראה שבקרוב עומדים הדברים להשתנות, ולא רק בגרמניה, אלא באירופה כולה. בצרפת למשל נאסרה לבישת כיסוי ראש או כל סממן דתי אחר בבתי ספר ציבוריים כבר ב-2004, ולמרות הביקורת העולמית, שנה מאוחר יותר נאסרה לבישת הבורקה גם בבלגיה, וכיום מדינות אירופיות נוספות, כמו הולנד, איטליה וספרד, פועלות לאפשר חקיקה נגד הלבוש המסורתי. “הבורקה היא סמל לשעבוד”, אמר ראש ממשלת צרפת ניקולא סרקוזי בשנה שעברה, כשהוחלט לאסור את לבישתה במקומות ציבוריים. “לא נסכים שנשים יהיו כלואות מאחורי מסך, מנותקות מהחברה ונטולות זהות”. לפני כשבועיים החליט איש העסקים הצרפתי רישאד נקאז להילחם בחוקים החדשים בצרפת ובבלגיה באמצעות קרן שתממן את הקנסות שמוטלים על הנשים שלובשות בורקות ורעלות בציבור.
“כל אדם צריך להיות חופשי להתלבש ולהיראות כמו שהוא רוצה”, טוענת בתגובה אבתיסאם מראענה, תסריטאית ובמאית קולנוע וטלוויזיה, שגדלה בבית מוסלמי מסורתי. “ההתכסות היא לא סמל לדיכוי. יכול להיות שחלק מהנשים שלובשות בורקות נמצאות תחת כפייה דתית וחברתית, אבל חלק גדול עושות זאת מתוך בחירה אישית שלהן, ואסור לחברה לאסור על אזרח את חופש הבחירה שלו”.
ובכל זאת, גם בישראל ניסו חברות הכנסת מרינה סולודקין ומירי רגב לפני כשנה ליצור מהלך לאיסור הבורקה. “במאה ה-21 אין מקום ללבוש שמשפיל את האישה בצורה נוראית כל כך”, אמרה סולודקין. “מדובר בפגיעה בוטה בזכויות הנשים במסווה של התנהגות מוסרית, מצוות דתיות או רצון שלא לפגוע ברגשותיהם או ביצריהם של הגברים”. ההצעה, כצפוי, עוררה את זעמם של הפלסטינים בישראל, ויו”ר המועצה המחוקקת הפלסטינית אחמד בכר הגיב בכעס: “זהו קמפיין גזעני נגד הערכים, חופש הדת והזהות הלאומית הפלסטינית”.
“אם במערב דואגים לזכויות האישה הערבייה הם יכולים לדאוג לה בדרכים אחרות”, מוסיפה מראענה. “זו פשוט הצהרת טרור מערבי נגד האסלאם. במקום להתמודד עם הבעיות האמיתיות של החברה הערבית, המערב מתלבש על סמל חיצוני ויוצר דיכוי נוסף. בבית הפרטי שלי לא כפו עליי איך להתלבש, אז למה שמדינות המערב יחליטו בשבילי? למה על נזירות לא כופים לחשוף את השיער?”.
מה לדעתך צפוי לקרות ככל שיתחזק חוק הבורקה?
“זה חוק שפועל באופן מקומם נגד נשים. הן צריכות לשלם את מחיר המאבק של אירופה נגד האסלאם. אמא שלי הולכת עם לבוש מוסלמי ומכוסת ראש, זה אומר שהיא מדוכאת? שהיא לא מודעת לזכויות שלה? לא. כשהיא רוצה לדרוש אותן היא דורשת יפה מאוד. קוד הלבוש לא הופך אישה לכנועה ולמדוכאת או משתיק אותה. ככל שהאיסורים יהיו נוקשים יותר, החזרה לדת והקנאות הדתית יתעצמו, וזה יגיע ללא ספק למצבים קיצוניים”.
למרות התחזקות חוק הבורקה בשנים האחרונות, השימוש בהן באירופה דווקא עולה. “אנחנו רואים עלייה והקצנה”, מסבירה ברעם-בן יוסף. “במקור היו לבורקה צבעים שונים ואפילו טקסטורות או משבצות. מאמצע המאה ה-20 הפך הצבע השחור לדומיננטי, וזה מסמל בעיניי את ההקצנה הדתית לצד טשטוש הגוף והפיכתו לצללית. הצבע השחור הוא משהו שאנחנו רואים היום גם במאה שערים. נשים מכוסות לחלוטין בשחור ואפילו ילדות. זה משהו שלא ראינו בעבר”.
ברעם-בן יוסף מבהירה, שכמו ביהדות גם בדת המוסלמית התפתחו עם הזמן פרשנויות שונות ללבוש. בקוראן, לדבריה, אין ציווי על כיסוי הפנים, והבורקה המקורית שהתפתחה עוד לפני האסלאם נועדה לשמור על כבוד האישה והמשפחה. “יש משהו שמגן על האישה, שמבדיל אותה מהגברים ושומר על כבודה. זה גם יוצר הגנה על פרטיות. לא מזהים אותה ולא יודעים מי היא. בערך מהמאה השמינית היה ברור שככל שהאישה עטופה יותר, כך היא דתייה יותר. באיראן נשים לובשות את הצ’אדר והמנטו, המעיל שאנחנו רואים גם אצל הנשים הפלסטיניות, בשילוב עם מרנה - כיסוי ראש שמהודק מתחת לסנטר. יש אלפי ואריאציות של כיסויי ראש, והיום עיקר הדגש בעולם המוסלמי הוא על כיסוי ראש שנקרא חיג’אב, שפירושו בערבית להגן, לשמור ולהבדיל”.
ביזאוי מוסיף שלמרות אלמנט הדיכוי הוא רואה את השינוי שחל בשנים האחרונות. “נוצר מצב שמחנכים דור של ילדים לערך ‘כולנו שווים’, אבל בתנאי שכולנו נראים אותו דבר, אין מקום לשוני. במקביל קורים דברים מעניינים עם הנשים המוסלמיות. מגזין האופנה המצרי ‘חיג’אב פאשן’ מציג דוגמניות בבגדים סקסיים צמודים, אפילו חושפניים, אבל עם חיג’אב. מספיק ללכת ברחוב במצרים או במזרח ירושלים ולראות נערות שלא רק לובשות ג’ינס צמוד וחיג’אב, אלא גם בשלל צבעים צעקניים שמושכים את המבט, כביכול ההפך הגמור מהדבר שלשמו נועד כיסוי הראש”.
כי תפיסת כיסוי הראש משתנה?
“בהחלט כן. באחד הביקורים שלי בקהיר הייתי בהקרנת סרט על חלוצות הקולנוע המצרי. בקהל ישבה אישה, שאפשר היה לראות לפי הבגדים שלה שהיא ממעמד גבוה, עם כיסוי ראש ורעלה. בסוף ההקרנה הייתה שיחה עם הבימאית, והאישה הזו הצביעה וטענה שהגיע הזמן שנשים יעשו יותר סרטים על נשים, שסופרות יכתבו על סופרות, שמשוררות יכתבו שירים על משוררות, עד שהן יהיו סוף־סוף בשוויון עם הגברים. היא זכתה למחיאות כפיים סוערות. לא ציפיתי שאישה מצרייה רעולה תפתח במניפסט פמיניסטי, וזה גרם לי להסתכל על החיג’אב בצורה אחרת. לא רק מסמן דכאני, אלא משהו שהנשים עושות איתו משהו, משתמשות בו כדי לחזק אותן”.
אז הן בעצם שואבות כוח מהבורקה?
“יש שינוי בתפיסה. בשנת 1923 הגיעה מרומא לקהיר הודא שעראווי, שנחשבת לפמיניסטית המצרייה הראשונה. בתחנת הרכבת חיכו לה מעריצות, וכשהיא ירדה מהרכבת היא הורידה בהפגנתיות את הרעלה והן בעקבותיה. זאת הייתה המקבילה של שריפת החזיות. לפני כמה שנים השתתפתי בכנס ושמעתי נשים ערביות אומרות שהן זקוקות היום לפמיניזם בלי להסיר את הרעלה. מישהי דיברה על החירות שיש לה כשהיא מתחת לרעלה. היא רואה אחרים, והם לא רואים אותה. הצטרפו אליה נשים אחרות שדיברו על הכוח שיש בלראות ולא להיראות. זה הזוי בעיניי שדווקא באירופה השוויונית כביכול, מנסים לקחת את זה מהן”.
ב-1998 הציג המעצב חוסיין שאלאיין, קפריסאי במקור שהיגר עם משפחתו ללונדון בשנות ה-70, את הקולקציה השערורייתית שלו - Between. בסיום התצוגה עלו למסלול חמש נשים כשלגופן בורקות שחורות שהלכו והתקצרו מאורך מלא ועד עירום מוחלט.
ההצהרה התרבותית הייתה ברורה: בניסיון לבדוק כיצד משפיעה הבורקה על נשים מוסלמיות וכיצד היא חושפת ומסתירה צדדים באישיותן, הפנים של כולן נשארו מכוסות.
בריאיון ל”אובזרבר” שנים לאחר מכן, כשנשאל מהו בעיניו פריט הלבוש האולטימטיבי, ענה שאלאיין שאם היה יכול, היה לובש בורקה. “גם אני הייתי רוצה להיות צופה מרוחק”, הסביר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם