המדור של אודטה: איך משתמשים לטובה בכשלונות?
איך אפשר לנצל את הכשלונות שלכם לטובתכם ולקום מחדש כמו ג'ימס בונד. (וגם: קובה טעימה אש, לגזור ולשמור)
כישלון הוא מין חמורון שאם אנחנו לא רוכבים עליו - הוא זה שרוכב עלינו, וכבד. אז אלה הוראות הרכיבה, ועיקרן תחילה: "שבע ייפול צדיק - וקם". וייאמר מיד: גם שבעים פעמים, אם צריך, העיקר שיקום. ילד שלומד ללכת קם, ונופל. ושוב קם, ושוב נופל. עד שהוא קם לגמרי. אם הוא היה מתייחס לתהליך הלמידה שלו כמונו ("נפלתי? נכשלתי! עדיף לי להישאר בבטיחות של הזחילה"), האם הוא היה לומד אי פעם ללכת? מכאן שכלי גדול להתגברות על כישלון הוא להתמקד במטרה, ולא בדרך. רק כך ניתן ליפול בלי חבלות לאגו, ולקום מחדש כמו ג'יימס בונד.
וטרי שם, אבל הקבב הארוך והקובות המטוגנות שלהם? אין חיה כזו, באחריות.
אם נודה בזה או לא - אנחנו נוהגים לתת ערך ורייטינג גדולים מדי לכישלון. מול הישגנו, המובנים לנו מאליהם (אולי בגלל החינוך להצנע לכת) - כישלונותינו הם וינקר מהבהב, הגורם לנו אכזבה פנימית גדולה. אבל האינטרס שלנו הוא לספור לעצמנו דווקא את ההישגים, ולא את הכישלונות. מפני שכל מה שאנחנו שמים עליו את הפוקוס גדל, והרי הכישלון הוא תמיד רק סצנה אחת מתוך הסרט.
למה לנו להתמקד רק בסצנה אחת, במקום בסרט כולו? הפקנו את הלקח מכישלון מסוים? שלום, הוא משוחרר, הוא סיים את תפקידו בחיינו.
"שוב נכשלת?", היו שואלים את תומס אלווה אדיסון בעת שהיה בודק את אחד מ-999 החומרים השונים עד הניסיון ה-1,000, שבו הוא מצא את החומר הנכון לתיל של נורת הלהט שלו. "לא", הוא היה עונה להם, "התקדמתי עוד קצת למטרה שלי". וזו הגישה. הצלחה היא עניין של גישה, וכל ההבדל בין הצלחה לכישלון הוא במה אתה ממוקד.
בתמונה הגדולה אין כזו חיה - טעות או כישלון - יש רק התנסויות הכרחיות לצמיחה שלנו. וכמו שאמר הסופר אלן דה בוטון בתוכנית המדהימה "טד", שמביאה לאנשים רעיונות משני חיים (ערוץ 2, כל יום ראשון ב-23:35 אל תחמיצו), הכל תלוי לא רק בגישתנו לכישלון, אלא בעיקר בזווית הראייה שלנו אותו. כי מה שמבחוץ נראה כמו כישלון יכול בעצם להיות הצלחה מסחררת לפי מטרות הנפש האמיתיות שלנו.
דוגמה לכך היא האמא שנושרת משוק העבודה ("כישלון") כדי לגדל את ילדיה כפי שהיא מבינה (ולפי ערכיה הפנימיים זו דווקא "הצלחה"). אלא שזה מחייב אותנו להגדיר לעצמנו בעצמנו מה זו הצלחה, ולזה צריך ביצים.
אחד המתכונים הכי בטוחים לכישלון הוא להלביש ציפיות על פעולה מסוימת, במקום רק לתת לה להיות. ובלי שום רצינות יתר וכבדות - לא משנה כמה רציני וכבד הנושא - כי קלילות לא זהה לקלות דעת. ולא מדובר בציפיות גבוהות מדי, אלא בכל ציפייה שהיא. מפני שיש לבוא נקיים ודף חלק לכל סיטואציה, בלי ידיעה מראש איך היא אמורה להיות או להתנהל. תתאמנו, תעשו הכל לפני, אבל ברגע הישמע הגונג - הרפו.
הציפיות האלה מטרפדות לנו הצלחות, ובכל מקרה גורמות להן להיות פחות ממה שהן יכלו להיות, שלא לומר ממש חוסמות. מפחד הכישלון, או מפחד אי עמידה בציפייה, אנחנו נמנעים ולא עושים. ורק מי שלא עושה - לא טועה. הן פטנט גדול נגד החיים ותחושת החיות.
אנשים לא מתחייבים - גם לא על מטרות קטנות וריאליות - מהפחד להיכשל. "ומה יקרה", הם שואלים בחיל ורעדה, "אם לא אצליח לעמוד במה שהתחייבתי?".
רון שמעוני, אחד הישראלים הכי מצליחים בארצות הברית, שמעביר הרצאות על הצלחה (גגלו "גולדמיינד", אתר מצוין ליצירת מציאות), מספר: "בכל שנה אני קובע לעצמי מטרות, ובכל סוף שנה אני רואה שלא הצלחתי להגשים אפילו 60 אחוז מהן. אבל מה? עם הרשימות האלה אני מצליח לסיים הרבה יותר מטרות מאשר בלעדיהן - וזה ההישג הגדול שלי". ובקיצור, סטטיסטית ואבסולוטית, הוא מאפשר לעצמו להצליח יותר מהממוצע כי הוא לא פוחד להיכשל במטרות שלו, כלומר יש ברכה גדולה בלאבד את הפחד מכישלון.
יש שאלה נהדרת: "אם לא הייתי פוחד משום דבר והייתי בטוח שכל מטרותיי יתגשמו - מה הייתי בוחר לעשות?"
תענו עליה. יש מצב להפתעות מרעישות.
אנשים מותנים לא להתקרב לאזורי הכישלון שלהם, וככה הם ממלכדים את עצמם במעגל סגור: מכיוון שהם לא נוטים להתקרב לתחום מסוים, אין להם שום סיכוי לרכוש שם ניסיון, שגורם ליכולת. ובאין יכולת, הם עוד יותר מתרחקים מהתחום וחוזר חלילה. סוד ההצלחה בתחום חלש הוא דווקא לחבק אותו מנטלית, להתיידד עם הנושא המפחיד והמאוס; ושנית, להתקדם בתוכו בבייבי סטפס, במנות קטנטנות ובשיטת הסלאמי. אי אפשר, למשל, לדחוק מאה קילו ביום הראשון בחדר הכושר, אבל אם מתחילים עם עשרה קילו, נניח, ודוחקים אותם עד שהם כבר ממש לא אתגר, ניתן להוסיף למשקולות עוד ואחר כך עוד, וככה, בצמיחה טבעית, להגיע להישגים.
סוד נוסף של הצלחה בתחום חלש שלנו הוא להפסיק כל עשייה ברגע של הישג, כשעדיין יש לנו טעם טוב בפה. זה מבטיח שנרצה לחזור לזה בפעם הבאה, ולהמשיך בטיפוס הטבעי בסולם ההישגים. עקרות בית דוחות מטלות שנואות, וככה מצטברים להן הררי כביסה לגיהוץ. ואז, כשהן רואות את הר הכביסה, הן לא מסוגלות להתקרב אליו, וככה הוא מצטבר עוד יותר, עד הפעם הבאה, הסיזיפית.
פטנט היציאה מהמיצר הוא חוק פשוט: אף פעם לא לגהץ (או ללכת על הליכון, ללמוד משהו קשה, לעשות סידורים וכדומה) יותר מחצי שעה, אבל על הטיימר! גם אם יש לנו כוח ליותר - אסור. חצי השעה הזו היא נקודת הישג שמחסלת את הערמות של החיים שנפשנו נקעה מהן, ומביאה לנו את טעם העוד.
למדתם צעד ריקוד מסובך בקורס הסלסה, והמורה רוצה להמשיך אתכם לצעד הבא? אל תסכימו. רק תרגלו עד סוף השיעור את מה שתפסתם. למדתם משהו מקסים על המחשב, והמדריך רוצה לרוץ איתכם הלאה? אל תסכימו. עצרו בכל פעם בנקודת ההישג. כי זה בדיוק מה שיבטיח גם את זה הבא.
שווה להגיע בכל יום, ובמיוחד ביום שישי, לבירת האוכל אור יהודה, לרחוב הפלדה 1, ל"ברייט הול" (פתוח 7:00־16:00), אולם האירועים שגם מוכרים בו תבשילים מוכנים לפי משקל. הכל טעים וטרי שם, אבל הקבב הארוך והקובות המטוגנות שלהם? אין חיה כזו, באחריות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם