בבית זה גרים: משפחת היימן
פלורנס, בת 61, אנתרופולוגית-חברתית, יעקב, בן 64, רופא גריאטרי, ענהאל, בת 22, חיילת משוחררת. גרים בדירת 5.5 חדרים במושבה הגרמנית, ירושלים
אולם כאשר העולם הנתון - ובמקרה זה ביתה של משפחת הימן - הוא הרמוני ומתואם להפליא, אי אפשר עוד למסגר אותו. הדרך היחידה לחוות אותו במיטבו היא השתהות ארוכה ככל הניתן, התרווחות על הספה הצהובה בסלון והתבוננות באור השמש שנופל על שולחן העבודה. וגם אז העין אינה יודעת שובע.
פלורנס, במקור מניס, ויעקב, במקור משטרסבורג, הכירו בפריז אחרי שיעקב כבר היגר לישראל. הם עברו לדירה שכורה בירושלים ב-1980 ותרו במשך שנה אחר "בית עם המון סגנון" (כך, לפי פלורנס), עד שמצאו את הבניין הערבי הזה, שבמושבה הגרמנית. "לא רציתי דירה שיכולה להיות בכל המקומות בעולם, אלא מקום שמרגישים בו את התחושה של ירושלים", מסבירה פלורנס. "יש בתים שאני לא מרגישה בהם כל כך טוב, ואני צריכה להרגיש טוב בבית שלי. בית זה לא רק משהו פונקציונלי, זה צריך להיות עם אווירה ועם סגנון לשקף אותי. אני אוהבת להיות בבית, ואת ההרגשה שאין הבדל ביני לבין הבית, ושזה הבית שלי".
יעקב: "הבניין נבנה במספר שלבים. בסוף המאה ה-19 נבנה החלק התחתון, ובסביבות שנות ה-30 של המאה הקודמת הרחיבו אותו. היום הבניין מחולק לשלוש דירות ואנחנו באמצע", מספר יעקב.
בבית גרו בעבר גם ארבעת הילדים: אלינדב, שרה, וניה וענהאל. כיום רק ענהאל גרה במקום "עד שתטוס לטיול של אחרי צבא", אומרת פלורנס.
פלורנס: "בכל פעם שילד יוצא מהבית אנחנו הופכים את החדר שלו לחדר עבודה או לחדר אורחים. זה היה חדר השינה שלנו, וכשהילדים עברו הפכנו אותו לחדר העבודה שלי".
יעקב: "יותר מהכל היה לנו חשוב שיהיה לנו בית שנוכל לגדל בו את הילדים שלנו לאורך הילדות שלהם,
פלורנס: "הם רצו שנעבור לבית אחר שיהיה כמו של כולם. רק אחרי גיל ההתבגרות זה התחיל להשתנות. היום הם מגיעים עם חברים להראות להם את הבית".
יעקב: "המרצפות והחיפויים לגמרי מקוריים. החלפנו רק את רצפת האמבטיה. גם כל הדלתות והחלונות מקוריים".
פלורנס: "רצינו שלכל אחד מארבעת הילדים יהיה חדר משלו. אבל בלילות הראשונים, אחרי שחילקנו את החדרים כך שלכל אחד יהיה חדר, הם לקחו את המזרנים ואת כלי המיטה והצטופפו כולם בחדר הזה, ביחד".
יעקב: "הבסיס של הרהיטים הוא מה שהיה לפלורנס בדירה בפריז".
פלורנס: "הרהיטים פשוטים מאוד. כמעט כל יום ראשון הייתי מטיילת בשוק הפשפשים. את השידה הזו קניתי ב-40 יורו, כולל תובלה. אחר כך ביקשתי מידיד שלי שיצבע אותה".
יעקב: "משפחה ערבית בנתה את הבית לעצמה ואחרי 1948 הוא נותר ריק. לכן יש לו שתי כניסות. אחת הייתה כניסת גברים - ישר לסלון".
פלורנס: "החדר המרכזי היה פינת האוכל לנשים ובין השניים הפרידה מחיצה".
פלורנס: "ליעקב ולי אין אותה תפיסה של סדר. חוץ מספרים ומספרייה אני אוהבת שהכל שקט ומסודר בבית. בשבילי מה שיש זה כבר יותר מדי. יש הרבה דברים. אני רוצה שיהיה יותר ריק, אבל אי אפשר כי יש לנו אלפי ספרים".
אקו"ם