המוות נאה לה: לא מתקרבנת בשביל אף אחד
כשאמות הייתי רוצה שימות איתי עוד סבל מהעולם ולא להחיות סבל חדש. הייתי רוצה שאהבה תתפזר לה בכל המקומות מהם יצאתי
כמה ימים אחר כך חזרתי מתל אביב וירדתי כהרגלי בתחנת הרכבת של בנימינה. בפתח התחנה יש מצבה ועליה המילים – "לזכר הנרצחים...".
נוריות אדומות קפצו לי בגוף – קורבנות. נרצחים. אולי די. אני רוצה לבקש כאן באופן רשמי – אם אמות באיזו תקרית, בבקשה אל תהפכו אותי קורבן של שום דבר.
אולי עדיף דבר כזה – "אחרי שרקדה כמה שעות, הלכה עם חברים להפגנה בין המוני אנשים כשלפתע נעטפה בשחור ואדום וירוק או שהיו אלה המוני נעליים. כמה נעימה הקרבה הזאת לכולם, עוד שמעו אותה אומרת. אני כבר לא יודעת מי אני, זה גדול. ואז מתוך החושך הגיע האור".
כשאומרים על מישהו שהוא נרצח, זה ישר מקומם, ישר מפעיל את האגו האישי והקולקטיבי. כשיש בכל מקום מצבות של נרצחים מתעוררת תחושת קורבנות מאחדת. מוצדקת. ורצון לנקום. הרי תראו מה הם עשו.
אבל רגע אחד, לא את התחושות האלו הייתי רוצה להעצים בחיי ובטח לא במותי. אני מנסה כל רגע בחיי לחיות בצורה ערה, ליצור, לראות ולא להיות קורבן של נסיבות כאלה או אחרות. אנשים שמתים כבר לא מחליטים איך ימשיכו לחיות בתוכנו. איזו זכות יש לנו לגרום להם להפוך קורבנות?
זוכרת היטב בנערותי בירושלים כשמישהו יקר לי מת באחד מפיגועי האוטובוסים. כתבו עליו בעיתון - קורבן השלום. וכשאני חושבת עליו, על יוני, הוא היה הכול חוץ מקורבן.
אנחנו לא מתחשבים במתים. והם, הם כבר לא יכולים להתקומם. בשמם אנחנו מוכנים לעשות הרבה
דברים, והם לא כאן כדי להגיד לנו אחרת. הם לא כאן כדי להגיד לנו את החכמה של מי שכבר לא משחק את המשחק. אבל אולי די.
אני יודעת שהמילים שלי יכולות להיות לא נוחות להרבה אנשים. אני גם יודעת שיש על מה להתקומם. נכון, בחיים קורים דברים קשים ואפילו יותר מכך. אבל איזה זיכרון אנחנו יוצרים - להתקומם בשביל מישהו אחר? מי רוצה שכך יזכרו אותו? מי באמת היה רוצה שאחרים יסבלו וייפגעו עבורו? לזכרו?
נקודת ההתייחסות המקובלת היא שהמוות הוא אויב. הוא רע. הוא סוג של עונש. הוא נגדי. המוות בעיקר קשה לנו, אלה שנותרים. לא למי שכבר מת. לא, לא המוות קשה אלא ההיעדר, הגעגוע. אתו עלינו ללמוד לחיות בחיים. לא רק כשמישהו מת. כשאנחנו משיבים כל דבר אלינו ומושכים את האנרגיה מדמויות אחרות, אנחנו יכולים להמשיך הלאה. כשאנחנו משיבים את האנרגיה אלינו, אנחנו לא קורבן של אף אחד.
כשאמות, ויום אחד אני מניחה שזה יקרה, הייתי רוצה שימות איתי עוד סבל מהעולם ולא להחיות סבל חדש. הייתי רוצה שאהבה תתפזר לה בכל המקומות מהם יצאתי.
ובינתיים, אני כאן, כותבת את המילים האלו. כותבת עבור החיים, כותבת על היקרים שלנו שמתו. אהבנו אותם ועכשיו הפכנו אותם להיות קול של מלחמה וסבל ונקמה ודם וגם במובן הפשוט והיומיומי יותר - סתם עוד כמה כעסים ו'עשו לי' ו'אין לי' ו'למה דווקא לי'.
אם מישהו חי בתור קורבן, שיהיה קורבן. אם נהיה כנים עם עצמנו, זה אף פעם לא בגלל מישהו אחר. אולי אם נודה בזה נוכל להמשיך. לא לשתול זרעים נוספים של סבל ואומללות זה כבר צעד אחד וגדול החוצה. מתוך המעגל. לפעמים אני תוהה, אנחנו לא סובלים מספיק כדי שיימאס? לא בשביל מי שמת. בשבילנו.
לסיום, הנה קטעים מתוך הספר 'ללא גורל', ספר שמהפך את כל מושג הקורבנות, דווקא מתוך מי שהיה במרחב הזה שקוראים לו שואה, ואמור להיקרות קורבן. אבל הוא לא. וכך כותב אימרה קרטס כשנגמרת המלחמה והוא שב לביתו ('ללא גורל', מאת אימרה קרטס. הוצאת עם עובד):
"זו היתה השעה המיוחדת ההיא – אפילו עכשיו, אפילו כאן הכרתי אותה – שבמחנה אהבתי יותר מכולן, ואחז אותי רגש מכאיב וחסר תכלית: של געגועים. בבת אחת הכל קם לתחייה... כל הדברים הקטנים שעלו בזיכרוני העבירו בי רעד. כן, במובן מסוים, החיים שם היו טהורים יותר פשוטים יותר...
"...אני כאן ואני יודע יפה מאוד שאהיה מוכן לקבל כל טענה תמורת המשך החיים. כן, בזמן שהסתכלתי לי סביבי בכיכר השקטה הזאת של בין הערביים, ברחוב הבלה הזה, המלא בכל זאת אלפי הבטחות, כבר התחלתי להרגיש איך גדלה ומתגבשת בי הנכונות: אני אמשיך לחיות את חיי שאי אפשר להמשיך לחיות אותם...
"עוד לא נברא הדבר האבסורדי שלא נוכל לחיות אחריו, כמובן, וכבר עכשיו אני יודע שאי שם בדרך אורב לי, כמו מין מלכודת שאי אפשר לעקוף אותה – האושר. כי הרי גם שם, על יד הארובות, היה ברווחי הזמן שבין הייסורים משהו שהיה דומה לאושר. תמיד שואלים רק על התלאות, על 'הזוועות'... כן, על זה, על האושר של מחנות הריכוז, אצטרך לספר להם בפעם הבאה, אם ישאלו. אם ישאלו בכלל. ואם גם אני עצמי לא אשכח".
יעל צבעוני היא יוצרת, כותבת, עורכת. מנחה סדנאות כתיבה 'מבעד למילים' ומלווה תהליכים אישיים בכתיבה ויצירה. לאתר
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם