בבית של אריק ובנץ: פארק שעשועים ברוטב סומסום
הילדים בוכים, ההורים חסרי סבלנות, החום בלתי נסבל והמדים לא משהו. אנדריאה סאקס עבדה יום שלם ב"ססמי פלייס", פארק שעשועים המוקדש כולו לדמויות מרחוב סומסום, ולמדה איך לשבור לילדים קטנים את הלב
התפקיד שהוטל עליי היה לשמור על אריק ובנץ, וזה לא היה עניין של מה בכך. מצד אחד, הייתי צריכה להתמודד עם הקהל, להיות אסרטיבית ולהורות לאנשים לעזוב לאחר שחצי השעה שהוקצבה לצילומים עם הדמויות של "רחוב סומסום" הסתיימה; ומצד שני, היה עליי לגלות אנושיות, לנחם אותם, להתנצל ולהציע אלטרנטיבה. למשל, אטרקציית "1-2-3 תחייכו איתי!" (עם ציפורת (ביג בירד).
בגדול , התפקיד שלי היה לנפץ חלומות לרסיסים, ומיד לשקם אותם. "תגידי לאנשים שממתינים בתור שהדמויות צריכות לנוח או ללכת לאכול ארוחת צהריים, משהו שהילדים יכולים לקבל ולהבין", אמר לי קלי אדמס, עוזר המנהל לענייני בידור, שמסייע לארגן את הצילומים של המבקרים הרבים עם הדמויות הפופולריות. "האנשים יהיו רעים", הוא הזהיר אותי.
כן, אלו הן הסכנות האורבות לאנשי הצוות בפארק השעשועים הזה בלנגהורן שבמדינת פנסילבניה: ילדים בוכים, הורים חסרי סבלנות, חום בלתי נסבל ומדים לא משהו. ובכל זאת, במהלך כל העונה של "ססמי פלייס", בחודשים מאי עד אוקטובר, נדמה שהחיוך לא סר מפני 1,600 עובדי המקום אפילו לרגע. אני לא רוצה להישמע סנטימנטלית מדי, אבל כנראה שצחוק של ילד באמת יכול להעניק לך כוחות שלא ידעת שיש לך.
"חד וחלק, אם אתה לא אוהב ילדים, קשה מאוד לעבוד כאן", אומרת מישל האנט, מנהלת יחסי הציבור של הפארק, שהפכה לבוס שלי ליום אחד. "אתה צריך להיות מוכן לעבור יום קשה ולהיות מאושר ממה שאתה עושה".
"ססמי פלייס" שפתח את שעריו בשנת 1980, מלא בכל הדמויות מהסידרה הפופולרית שריתקה מיליוני ילדים ברחבי תבל. כאשר פניתי בפעם הראשונה להאנט כדי לברר אם אני יכולה לעשות משמרת אחת בפארק, קיוויתי להיכנס לתחפושת של אחת הדמויות המפורסמות. סיקרן אותי איך זה להיות בתוך הבובות הענקיות האלה. וגם לא הייתי בררנית. הייתי מוכנה להיות ציפורת, כרובי, מה שזה לא יהיה. חוץ מאלמו, בעצם. הפלצטו שלו נשמע כאילו זכוכית נשברת לי באוזניים.
אבל הבקשה שלי נדחתה: הסבירו לי שצריך לעבור אימון רציני לפני שאתה יכול לגלם דמות מ"רחוב סומסום" בפארק. אלו שזוכים לגלם את הדמויות צריכים לדעת לרקוד, לשחק ולהביע רגשות )הדמויות אף פעם לא מדברות(. וזה עוד כלום לעומת כושר ההישרדות שהם צריכים לפתח. שכן, בתוך התחפושות אין מיזוג אוויר, מאוורר או כל אמצעי איוורור אחר.
עם זאת, נמצאתי מתאימה לבצע תפקידים אחרים, שלרובם נדרשו בערך אותם כישורים הנדרשים משמרטפית. בגדול: תדאגי כל הזמן שהילדים, ובעצם, גם הוריהם - יהיו משועשעים ושמחים, גם אם מתחשק לך לבכות.
בעזרת המדים שקיבלתי והתג עליו התנוסס שמי, יכולתי לנוע ללא הגבלה בין המחלקות השונות, ולשוחח עם אנשי הצוות השונים. כמו ג' סטין פורטמייר, למשל, המגלם את "טלי מונסטר", אוסקר ועוגיפלצת. "זו הרגשה מדהימה להרגיש כל יום כאילו אתה סלבריטאי", אמר לי פורטמייר, שרק סיים לא מזמן את לימודיו בקולג', בעת שפשט מעליו את התחפושת של "טלי".
השחקנים שמגלמים את הדמויות של "רחוב סומסום" בפארק עורכים מופעים וגם מסתובבים בתוך הקהל במהלך אירועי האכילה המיוחדים (המבקרים אוכלים, והדמויות מביטות בהם
"כשאני מגלם את עוגיפלצת, אנשים מנסים לדחוף לי עוגיות לפרצוף", מספר פורטמייר, שכבר עובד בפארק שבע שנים. ואם לוקחים בחשבון שלעתים קרובות השחקנים משתמשים בפתח של הפה כעיניים שלהם, הרי שפגיעה מעוגיה עלולה לגרום לעיוורון זמני. פעמיים ביום הדמויות מתקבצות מרחבי הפארק על מנת לערוך את המצעד. כמה שעות לפני האירוע יוצאים מוכרי הבלונים לרחוב, העתק של השכונה בסדרה, כולל חזיתות החנויות והכל.
גם עליי הוטל לצאת ולמכור בלוני הליום. התייצבתי לשם כך אצל קווין הנלון, האחראי על המכירות בפארק, והוא הכין אותי למשימה. הוא הראה לי איך לנפח את הבלונים ממיכל ההליום, ואיפשר לי להתאמן על "אבי קדאבי". הוא עבר איתי על המחירים. עשרה דולר לבלון שהוא דמות שלמה, מכף רגל ועד ראש, ושמונה דולר לראש בלבד. הוא נתן לי סינר עם חמישים דולר בכיס והראה לי איך להחזיק את הבלונים ביד אחת ולתת עודף בשנייה.
הוא אפילו, תאמינו או לא, חשף באוזניי סודות מדינה: הבלונים של אלמו ועוגיפלצת נמכרים הכי טוב, אבל הוא אוהב לקדם את ה"אנדרדוגס", כמו "סופר גרובר" ואוסקר. ואז הוא נתן לי אשכול של 28 בלונים ושלח אותי לרחוב עם הסחורה. זה נראה המון, פחדתי שלא אצליח להשתלט עליהם. "מכיוון שזה היום הראשון שלך, זה לא נורא אם תאבדי כמה", הוא ניסה להרגיע אותי.
דקות ספורות לאחר שיצאתי לרחוב עם הבלונים, בעת שמכרתי את הבלון הראשון שלי, כבר איבדתי את אחד הבלונים. הסצינה עדיין קצת מעורפלת. אני רק זוכרת שאישה ביקשה ראש של עוגיפלצת, ובעת ששלפתי את הבלון המבוקש, הבלון של "אבי קדאבי" עלה השמיימה עד שנעלם.
במשך שעה וחצי צעדתי לאורך הנתיב של המצעד. למזלי הרב, היתה לי גם עוזרת, ניקול קלאטס, שסייעה לי להסתדר עם הכסף, הבלונים, כוס המים ובעיקר עם המונוטוניות. היא אמרה לי ששתי השאלות ששואלים הכי הרבה הן "יש לכם בלון של זואי? " (לא, כבר אין במלאי) ו"היכן השירותים הקרובים ביותר? (ליד "טווידלבאגלנד"). היא הוסיפה שפעמים רבות המבקרים שואלים אם אין סכנה שהיא תעוף עם הבלונים האלה. קלאטס המליצה לי לצחוק כשאומרים לי את זה ולהעמיד פנים כאילו זו הפעם הראשונה שאני שומעת את הבדיחה הזו.
בסוף הסיבוב, לאחר שניקול עוד רצה למחסן כדי לחדש לי את מלאי הבלונים של אלמו ועוגיפלצת, הצגתי לקווין בגאווה את ערימת המזומנים שאספתי. לפי מספר הבלונים שנותרו בידי הוא חישב שהייתי צריכה לאסוף 222 דולר. לא רע בכלל. אבל השמחה היתה קצרה. מהר מאוד עידכן אותי קווין שהבאתי לו 194 דולר בלבד. באופן טרגי, איבדתי שתי דמויות מלאות וראש אחד.
הצטרפתי אל אריק ובנץ כמה דקות לפני אירוע הצילום של 16:30. מהבוקר ועד הערב מוצעות כמה הזדמנויות להצטלם עם הדמויות ברחבי הפארק. בשעה 11:30 למשל , האורחים יכלו להצטלם עם אריק ובנץ וציפורת. כמה צמדים של אריק ובנץ הסתובבו בפארק באותו יום, כך שהצמד המפורסם צץ בכמה מקומות במקביל.
כמלווה של הצמד התפקיד שלי היה לשמור על הסדר. במשך 25 דקות הבאתי משפחות אל הדמויות, לפי התור, צפיתי בבני המשפחה מצטלמים עם אריק ובנץ ושמעתי הורים עם מצלמות צועקים לברייס, בריידן, ג'יידן, סופי ומלאני להסתכל על אמא ולומר "צ'יז". מפעם לפעם החלפתי את ההורים מאחורי המצלמה ונסיתי לשכנע ילדים שאני לא מכירה, לחייך.
חמש דקות לפני תום חצי השעה שהוקצבה לצילומים, הלכתי לקצה התור והתחלתי להורות לאנשים לעזוב. זכרתי להשתמש בנימוק שהוא ידידותי לילדים ולא חושף בפניהם את האמת - שאריק ובנץ עומדים להתמוטט כל רגע. במקום זה הלכתי על הסבר רך יותר. הם צריכים לשתות קצת מים, אמרתי לילדים, כי כמוני וכמוכם, גם הם נעשים צמאים.
למרות שהיה מאוד מפתה להעלים עין ולתת רק לעוד משפחה להצטלם, הפגנתי את הקשיחות הנדרשת. הבטתי בפרצופים האלה הקורנים מציפייה, והסברתי את המצב, בתקווה שההורים יעבירו את המסר לילדים. אחרי הכל, ממש לא רציתי לשבור לגוזלים החמודים את הלב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם