היו זמנים במערב: חוזרים לשנות הארבעים
צבעוניות אפלה ודרמטית, צלליות מחויטות, כתפיים מודגשות והרבה פרוות. קולקציות החורף הקרוב מסמנות חזרה לאופנת שנות ה-40. עשר השראות מהעשור שצמח בתוך המלחמה
-- הצטרפו לעמוד הפייסבוק של סגנון
הסתכלות על הצללית הנשית המחויטת של שנות ה-40 מגלה מיד היכן הרגישו הנשים את עול מלחמת העולם השנייה - כשנותרו לבד כשהגברים יצאו לקרב. כתפיים מרובעות וגדולות, שהודגשו על ידי מותן צר שהודק בחגורה, ניסו להשיב את האיזון שהופר, וליצור חוזק יש מאין.
המחסור בטקסטיל אילץ נשים לשאול אלמנטים
בשנות ה-30 וה-40, הלך הקולנוע והתפתח ואולפני הסרטים הפיקו מערבונים, סרטי אנימציה ומחזות זמר שאפשרו מפלט מהמציאות. מאות בתי קולנוע נפרשו ברחבי אמריקה, ובאמצע שנות ה-40 הגיעה ההצלחה לשיא: כ-400 סרטים הופקו מדי שנה כשהבולטים ביניהם היו לקלאסיקות.
נערות פין-אפ וכוכבות קולנוע כמו ריטה הייוורת’, גרטה גארבו, בטי דייוויס, אווה גרדנר וג’ודי גארלנד הפכו לאיקונות אופנה, כשב-1942 הציגו המפרי בוגרט ואינגריד ברגמן את הצלליות הגבריות והנשיות של התקופה במדויק בסרט "קזבלנקה".
אחרי המלחמה, התפתח ז'אנר קולנועי נוסף של סרטי פשע ובלשים שהתאפיינו במראה קודר ואפל (ובהמשך כונו "פילם נואר"). לעולם האופנה היה זה טבעי לאמץ את סגנונו המובהק והדרמטי של הז'אנר, בו כל פריים תוכנן בקפידה ובחדות. ל"שאנל" למשל, התאימה במיוחד הצבעוניות החדה בשחור ולבן, והפילם נואר שימש השראה לשתי הקולקציות האחרונות שעיצב קרל לגרפלד לבית האופנה.
הפילם נואר השפיע רבות גם על הפקות אופנה עכשוויות: מצילומים של אנני ליבוביץ, דרך ההפקה שצילם פיטר לינדברג ביולי האחרון ל"ווג", בכיכובם של לארה סטון ואלכסנדר סקרסגרד, ועד הקמפיינים לבית האופנה "גוצ'י" שצילמו מרט ומרקוס.
אסתר וויליאמס הייתה שחיינית תחרותית שלא יכלה להשלים את השתתפותה במשחים האולימפיים של 1940, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. כתוצאה מכך, היא הצטרפה ל-Aquacade, מופע בידורי ששילב מוזיקה, ריקוד ושחייה.
באולפני MGM זיהו מיד את הפוטנציאל, ובמהלך העשור פותח באולפנים ז'אנר האקווה-מיוזיקלס ששילב מופע עשיר עם שחייה צורנית וצלילה. וויליאמס הפכה לאחת הכוכבות הענקיות של תקופתה, לסמל עולם המים ולסגנון הרטרו פין-אפ, עם בגדי הים שכיסו עד קו הירכיים וכובעי ים מעוטרים בפרחים.
החזרה אל המקורות, בניסיון להתחיל מחדש, אפיינה את כל תחומי האמנות והיצירה שאחרי המלחמה, וביניהם הג'אז. לצד נאט קינג קול ולואי ארמסטרונג, זמרות הג'אז השחורות של התקופה יצרו מהפכה מובהקת בתחומן.
שרה וון, אלה פיצג'רלד ובילי הולידיי הובילו - לצד המוזיקה - גם אופנה חדשה. הן יצרו שילובים שהפכו לסטייל של התקופה: חליפה מחויטת רחבת כתפיים, עם פריטים נשיים במובהק כמו טורבן אפריקאי או פרחים בשיער.
וולאס קרותרס, מהנדס במעבדות חברת "דופונט", היה אחראי לאחת ההמצאות החשובות של התקופה - פיתוח סיב הניילון, שהיה לחומר הסינתטי הראשון בהיסטוריה. הוא עשה זאת במטרה להמציא תחליף למשי, ובייחוד לגרבי המשי שהיו יקרים ולא עמידים. זוג גרבי הניילון הראשון הוצג בפני 3,000 נשים ביריד ניו יורק העולמי ב-1939, והפך מיד להצלחה עולמית. במהלך מלחמת העולם השנייה אזל מלאי הניילון והפך למצרך נדיר, והגרביים עצמם הפכו למתנה החביבה על חיילים אמריקאים למאהבותיהם.
בשנת 1941 טייל המהנדס ג'ורג' דה מסטרל עם כלבו בהרי האלפים. הטיול השגרתי הוליד את אחת ההמצאות המהפכניות של שנות ה-40 - הוולקרו, או הסקוץ'. אחרי שזרעים של צמח קוצני נצמדו לפרוות הכלב, הוא בחן את מבנה הקרסים הקטנים ואימץ אותו כדי ליצור את הוולקרו - שני פסים, האחד רך וצמרירי, השני בעל זיזים שנצמדו זה לזה בחוזקה. מאז משמש הוולקרו את תעשיית האופנה בפריטים כמו תיקים, נעליים ומעילים.
צילום האופנה שינה את פניו לבלי הכר בשנות ה-40, הודות לריצ'רד אבדון, שיצר את דימוי היופי החדש בתרבות האמריקאית של המאה ה-20. אבדון היה צלם של המרינס, ולקראת סוף המלחמה החל לצלם פרסומות. בשנת 1944 זיהו את הכישרון והחדשנות שלו במגזין "הארפר'ז באזאר", והוא הפך לצלם הבית. במקביל הקים סטודיו עצמאי וצילם גם עבור "ווג" ו"לייף".
אבדון, שמת ב-2004, היה הראשון לשלב אמנות, תנועה ואופנה בצילומיו, הראשון להשתמש בתאורת יום טבעית בצילומי פרסומות, ויצר דימויים שנחרתו בתרבות המאה ה-20 עד היום.
מעצבי אופנה רבים שאבו השראה משנות ה-40 במהלך השנים. בין הבולטים היה איב סאן לורן עם הקולקציה הראשונה שהציג בשנות ה-70, אוזי קלארק הבריטי, ותיירי מוגלר שבשנות ה-80 הציג סילואט צמוד וסקסי.
גם קולקציות סתיו-חורף 2011 הציגו לא מעט השפעות של שנות ה-40, בין השאר אצל "פראדה", "גוטייה", ו"גוצ’י", אך הבולטת מכולם הייתה הפרשנות של "מיו מיו": שמלות כפתורים במראה יוטיליטי, כתפיים מודגשות, הדפסים ורקמות, ופרוות בסגנון הוליוודי.
הסמל האופנתי החשוב ביותר לתקופה טמון דווקא בסופה. ב-1947 הכריז כריסטיאן דיור על המראה המהפכני, ה-New Look. בניגוד לחסכנות והצמצום שאפיינו את התקופה בחר דיור להציג בפריז חצאית קלוש (גזרה עתירת בד וקפלים) עם ז’קט קצר, מחויט והדוק. הייתה זו הנשיות שהחלה לצוץ לאחר המלחמה. דיור זכה לביקורת בשל ההתעלמות מהמציאות והבזבזנות הראוותנית שלו, אך הנשים מיהרו לאמץ את המראה, והמותן הצר והחצאית המתנפנפת יצרו את הבסיס לאופנת שנות ה-50.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם