חופשה בכפר: תיירות הבתים בדרום מזרח טורקיה
מיזם תיירותי מביא אל הכפר יובקלי שבכורדיסטן הטורקית עשרות תיירים ומספק שלל חוויות אותנטיות למי שמעוניין להכיר מקרוב את החיים בכפר בקצה העולם
לצלילי קריאת התרנגולים והמואזין, אנחנו מתיישבים על הרצפה לארוחת בוקר, מסביב לשולחן שמורכב ממשטח ויניל, פרוש על שטיח ארוג. גברים בצד אחד, נשים בצד השני.
כל מה שלפנינו - עגבניות ומלפפונים, גבינה, יוגורט, דבש וכיכרות של לחם טרי - נעשה או גודל על ידי המשפחה, המארחים שלנו לשהייה של לילה בכפר יובקלי שבכורדיסטן הטורקית.
ההיסטוריה של הערים והכפרים של דרום מזרח טורקיה – מה שהיה פעם מסופוטמיה, מישורים ירוקים ופוריים בין נהרות הפרת והחידקל שנחשבו לערש הציביליזציה – מתחילה כעשרת אלפים שנה לפני הספירה, כשקבוצות של ציידים-מלקטים התיישבו בקהילות והפכו לחקלאים הראשונים.
לכורדים, במקור רועי צאן נוודים, יש מסורת לשונית ותרבותית משלהם, שדוכאה ברובה אחרי שטורקיה הפכה לרפובליקה ב 1923, והממשלה פעלה לאיחוד קבוצות אתניות תחת דגל של אחדות לאומית. בעקבות עידוד ההגירה לערים, נקודות כפריות כמו יוקבלי, שמיושבת כבר 6,000 שנה, נותרו בודדות, לעיתים אף ללא שירותים בסיסיים כמו מים או חשמל.
עד לא מזמן "ילדי בית ספר לא דיברו טורקית ולא ידעו לאחוז בעיפרון", אומרת ברידג'ט פארסל, אנתרופולוגית אמריקאית המתנדבת כמתרגמת לאורחים מחו"ל.
שוטטות בחווה, ללמוד איך לחלוב כבשה ולאפות לחם בלבוש מסורתי, כל זה לא היה חלק מהתכנית המקורים כשבעלי טום ואני התחלנו לתכנן את הטיול לטורקיה. אבל אז מצאתי באינטרנט את "נומד טורס טורקיה", ושלחתי מייל למייסדת, אליסון טניק, בריטית הנשואה לגבר כורדי.
היא ובעלה, עומר, עברו מאיסטנבול לביתו שביוקבלי, והתחילו לחפש פרויקט שיעזור לשפר את חייהם של כ-700 התושבים, רובם חוואים קשי יום בעלי הכנסה ממוצעת של דולר ליום.
כמעט כולם מתחתנים בתוך המשפחה, לכפריים יש בסך בכול שלושה שמות משפחה. את הסכסוכים מיישבים זקני השבט. שיעור הפגמים ביילודים גבוה. אין מערכת ביוב
אליסון השיקה פרויקט במסגרתו חפצי אמנות שהנשים המקומיות יוצרות נמכרים בבוטיק באיסטנבול, ואז מכר מחברת טיולים באוסטרליה שאל על האפשרות ללינה אצל מקומיים באיזור. וכך נולד "נומד טורס".
ביתה של משפחת סלבה – קומה אחת של בטון עם מטבח קטן ושני חדרים - צבוע בלבנדר בהיר, צבע מועדף בחלק זה של טורקיה. אחד החדרים משמש את המשפחה לצפייה בטלוויזיה, אכילה ושינה, והשני עבור האורחים. השירותים נמצאים בחוץ והמים מגיעים מברז שמחובר למיכל על הגג, שהמים בו מגיעים מבאר.
אנחנו יושבים בגינה ולוגמים תה, יחד עם שישה אורחים שנוסעים מטעם 'אינטרפיד טורס', החברה האוסטרלית, ומדברים עם פרו, 45, ובעלה חליל, 46.
לארח ולבשל לקבוצות של זרים זו עבודה קשה, אומרת פרו, אבל בזכות זה היא לא צריכה לקטוף כותנה בשדות ויכולה לעבוד בפנים, הקלה מסוימת בימי הקיץ בהן הטמפרטורה יכולה לעבור את ה-40 מעלות.
היא מקבלת את פנינו בצעיף לבנדר, חצאית מנוקדת ארוכה ועליונית כחולה. חליל לבש את המכנסיים הכורדים המסורתיים, רחבים כמו שק באזור המפשעה וצמודים ברגליים. הכפריים לא מאוד דתיים, אבל הם כן מסורתיים. הנשים בקבוצה שלנו התבקשו ללבוש חצאיות ארוכות, פריט לבוש יותר צנוע כשיושבים על הרצפה או חולבים את בעלי החיים.
כמו רוב הכפריים הנשואים, פרו וחליל הם בני דודים מדרגה ראשונה. הם מפרנסים את עצמם ואת ילדיהם, פארוק, 18, פאטי, 17 ועיילין, 10, מגידול שעורה, חיטה, עדשים, כותנה ופלפלים, ומגידול כבשים, עופות ופרות. לפני עידן התיירות הביתית, ההכנסה העיקרית שלהם הייתה ממכירת גבינות ויוגורט שפרו מכינה בבקתה שבה היא גם מבשלת.
לארוחת צהריים אכלנו את מרק העדשים הביתי שלה יחד עם ירקות בגריל, ודיברנו על ההבדלים בחיים שלנו. העיר הגדולה הקרובה היא במרחק של כחמישים ק"מ, וכמו רוב הנשים, פרו בקושי יוצאת מהכפר. הגברים עושים את הקניות ואת רוב העבודות שדורשות הגעה לעיר.
בהליכה בכפר, על פני בתים מלבני בוץ, אנחנו רואים נשים יושבות על הקרקע ותופרות מזרני כותנה ביד. אחרות רועות את הכבשים. רק לנשים מותר לאפות את הלחם ולחלוב את החיות. כך, לגברים שבקבוצה שלנו מותר רק להסתכל בזמן שאנחנו עוזרות לפרו בחליבה ואחר כך מצטרפות אליה, ליד שולחן נמוך, ללוש את הבצק.
לארוחת הערב יש "פיצה טורקית" - עיגולי בצק דקים שעליהם בשר טחון ועשבי תיבול. אחר הארוחה, המשפחה הופכת את חדר האוכל לחדר שינה, על ידי פיזור מזרונים ממולאים בצמר כבשים על הרצפה. אנחנו מתכרבלים כמו במסיבת פיג'מות, הנשים בחדר אחד והגברים בשני, והמשפחה ישנה בחדר הנוסף שבנתה לעצמה.
פרויקט תיירות הבתים ביוקבלי הוא קטן. עד עכשיו יש רק שתי משפחות מארחות, אבל עד עכשיו הביא הרבה מבקרים מהעולם החיצון אל הכפר. נומד טורס השתמשו בהכנסה כדי לקנות אספקה לבית הספר (הממשלה מספקת רק מבנה ומורה) ולהשיק פרויקט של היגיינת הפה, עם מברשות שיניים ומשחות שיניים שנתרמו על ידי התיירים המתארחים.
לא פרו ולא חליל יודעים קרוא או כתוב, אבל ילדיהם הולכים לבית הספר ולומדים אנגלית. כל הכסף שהם מרוויחים מהתיירים הולך לחינוך הילדים. התוצאה: פארוק מתכנן להמשיך ללמוד במכללה בשנה הבאה, ופאטי, שהולך כל בוקר חמישה קילומטר לבית הספר, יעזוב בקיץ את עבודתו באתר תיירות, יישאר בבית ויעבוד על האנגלית שלו. הוא מתכונן למה שכולם מקווים תהיה הקריירה החדשה שלו: המארח הרשמי של תיירות הבתים בכפר.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם