אהבת חינם: פרשת השבוע בראי הקבלה
להגיד למישהו שאתה אוהב אותו הפך כמעט לטרנד חברתי. ללא רגש מחויבות וביטויו המעשי ביומיום, הצהרת אהבה היא חסרת כל משמעות ודינה להתגלות כשקרית. פרשת "ואתחנן"
אנחנו "אוהבים" הכל.
אתם יושבים בבית קפה באמצע עומס אנושי תל-אביבי כלשהו, ואם רק תרחיבו את מיפתח השמיעה למעין האזנה כללית לסביבה, תראו שהמילה "אהבה" על כל הטיותיה עפה בקלות ולכל עבר. "אני אוהב את הקפה כאן", "אני אוהבת את איך שאת נראית!", "מאמי, אני אחזור בארבע. אוהבת אותך חיים שלי!", וכאלה.
תחזרו מספיק פעמים על אותה מילה ברצף והיא תאבד משמעות. זה נכון גם למילים אלמותיות לכאורה, כמו "אהבה". להגיד למישהו שאתה אוהב אותו הפך להיות כמעט טרנד חברתי, להבדיל
למעשה, הביטוי שחוק כל כך שכשאתה באמת רוצה להצהיר אהבה בפני זו שאוחזת את לבבך אתה חייב להוסיף לזה נופך דרמטי זה או אחר, מעין הדגשה ב"בולד", מבט מלא כוונה ועיניים טחות ופה בזווית שנוטה כמעה כלפי מטה, צרחה נואשת מלאת כאב-אהבה אמיתי (או מדומה) סטייל ה"סטלה!!!" של מרלון ברנדו.
ללא הדגש, על כל צורה שלא יתפוס, הבעת אהבה - אמירת המילה עצמה - הפכה להיות לא יותר מסוג של "הצדעה" שהיא "אמירת שלום" כמו שמבהירים לנו בפוסטרים של צה"ל.
פרשת "ואתחנן" סובבת סביב אהבה כציר מרכזי שהפרשה כרוכה סביבו. הפרשה כולה היא למעשה מעין נאום סיכום של משה אל העם רגע לפני פרישתו הסופית והעברת התפקיד. בתוך כך הוא מעביר את דבר האלוהים אל מי שאמורים להיות הדור החדש והמחודש של בני ישראל לאחר סלקציה טבעית וניפוי שעברו בארבעים שנות נדודים במדבר. אלה אנשים אחרים, גרסה מבטיחה יותר מקודמם, ורגע לפני הכניסה לארץ המובטחת אלוהים מרגיש שאולי כדאי לעבור שוב על תנאי החוזה ביניהם.
הבמה של משה. הוא מתחיל בגזר: "...וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב--לָתֶת לָךְ" - הארץ המובטחת - מובטחת. ולמעשה, זוהי מעין מתנת חינם שבני ישראל לא זכו בא מעולם, ומשה לא מהסס להדגיש את הנקודה : "...עָרִים גְּדֹלֹת וְטֹבֹת, אֲשֶׁר לֹא-בָנִיתָ. וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל-טוּב, אֲשֶׁר לֹא-מִלֵּאתָ, וּבֹרֹת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לֹא-חָצַבְתָּ, כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לֹא-נָטָעְתָּ", הוא אומר.
כן כן, זה בדיוק כמו שזה נשמע. במונחים מודרניים זה שווה ערך לזה שאלוהים מעביר את כל אנשי מחאות האוהלים למנהטן, מנקה אותה מאנשים ופשוט מחלק את הדירות והפנטהאוזים לישראלים כאשר הדירות כבר מרוהטות ומקרריהן מלאים עוד מהזמן שבו חיו שם דייריהן הקודמים.
לכאורה - מתנת חינם.
ישנם לא מעט מביננו שעד היום מאמינים שהארץ מגיעה לנו מתוקף הבטחתו של אלוהים לאבותינו וכל זאת ללא כל תנאי מצדינו. כל שאנו צריכים לעשות בכדי להיות זכאים לדיור חינם זה הוא להיוולד. כן, נוח לנו לחשוב כך, אך זו בדיוק הסיבה לנאום הזה בפרשת השבוע. אלוהים ומשה מכירים את הסחורה ומנסים לוודא פעם אחת אחרונה שאף יהודי לעתיד איננו שוכח את סעיפי החוזה, סעיפי הברית, שנכרתה על הר חורב.
לא. זה לא חינם. ישנם תנאים ברורים שאינם משתמעים לשתי פנים ולמשה ברורה מאוד התמורה שאלוהים מבקש על מתנה רחבת לב זו לשני מיליון אנשי המדבר שעומדים להיכנס לארץ: "וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ". פשוט. מחד גיסא, ניתן כמעט לשמוע את העליצות שממלאת את ליבם של בני ישראל למשמע ה"מחיר" לדיור חינם המוצע: "זה הכל? כל שאנו צריכים לעשות הוא לאהוב את אלוהים בכל ליבנו?", הם שואלים בספק תקוה ספק חוסר אמונה שנס כזה בכלל יתכן בחייהם צרובי השמש. וכאשר התשובה המהדהדת היא "כן" ברור, מה שנראה כמו סעיף קליל חסר מכשולים, מתגלה מאידך גיסא כבעיה אמיתית בקיום הצד של בני ישראל בהסכם - איך בדיוק אוהבים אלוהה?
כאן בדיוק המקום לבוא ולהגדיר את המושג "אהבה". כאמור, אנחנו משתמשים במילה הזאת כל כך הרבה שהיא איבדה משמעות כמעט לחלוטין עבורנו, כמו בגד שלבשנו כל כך הרבה עד שהחורים שבו נעשו גדולים יותר מהבד עצמו. מדענית נהדרת בשם הלן פישר הכניסה זוגות מאוהבים וכאלה שנדחו על ידי בני זוגם לתוך מכונות MRI כדי לראות מה מתחולל להם במוח כתוצאה מאהבתם או אכזבותיהם מאהבה.
הגילוי היה מאיר עיניים. כולנו טועים. הדבר שאנו קוראים לו "אהבה", אותם פרפרי בטן מפורסמים, אותו ריגוש מעלף שאנו חשים מתחילת יחסי החיזור וממעשי האהבה הגופניים בתחילת הדרך, ההרגשה שהאדם האהוב ודמותו פשוט "חנו" לנו במוח וכל מחשבה ומעשה יומיים מזכירים אותו וקשורים בו והעולם כולו סביבו מסתובב - כל אלה מגיעים ממקום מאוד פרימיטיבי וחשוך בגזע המוח.
מדובר במקום השייך להפרעות אובססיביות, מקום שמשחרר חומרים לגופינו המייצרים התמכרויות ושזועק למרכזי הכאב שבנו בייסורי הגמילה, מקום שגורם לנו לעשות הכל למען משהו מתוך סיבה אחת בלבד - לספק את עצמינו ואת כמיהתנו לטעום שוב ושוב מהקוקטייל הממכר של התחושות שהמקום הזה מייצר.
הגילוי המרעיש כאן הוא פשוט: הדבר שאנו בטעות מחשיבים אותו כ"אהבה", הוא איננו רגש אלא - יצר!
יצר פרימיטיבי והתמכרותי לחלוטין שאין לו כל קשר לאדם זה או אחר או לאובייקט מסוים, למרות שאנו קושרים בדרך כלל את תחושות ה"אהבה" למקור מסוים אחד כאילו רק "הוא" או "היא" הם האחראים לתחושות עילאיות אלו שזורמות בתוכנו. למעשה, רחמנא ליצנן, אנו יכולים ליצור גלולות שנותנות לנו תחושות התאהבות זהות לחלוטין (!) לאלו "הטבעיות".
כאשר אנו טועים באהבה שקרית זו, בדרך כלל מסתבר לנו בנקודה מסוימת שישנם גם אחרים (מלבד "אהבת חיינו") שיכולים לגרום לנו לאותן תחושות נחשקות, ואו אז הניאוף הופך להיות כל כך ברור ו"הגיוני".
לא. זו לא אהבה. האהבה האמיתית היא איננה יצר אלא רגש - רגש מחויבות.
עד כמה שזה לא נשמע זוהר כמו ה"האהבה" השקרית שאנו כה מכורים לה, הרי זוגות שאוהבים באמת וקוראים מילים אלו מחייכים עכשיו בהכרה שקטה באמת המוחלטת שבדברים אלו. אהבה אמיתית הינה רגש חד-צדדי של אדם מסוים למחויבות בלתי-מותנית לאושרו של אדם אחר או קיומו של רעיון.
אנחנו שונאי מחויבות למשהו אחר מלבד עצמינו. אנחנו אפילו שומרים על החוק כי אנחנו מפחדים מעונש העבירה ולא כי אנחנו מרגישים מחויבות לחברה וטובת הכלל שהחוק מגן על התנהלותה התקינה. אנחנו עובדים את אלוהי החופש האינדיבידואליסטי ונוטשים כל מחייבות למשהו אחר מאתנו ברגע שבו זה מתחיל להיות קצת לא נוח עבורנו.
העניין הוא פשוט כשחושבים עליו - הביטוי האמיתי לאהבת ארצך הוא כשאתה חש מחויבות לשרת, להגן ולשמור על שלמותה ללא כל מחשבה על מה יוצא לך מזה. הביטוי האמיתי לאהבת ילדיך הוא כשאתה חש מחויבות לאושרם ופועל לשם כך ללא כל תנאי, גם כאשר זה "לא נוח", גם כאשר יש משהו "חשוב ודחוף יותר" וגם אם הם לא מחזירים לך אהבה כלל.
הביטוי האמיתי לאהבת בן/בת זוגתך הוא רגש המחויבות לאושרה וביצוע מעשים בפועל שעושים אותה מאושרת ללא כל שיקול דעת או התניה או ציפייה לתגמול עבור מעשים אלו. ולא סתם, אלא באופן חד-צדדי ו"בכל מאודך!", בטוב וברע, ללא שחיקה, ללא התחשבנויות.
וכך גם אהבת אלוהה. אהבת השם המדוברת היא רגש המחויבות המתבטא בקיום מצוותיו, ללא כל אינטרס, בלי שתצפה לשכר על כך או שתפחד מעונש אם לא תקיים, אלא פשוט כי אתה חש מחויבות, ומחויבות היא חסרת משמעות אם אין לה ביטוי מעשי יומיומי לטובת נשוא אהבתך.
מהי המשמעות של הצהרות אהבתך לילדך אם אתה לא שם להיות איתם ומעדיף להיות בעבודה ו"לפצות" אותם במתנות? מהי המשמעות של הצהרות האהבה לאשתך אם אתה לא שם לקיים מצוותיה ולעשות אותה מאושרת (כפי שהיא חושבת שלנכון ולא כפי שבא לך!) גם כשהיא כבר לא נראית "כמו פעם" וגם כשהיא עצבנית ו"לא נעימה" וכשבכלל בא לך לראות ספורט ומה פתאום "לך תביא חלב" עכשיו?!
ללא רגש מחויבות וביטויו המעשי ביומיום הסיזיפי והאפור, הצהרת אהבה היא חסרת כל משמעות ודינה להתגלות כשקרית וזמנית. תשאלו את אלה המקיימים את מצוות האל גם כאשר אסונות פוקדים אותם ולא רק בשביל לקבל עזרה אלוהית בבריאות, זיווגים ופרנסה. תשאלו את אותם זוגות נדירים שנשואים חמישים שנה ומחשבת גירושין לא עלתה אפילו לרגע במחשבתם...
"וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ".
פעמיים ביום.
כדי שלא נשכח מהי אהבה אמיתית.
לאתר קורסי הקבלה של אלי רייפמן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם