גיבורי מעמד הפועלים: רוחנו-אקטואליה
ההיסטוריה מלאה באנשים גדולים שפעלו כנגד כל הסיכויים ולבסוף עשו היסטוריה. השאלה איך יודעים אם מדובר בנחישות מבורכת או הליכה עם ראש בקיר. ובניו-אייג'ית, האם זו דבקות או היצמדות?
גם אם זה נראה ככה, הטור אינו עוסק הפעם במחאת האוהלים או בחזירות השלטון, לא בצדק חברתי ולא בדמוקרטיה. הטור מוקדש כולו להתבוננות פנימית, עיסוק שכמה אנשים שמרוויחים משכורות רב-ספרתיות היו שמחים אילו העם דבק בו ולא בביקורת חברתית וביציאה לרחובות.
ערב. חם נורא ולח אפילו יותר. אני צועדת לאורך שדרות רוטשילד או פשוט "השדרה" כפי שהרחוב הזה מכונה בימים אלה, ונפעמת שוב מהאוהלים הרבים והצפופים, מהפעילות השוקקת, משלטי המחאה שאינם עושים חשבון לאף אחד ומעמידים מול הפנים את האמת הניאו-ליברלית ואת השחיתות הכואבת.
צריך לא מעט כוחות כדי להתמיד במה שקורה מתחת
ימים אלה של מחאה גורמים לי לתהות איפה עובר הקו בין נחישות לבין עור של פיל.
שלט בריסטול ירוק שנתלה בשדרה אומר כך:
5000 ש"ח - לתאומים בגן.
1000 ש"ח - סימילק בחודש.
600 ש"ח – טיטולים.
7000 ש"ח – שכ"ד 3 חדרים.
1000 ש"ח – דלק בחודש.
3000 ש"ח – אוכל.
הכנסה של 2: 15,000 ש"ח.
וידיעה שהתפרסמה השבוע בחדשות אומרת כך: "בצל המחאה: שכרם של חברי הכנסת יגדל". מדובר בתוספת של 4,000 ש"ח לביגוד שתצטרף למשכורת יולי. טוקבקיסטים מטעם הליכוד, אנא חסכו ממני צעקות וירטואליות: אני יודעת שלא מדובר במהלך חריג אלא בתוספת קבועה שמוענקת אחת לשנה.
ברור לי שהסכום הכולל, קרוב לחצי מיליון ש"ח, לא יכול להציל את מערכת הבריאות או לממן את
המעונות לנשים מוכות. אבל כשרופא מתמחה (שהוא אדם עם יותר שנות לימוד והרבה יותר שעות עבודה ממרבית חברי הכנסת) מרוויח 26 ש"ח לשעה וח"כ משתכר 34,000 ש"ח ברוטו בחודש, משהו בתוספת "הלא-חריגה" הזאת צורם.
צורם? לא בהכרח. אם אתה מצויד בעור של פיל, כנראה אין לך שום בעיה לחפון לחשבון הבנק תוספת של עוד 4,000 ש"ח, רגע לפני שאתה יוצא לפגרה של שלושה חודשים. ובמה מצוידים מנהיגי המחאה?
הם חייבים להיות מצוידים במשהו - סוג מיוחד של עור, חסינות או קול פנימי – שעוזר להם לעמוד מול שנים של מחאות שגוועו בקול ענות חלושה ומול ראש הממשלה ומשמיצים אחרים שמאשימים אותם בפופוליזם, פינוק, ילדותיות והיעדר אחיזה במציאות.
השאלה היא האם הציוד או הקול הפנימי של חברי הכנסת והשרים דומה לזה של הפעילים החברתיים? איך תדע אם דבקות בדרך שבה פסעת עד כה היא נחישות מבורכת או הליכה עם ראש בקיר? לאיזה קול עדיף להקשיב – זה שבוקע מבפנים או זה שצועק מבעד לחלון? אם נתרגם זאת לניו-אייג'ית, השאלה תהיה: האם מדובר בהיצמדות או בדבקות?
ההיסטוריה מלאה דוגמאות של אנשים גדולים שפעלו כנגד כל הסיכויים. כשהם יצאו לדרך, אף אחד לא ידע שיום אחד הם ייכתבו בדפי ההיסטוריה. הם היו מצוידים במשהו שעזר להם לשמור על הנחישות.
הבודהה, בצעד לא רציונלי (בעליל או לכאורה), אמר לא תודה לאבא שלו ולנכסים שאמור היה לרשת, ויתר על קריירה כלכלית ופוליטית ויצא מארמון ילדותו חסר כל. בהמשך הוא קרא תיגר על אחת המוסכמות החברתיות הבסיסיות ביותר בארצו והזמין את בני כת הטמאים להשתתף בשיעוריו. יכול להיות שחבריו מאותה תקופה, הסדהואים הפרושים שהסתגפו ביערות, אמרו לו, עזוב אותך שקיימוני, ככה לא תצליח לסובב את גלגל הדהרמה.
ב-1955 רוזה פארקס, תופרת שחורה ועייפה מאלבמה, לא צייתה לחוקי המדינה וסירבה לקום עבור גבר לבן באוטובוס. לא רק שהיא היתה אישה, היא גם היתה שחורה, נכדה של עבדים, באחת התקופות הגזעניות ביותר של ארצות הברית.
עוד לפני פרשת האוטובוס, פארקס היתה פעילה חברתית למען זכויות השחורים ובטח שמעה לא פעם את השאלה, מה את צריכה את זה, רוזה? הפעילות שלה היתה כרוכה בסכנת מאסר ובאלימות מצד הקו קלאקס קלאן, והחברים שלה יכלו להגיד לה שעל אף הקיפוח, מצבה טוב יותר ממצבן של סבתה ואמה לפניה. אולי האשימו את האגו שלה, אולי קראו לה נאיבית.
הסיפור הזה הוא גם סיפורם של גנדי מהודו, נלסון מנדלה מדרום אפריקה, מרטין לותר קינג מאמריקה, אנג סן סו צ'י ממיאנמר. בני משפחה וחברים בטח אמרו להם שאין סיכוי שיצליחו מול חזקים מהם, שהם מסתכנים לשווא, שצריך לדעת להשלים עם המציאות ולהפיק את המרב ממה שיש. אנשים שאהבו אותם קצת פחות אולי איימו, ניסו להפחיד, לשחד, לבלבל.
האם מה בכל זאת אפשר לאנשים החשובים האלה להמשיך בדרך? האם היה זה עור של פיל או קול פנימי שנמצא דווקא מתחת לעור? האם יש דרך לדעת שאתה הולך בנתיב הנכון לפני שאתה מגיע להישג המיוחל?
כמה מהנזכרים לעיל שילמו מחיר כבד על עקשנותם – האם אפשר לקבוע מראש מחיר מרבי להקרבה? הרי זה כמו מרתון או טריאתלון: ארוך, מפרך, כואב, ורק כשמסיימים את המסלול, יודעים בוודאות שהמטרה הושגה.
אז כנראה שגם לביבי והחברים שלו יש אג'נדה, גם אם היא לא מוצאת חן בעינינו. האג'נדה הזאת היא הקול הפנימי שמאפשר להם להתעלם מהמחאה ולשמור על ניתוק ממה שקורה ברחוב, בבתי החולים ובבתי הספר. הם מקשיבים לקול שאומר להם להמשיך בדרכם למרות חצי הביקורת.
מצד שני, יכול להיות שהאג'נדה היא בסך הכול חשק עז לחליפה של ארמאני. חליפה של ארמאני עובדת מצוין בתור עור של פיל. ואולי הסיפור שמתחיל בשדרה ומסתיים בכנסת הוא מה שמבדיל בין היצמדות לדבקות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם