ראשי » סגנון » ניו אייג' » פרשת השבוע בראי הקבלה

זהירות, אדישות: פרשת השבוע בראי הקבלה

העם שלנו פסיבי, מעדיף להעביר את כאב הראש של ענייני החברה למישהו אחר. מחאת האוהלים היא צעד מדהים ומפתיע בכיוון הנכון. פרשת דברים

השבוע הייתי באזכרה. נערה-אישה בשנות השלושים, מבריקה, חיוך לא מש מפניה, שם של מלאך, פוטנציאל לתרום משהו לאנושות. דייט טרי, תאונת אופנוע טיפשית, מפגש חסר זוהר עם גדר בטון, וכל הפוטנציאל הנדיר הזה נגוז לגלגול הבא.

האזכרה בשש בערב, אבל החום מסרב להרפות עד הרגע האחרון של השקיעה. עשרות אנשים אוהבים ניצלים בדממה של כבוד לרגע. כמעט כולם עם משקפי שמש. מסתירים את הכאב או את היעדרו.
כך או כך, הם שם, והמאמץ להגיע לבית העלמין בשיא הפקקים איננו מובן מאליו. יש שם משהו. כבוד מינימלי, סוג של אחדות. הרבי מקריא משניות על פי שמה, "...מצוותיך קיימנו...", גיחוך משתלט עליי. איזה מצוות? הרי הציבור

מסביב למצבה היה אחראי ישירות למאזן חיובי בדוחות הכספיים הרבעוניים של "מזרע" מאז יום היווסדה.

ולמרות זאת, כולם מקשיבים בדממה. מקווים שהמילים, יחד עם כוונותיהם האמיתיות, יעזרו בדרך זו או אחרת לעילוי נשמתה של זו שמלאך נקרא על שמה.

אי אפשר להתעלם מהתופעה הזו - אחדותם של בני ישראל ברגעי סבל וקושי. לפחות במאתיים השנים האחרונות, בסיפורי הגבורה של הפוגרומים, השואה ומלחמות ישראל – מה שמלכד אותנו הם אסונות וקשיים. הם שוברים את מסכי הקליפות שמפרידים בין כל יהודי לחברו ונותנים לדבק המיסטי לנזול ולמלא את החלל בינינו, להדביק אותנו לאסופה אחת שנעה כאיש אחד, לב אחד, באותו הכיוון ממש.

זה חלום. אבל זה גם סוג של שוקולד מריר. האחדות, כשהיא מתקיימת סוף סוף, היא לב העניין, זו המתיקות שבשוקולד. אבל למה היא נוכחת רק באסונות? רק כשמאוחר מדי ואנו נצרכים לפעולות מתקנות ולא מונעות? המריר של השוקולד מסרב לעזוב את הפרה, הבהמה שהיא עם ישראל, שהיא אנחנו.

אלוהים לא מורח את משה רבנו כשהוא מתקבל לעבודה בפעם הראשונה שם ליד הסנה הבוער. חז"ל אומרים שהזהיר את משה ואהרון מראש לגבי אופי העם שאותו קיבלו על עצמם להנהיג: "היו יודעין שסרבנים וטרחנים הם... שיהיו מקללים וסוקלים אתכם באבנים".

והוא לא הגזים. מבחינה היסטורית, מרגע המפגש בין משה לבני ישראל במצרים ועד ימי ירמיהו הנביא שחי בזמן חורבן בית ראשון, כ-600 שנים רצופות, מלבד הנאצות והכפירה המתמדת בברית עם הבורא, בני ישראל מתמידים בתכונה אחת בולטת: לא ממש אכפת להם מכלום חוץ מעצמם. האחדות האוטופית לא מחזיקה יותר מרגע נדיר. הרף עין.

משה לא נשאר חייב. בפרשת דברים הוא נושא מעין נאום סיכום, רגע לפני פרישתו. מילת המפתח בנאומו היא "איכה". אין זו מקריות שפרשת דברים נופלת תמיד בתקופת בין המצרים שבה אנו קוראים גם את ישעיהו בהפטרה וגם את מגילת איכה בתשעה באב עצמו.

המילה איכה מופיעה בשלושתם: "איכה אשא לבדי", אומר משה בפרשת דברים, "איכה היתה לזונה", אומר ישעיהו בתוכחתו את העם, ו"איכה ישבה בדד" זועק ירמיהו במגילה של ט' באב.

למרות שיכולים להיות פירושים שונים למילה זו, ישנו קשר פנימי מובהק בין ה"איכה" של משה לזה של ישעיהו וירמיהו. הרב עדין אבן-ישראל מבהיר ש"איכה" של משה היא ההתחלה, המפתח של ההתדרדרות של בני ישראל לדורות: "איכה אשא לבדי את טרחתכם ומשאכם וריבכם".

משה מדגיש בפירוש את מורת רוחו מחוסר האחדות בעם המתבטא בחוסר עניין מובהק בנושאים חברתיים מדיניים שמשפיעים על כולם. לאחר חטא העגל, בניסיונו לרתום את בני ישראל לפתרון הבעיות הרחבות של העם המתגבש, הוא צועק אל העם "מי לה' אלי!", אבל אף אחד לא בא חוץ מקומץ הלויים שהם בני משפחתו.

העם אדיש. פסיבי. מעדיף להעביר את כאב הראש הזה שהוא ענייני החברה כולה  ל"מישהו אחר" באשר הוא. נשמע מוכר? אנחנו אוסף של בדידים המאוחדים אך ורק ברצוננו המשותף להמשיך ולהיות בדידים. כל אחד והבעיות שלו. "שלי שלי ושלך שלך... זו מידת סדום", אומרים חז"ל בפרקי אבות.
ה"איכה אשא לבדי" של משה מייצג בדיוק את הבעיה הזו. על פי הרב, מכאן הדרך ל"איכה היתה זונה" של ישעיהו - התדרדרות לעם החי כאשה חסרת עקרונות או עניין כלשהו בטובת הכלל - היא רק עניין של זמן.

ירמיהו סוגר את התהליך עם ה"איכה" שלו. "איכה ישבה בדד" זו הבדידות המוחלטת, הפירוד הסופני בין בני ישראל לבין עצמם, שמביא לחוסר מעורבות כלשהו של יהודים בענייני הציבור עד כדי אפתיה מוחלטת. כפי שמספרים חז"ל במסכת שבת: "...שבאותו הדור, כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה".

משאלת ליבו של משה היתה אחת בלבד - אחדות העם, שמשמעותה מעורבות פעילה ודאגה לטובת הכלל. הסיבה המרכזית למינוי יהושוע כיורשו של משה לא היתה היותו מנהיג מדיני מעולה אלא היותו בין הבודדים שהיה להם אכפת, אכפת דיו כדי לקבל על עצמו את עולו של העם הקשה הזה, על כל המשתמע מכך.

משה מחפש אנשים שייכנסו לעובי הקורה. המטפורה פשוטה: מהותו של עץ היא שבבסיסו הוא עבה, והולך ונהיה צר ככל שמתרומם למעלה. ישנם אנשים שבוחרים להיות מעורבים בבסיס הדברים, היכן שהקורה עבה, במהות החשובה שהיא היסוד לכל שאר הענפים. וישנם אנשים שמעדיפים לעסוק בחלק הדק של הקורה. משה מבכה שאין אף אחד שמוכן להיכנס עמו לעובי הקורה, שאנשים לא מערבים עצמם בתוך הדברים אלא מצפים שהדברים ייעשו בשבילם על ידי מי שנושא את נטל העץ כולו לבדו, על כתפיו.

השאלה מעולם לא היתה מהו אחוז הצדיקים בעם אלא כמה אנשים מתוכו מעורבים, יוזמים ומנהיגים. נראה כאילו בני ישראל נשארו תקועים על מצב פסיביות כללי, בהעדפה שאחרים יעשו את העבודה עבורם, כאשר רק בודדים בהיסטוריה היהודית יזמו מתוך כוחם הפנימי שלהם וחיפשו מעורבות בענייני העם וטובתו.

ממצב חוסר האכפתיות ב"איכה" של משה ועד ל"זונה" לוקח קצת זמן, אבל לבסוף זה מגיע. אחרי ההרס המוסרי בא גם ההרס החברתי והמדיני הבלתי נמנע. כשלאף אחד לא אכפת - יש רק "איכה ישבה בדד".

אנחנו חייבים להפסיק להתאחד בדיעבד, רק אחרי שהאסונות כבר קרו.

כשנעמוד כולנו באזכרה של האישה הנהדרת ששמה ישראל יהיה מאוחר מדי ונבין שזהו עוד מוות טיפשי של נעורים ואובדן פוטנציאל אדיר ש"היה יכול להיות". מחאת האוהלים היא צעד מדהים ומפתיע בכיוון הנכון. התפרצות יפהפייה של יוזמה ומעורבות בענייני חברה ומדינה.

יש רק דרך אחת לוודא שמחאה זו לא תהיה רגע חולף, חד-פעמי ונשכח: שכל אחד ואחת מאתנו יכניס עצמו למעורבות בעובי הקורה כדרך חיים. זוהי חלק ממהותו של אדם הקורא לעצמו יהודי, ורק בתנאי זה יתחילו ענפים חדשים וחזקים לצמוח במעלה הקורה.

מוקדש לדניאל, שמאחדת אותנו ברוחה ובחיוכה הנצחי. יהי זכרה ברוך.



לאתר קורסי הקבלה של אלי רייפמן

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

פרשת השבוע בראי הקבלה

איש העסקים אלי רייפמן התעמק בכתבי הקבלה ורכש לעצמו ידע עמוק בתחום. זה כמה שנים שהרצאותיו בנושא קבלה מעשית ומדע מושכות אליהן קהל גדול ומגוון מכל רחבי הארץ

לכל הכתבות של פרשת השבוע בראי הקבלה