צבעים משלימים: מחווה לסוניה דלונה
היא נלחמה על מעמדה כאישה, התחתנה בנישואי נוחות עם הומוסקסואל והייתה המעצבת שהמציאה את השילוב בין לייף סטייל, אופנה ואמנות. סוניה דלונה, עד היום מקור השראה לבתי אופנה כמו "מיסוני" ו"פראדה", הכניסה צבע לעולם האופנה האפור של שנות ה-20
סוניה דלונה בסטודיו, 1925 Germaine Krull
שמה של דלונה אינו מוכר לרבים ובמשך העשורים האחרונים היא נותרה מחוץ לשיח האופנה. כעת, עבודתה חזרה לאור הזרקורים, בעיקר בזכות הספר החדש Color Moves שיצא ב"קופר יואיט", מוזיאון העיצוב הלאומי של ארצות הברית, שלעיתים נדירות עוסק בטקסטיל ובאופנה. המוזיאון, שמקום מושבו בניו יורק, אף הקדיש לדלונה תערוכת רטרוספקטיבה, עם יותר מ-300 יצירות המסכמות את פועלה, ויוצרות מסמך מרתק על מהפכה של צבעוניות ועושר טקסטילי.
המהפכה שיצרה דלונה מורגשת בעוצמה עד היום, ובמרחק מספר רחובות מהמוזיאון, מבעד לחלונות הראווה של מעצבי־העל בשדרת מדיסון, משתקף בבהירות ניצחונה של דלונה במבחן הזמן. "הרגשנו שזה הרגע הנכון להציג את עבודותיה, שהיו יחסית לא ידועות לקהל האמריקאי", מספרת עורכת הספר ואוצרת התערוכה, מטילדה מקווייד. "עברו 30 שנה מאז התערוכה האחרונה שהוקדשה לפועלה של דלונה, שמתה ב-1979, והתערוכה ההיא לא כללה טקסטיל. הרגשנו שהיום היא רלוונטית מאי פעם. גם תצוגות סתיו־חורף 2011 שיקפו בחוזקה את השפעתה עד היום על עולם האופנה: בתי אופנה ומעצבי טקסטיל כמו 'מיסוני', 'בלנסיאגה', סינתיה ראולי ו'פראדה' שואבים ממנה השראה בלתי נדלית עד היום".
רוזיטה מיסוני, מבעלי חברת האופנה האיטלקית "מיסוני", היא אספנית ותיקה של הפריטים של דלונה, אשר משמשים כבר שנים כמקור השראה לקולקציות של בית האופנה, הידוע בטקסטיל העשיר שלו. "הייתה לה עין לצבע ולצורה, והיא יכלה להטביע את חותמה על כל דבר", סיפרה מיסוני בריאיון ל"פייננשל טיימס". "ראיתי את זה בשנות ה-60, והבת שלי רואה את זה היום. הייתה לה דרך מופלאה לפרש צבע באופן מלא תנועה, מקצב ואור".
איור אופנה של סוניה דלונה
באדיבות התערוכה
נישואי נוחות להומוסקסואל
דלונה נולדה כשרה שטרן ב-1885 בכפר באוקראינה, למשפחה יהודית קשת יום. כשהייתה בת חמש אימץ אותה דודה הנרי, עורך דין אמיד מסנט פטרסבורג, ושינה את שמה לסוניה. ילדותה בקרב המשפחה התרבותית חשפה אותה אל העולם - הם טיילו וביקרו במוזיאונים ובגלריות שהשפיעו על עתידה. כישרון הציור שלה בלט כבר בבית הספר והיא נשלחה ללמוד אמנות בגרמניה, ומאוחר יותר שכנעה את משפחה שעליה להמשיך לפריז, שם הרגישה שנמצא עתידה של האמנות.
טקסטיל בעיצוב סוניה דלונה באדיבות התערוכה
כשלחצה עליה משפחתה לחזור לרוסיה, היא הייתה נחושה בדעתה להצליח ולא לוותר על הקריירה שהחלה לפתח בפריז, ולכן נישאה נישואים מהירים ופיקטיביים לווילהלם אודה, מבקר אמנות ובעל גלריה. אודה, הומוסקסואל מוצהר שזיהה את כישרונה האדיר, שיתף איתה פעולה בכדי לעזור לה להישאר. נישואי הנוחות אפשרו לו להסתיר את זהותו המינית, שהייתה אסורה על פי החוק באותה תקופה. את מאהבו של אודה הציגו השניים בתור משרת. דרך בעלה, חברה דלונה לאמני התקופה בפריז, וכך גם התאהבה ב-1909 במי שהפך לבסוף לבן זוגה, הצייר רובר דלונה. "מצאתי בו משורר. הוא לא כותב את השירה שלו במילים, אלא בצבעים", אמרה עליו.
השניים ניהלו רומן סוער, וכשנכנסה בטעות להיריון התגרשה סוניה ונישאה לרובר. כעבור תשעה חודשים נולד בנם צ'רלס, שבזכותו עתידה דלונה לשנות את יצירתה ולהגיע אל התודעה העולמית.
בשנים הראשונות לנישואיהם נהנו בני הזוג מתמיכה כלכלית שהעניקה משפחתה המאמצת האמידה של סוניה. הם הצטרפו לתנועה הקוביסטית, ומאוחר יותר היו חלק מזרם האורפיזם, שצמח מתוכו. בתקופה זו יצרה דלונה את כתב היד האופייני לה כל כך - ציורים נועזים, גיאומטריים, צבעוניים ומלאי חיים.
אבל השנים שלאחר מכן היו קשות במיוחד: החל ממלחמת העולם הראשונה, דרך המהפכה הרוסית, שקטעה את התמיכה הכספית של המשפחה ועד השפל הגדול של 1929, שגרמו לדלונה
להילחם לא רק על מקומה כאישה, אלא גם על מעמדה הכלכלי. היא החליטה שהדרך להתפרנס עוברת ביצירה, אך בסופו של דבר בחרה לתמוך בבעלה שהיה אמן כושל למדי ועבודותיו לא נמכרו. דלונה הבינה שעליה למצוא דרכים חדשות לפרנס את משפחתה. "היא העדיפה לפנות לו את הדרך, ולעסוק בכל תחום אחר מלבד ציור. הוא, כמובן העדיף זאת", מספרת מקווייד.
בחיפוש אחר תחומי עיסוק חדשים שלא יעוררו את קנאת בעלה, פנתה דלונה אל כישוריה הנוספים: סריגה, תפירה ורקמה. "העיסוק שלה באמנות שימושית התחיל בגיל צעיר", מוסיפה מקווייד. "כנערה שהגיעה מבית מבוסס, היא התבקשה ללמוד את מלאכת הרקמה והתפירה, והוכיחה כישרון אדיר בכל דבר שנגעה בו".
העבודה הראשונה שיצרה דלונה בתחום הטקסטיל הייתה שמיכה שתפרה משאריות בדים לבנה שזה עתה נולד. התוצאה, שהתכתבה עם תנועת הקוביזם, הסעירה אותה, וכך נולד הרומן הארוך והפורה שלה עם הטקסטיל. היא החלה ליצור כמעט כאחוזת אמוק - מתלבושות לבלט ועד חללים, חפצים וספרים. "היא הגיעה לשיא פעילותה כשפתחה במדריד, שם שהתה עם בעלה בזמן מלחמת העולם הראשונה, את 'קאזה דלונה' (בית דלונה)", מספרת מקווייד. "מאוחר יותר, כששבו לביתם עם תום המלחמה, המשיכה ב'אטלייה סימולטן' בפריז. בסופו של דבר, זה היה לטובתה ולטובת משפחתה: הציורים של רובר עדיין לא נמכרו, והיא הפכה למפרנסת היחידה".
עיצובים של סוניה דלונה
private collection by L and M SERVICES B.V
טוטאל לוק גיאומטרי
הקשר בין עולם האמנות והאופנה הוא קשר מובהק, אך נדמה שבעבודתה השפיעה דלונה על עולם האופנה במובן רחב יותר: היא הייתה המעצבת שהמציאה את השילוב בין לייף סטייל, אופנה ואמנות, שילוב הרמוני שנראה כיום מובן מאליו. ב"קאזה דלונה" שפתחה במדריד, הצליחה לתרגם את עולמה הפנימי העשיר והצבעוני לעולם ומלואו: חללי פנים, כריות ושטיחים, קרמיקה מצוירת, צעיפים, ספרים, טקסטילים, תמונות ולבסוף גם אופנה. עד שנות ה-30 הפכה לשם דבר והתפרסמה בכל העולם.
טקסטיל בעיצוב סוניה דלונה באדיבות התערוכה
"אני לא חושבת שהיה תחום אחד שבו היא הרגישה שהיא מגשימה את עצמה יותר מהשאר", אומרת מקווייד. "כל תחום שבו היא עסקה הציע לה יצירה מסוג שונה. למשל, היא מעולם לא רצתה שהציורים שלה יתורגמו לטקסטיל ולהפך. הם קיבלו יחס שונה, אך עם אותה הערכה וכבוד".
בעולם שבו יצרה דלונה הייתה הפרדה מוחלטת בין תפקידו של מעצב האופנה לזה של מעצב הטקסטיל. מעצב הטקסטיל אחראי לעיצוב הבד עצמו: ההדפס, הצבעוניות והחומריות, ואילו מעצב האופנה משתמש בבד המוכן ויוצר איתו את הבגד. אך דלונה החליטה לשלב יחד את שני התחומים, ולבחון עד כמה רחוק תוכל למתוח את גבולותיהם.
במעבר מעיצוב טקסטיל אל אופנה, יצרה משמעות עמוקה בקשר שבין בד וגוף, בין צבע לתנועה. את ההדפסים לא הניחה בפשטות על הבד, אלא יצרה לגוף האדם עיבוד קוביסטי חדש. כל פרט בבגד התייחס לאיברים עליהם הוא מונח, וכל צורה על הבד התחברה בשלמות אל גזרת הבגד. נאמנה לגישתה החדשנית, הייתה ידועה דלונה בהתמסרות טוטאלית ליצירתה, והפכה אותה גם לדרך חיים. כך למשל, היא נודעה בלבושה האקסטרווגנטי, ונהגה ללבוש "טוטאל לוק" של בגדיה הגיאומטריים: שמלה, מעיל וצעיף תואמים. אפילו את ריפודי מכוניתה החליפה בהתאם, מה שעצר לעתים קרובות עוברי אורח משתאים.
עם זאת, ההחלטה של דלונה לעסוק בעיצוב אופנה בשנות ה-30 נתקלה בלא מעט קשיים, בראשם המצב הכלכלי הקשה. דלונה, שהייתה נחושה בדעתה לעסוק ביצירת צורה חדשה לבגד, כזו שתהיה שלה בלבד, התעלמה במכוון מהקונבנציות והטרנדים של האופנה הצרפתית שהכתיבה את מראה התקופה. היא שילבה בעיצוביה מודרניות, והוקסמה מהטכנולוגיה המתפתחת של התקופה. לצד המשימה המורכבת הזו העניקה דלונה תשומת לב חסרת תקדים לעבודת היד המסורתית, לאיכות ולפרטים קטנים, כמעט סמויים מן העין, שמבט בהם מקרוב מעורר התפעלות.
כובעי רכיבה עשויי צמר ומשי בעיצוב סוניה דלונה
באדיבות התערוכה
מתוך ההבנה החדשנית של דלונה את העולם, חברה בשנות ה-30 לחברת Metz & CO, בית כולבו הולנדי יוקרתי שהיה לאימפריה. היא יצרה עמם את אחד משיתופי הפעולה הראשונים והמרשימים בתולדות עיצוב הטקסטיל בעולם.
עיצובים של סוניה דלונה private collection by L and M SERVICES B.V
"היא עבדה בשיתוף פעולה קרוב מאוד עם משפחת דה ליאו, משפחה יהודית מאמסטרדם שנוהלה על ידי אב ובנו, על עיצוב הטקסטילים לבדים שלהם", מספרת מקווייד. "זה היה שיתוף פעולה אמיתי בין אמן ולקוח. היא קיבלה מהם פרמטרים כלליים של פרחים או גיאומטריה ויצרה מתוכם את הרעיונות שלה עצמה. הם רכשו ממנה 200 עיצובים, אך היא יצרה עבורם יותר מ-2,000. מתאו דה־מונטי, הנכד, הכיר את סוניה כילד, אסף במו ידיו רבים מהטקסטילים של דלונה ל-Metz & CO, והציל את האוסף המופלא הזה שמוצג בתערוכה בניו יורק, רגע לפני שנזרק אל האשפה".
מקווייד מצביעה על העבודה האהובה עליה בתערוכה, שאל בצבע צהוב-סגול משנות ה-20. "זו בעיניי דוגמה מושלמת ליכולות המבריקות של דלונה כמעצבת אופנה. האופן שבו הוא מונח על החזה, יוצר מראה של בלוזון מקדימה, גב חשוף. זאת עבודה של מעצב אופנה אמיתי, אין בזה בכלל ספק".
את חושבת שהיא הצליחה במשימתה לשלב בין טקסטיל לאופנה?
"רבים אמרו שהיא לא הייתה באמת מעצבת אופנה, אלא יותר מעצבת טקסטיל. אחרי כל עבודת המחקר וההסתכלות על העבודה שלה, כשאני מסתכלת על הבגדים שעיצבה, אני רואה לא רק את עיצוב הטקסטיל, אלא את המאמץ שהיא השקיעה בחשיבה על דיגום חופשי וגזרות - זהו קריטריון חשוב ביותר למעצב אופנה. הכוח שלה היה טמון אומנם בעיצוב הטקסטילים, אך היא הצליחה לתרגם אותו לעיצוב אופנה. בסופו של דבר, המורכבות הזו לא השתלמה עבורה מבחינה כלכלית, אבל עיצובי האופנה שלה היו ללא ספק, מופלאים".
בשנת 1964 זכתה דלונה להכרה עולמית, כשהייתה האישה הראשונה שזכתה עוד בימי חייה לתערוכת רטרוספקטיבה במוזיאון הלובר בפריז. תשע שנים מאוחר יותר קיבלה גם את אות לגיון הכבוד הצרפתי. היא הלכה לעולמה בסוף שנות ה-70, בגיל 94. מעט לפני מותה אמרה: "חייתי שלושה מחזורי חיים, אחד בשביל רובר בעלי, השני בשביל בני ונכדיי, ומעגל אחרון, קצר יותר, עבור עצמי. אין בי חרטה על שלא הקדשתי יותר לעצמי. פשוט לא היה לי מספיק זמן".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם