אופנת מחאה: מה לובשים המפגינים
ארבע מחאות ברחבי הארץ, ארבעה קהלים שהתלבשו, יצאו מהבית וניסו לשנות את העולם. אופנת רחוב - כשישראל יצאה אל הרחובות
הימים האחרונים, החמים, מציפים אותנו בגל מחאות חברתיות נגד המדיניות הקפיטליסטית של הממשלה הישראלית. נכון לזמן כתיבת שורות אלו, מוקדם עדיין לקבוע אם אנחנו עדים למחאה של ממש. מה שבטוח, מחאה הפכה לעניין שבאופנה.
-- הצטרפו לעמוד הפייסבוק של סגנון
ואם באופנה עסקינן, אפשר לראות איך כל מחאה מביאה איתה פן אחר של סגנון לבוש: כמו לאורך ההיסטוריה, גם עכשיו - הבגדים שאותם בוחר הפרט ללבוש מסמנים מעמד חברתי ועמדה פוליטית.
"אנשי הראסטות", "מהפכת הסטלה" ו"אנשי התחתונים" הם רק חלק מהכינויים שאותם ייחסו לאנשי מחאת האוהלים. אנשי מעמד הביניים מוחים על עקרונות בסיסיים שהם מאמינים שמגיעים להם, בתקשורת מוחים על הלבוש והמראה של המפגינים.

יש שיגידו שלאסתטיקה אין קשר למחאה הזאת. אבל בעצם מדובר בסוג אחר של אסתטיקה: החזות ההפוכה של האורבניות התל אביבית. הם אולי שאלו ממנה את ה"טלאי על טלאי", ספה קרועה ושטיחון דהוי, אבל הסחבקיות, הקיבוצניקיות, החברותא - כל אלו נוגדים את ההיגיון שמשל בשדרה עד לא מזמן.
השוואת
לא ברור האם האהבה או תנאי השדה מכתיבים את אופי הלבוש, אך קיים קו חזותי משותף בקרבם. האם הבגדים הם שמקרבים את לבבות האנשים? האם הלבוש המוזנח? או שמא ההתהלכות ללא חולצה? מה מאלו מבטא את חזרתנו למצב הטבע, שבו התקיימו אנשים בלי כיסויים שמבטאים את מעמדם החברתי? האם לא בשביל זה בדיוק הם מוחים?

סביב מעגל לובשי חולצות שחורות שעליהן ססמאות המאבק, מתרוצצים דוברי שפות זרות, אוחזים בשלטי ההפגנה ביד אחת, ידם השנייה מסמנת "וי", ומחייכים אל המצלמה. כמעט שנתיים מאז תחילת ההפגנות השבועיות בשכונה הערבית במזרח ירושלים, הן הפכו מוקד לתיירים שמחפשים את ה"אותנטי".

המאבק בשייח' ג'ראח הוא אחד הבודדים שבו לא מעטים מהמפגינים לבשו חולצות מכופתרות וכובעי פנמה. בתקופה שבה התבצעו מעצרים מדי שבוע, היה בלבוש המוקפד מעין התרסה כלפי המשטרה וכלפי התקשורת.
כיום נותר הגרעין הקשה בלבד. הסטודנטים שצבעו את ההפגנה בחולצות מכופתרות הוחלפו בחולצות השחורות של תנועת "סולידריות", המובילה את המאבק. הצבע השחור לא נבחר באופן אקראי - הוא יונק ממסורות אנרכיסטיות - אבל כובעי הפנמה עדיין ניבטים מכל עבר. ולא רק בגלל השרב.

המתמחים עומדים בחלוקים לבנים מול בית ראש הממשלה בירושלים, מתבדחים על עמדתו ומצבו של הרופא-המפגין. כבר 130 יום שהם מוחים על תנאי העסקתם. הם לבושים במדיהם, ולעיתים מוסיפים תג שם. הם מנופפים בדגלים עליהם מתנוססת כתובת אדומה, או מדביקים לבגדיהם דפי A4 לבנים שעליהם נכתב בטוש שחור: "אני עייף", "רופא שובת רעב". לבישת המדים לא רק מציגה אותם כרופאים, ותורמת לאחידות המחאה. היא גם גורמת לנו - הלא-רופאים - לצפות בבעלי המקצוע, בלבוש שמסמיך אותם לעזור לנו, בעודם דורשים מאיתנו לעזור להם.

"זה לא כמו בשבוע שעבר", אומר בחיוך אחד מהמוני הילדים שגדשו בשבת האחרונה את הפגנת החרדים בירושלים. שבוע קודם לכן ציינו המוחים מאה שבתות לפתיחת חניון "קרתא" בסופי שבוע, ולרגל המאורע קיימו הפגנה גדולה במיוחד, שבה השתתפו כ-800 איש.
גם בסוף השבוע האחרון פקדו ההמונים בשעות אחר הצהריים של שבת-קודש את צומת רחובות הנביאים ושטראוס בעיר הבירה. בשניות הראשונות זה נראה כהיאספות גדולה במיוחד בפתחו של בית כנסת פופולרי. בגדיהם הדורים ומפוארים: בדים מבריקים בעלי דוגמאות פסים מעודנות, וחולצות לבנות עם צווארונים מעומלנים, שמכופתרות עד לכפתור האחרון.
את החליפות השחורות-לבנות, היומיומיות, ילבש הגבר החילוני הממוצע כנראה רק ביום חתונתו. ביום השבת עוטים עליהם החרדים כסות־חג ומתהדרים במחלצות מוקפדות. ואם בגדי היומיום של החרדים הם בגדי החתונה הממוצעים של החילוני, בגדי החג המהודרים מצויים מחוץ לסקאלה החילונית הממוצעת.
על רקע הלבוש הזה נשמעו שאגות רמות ממעלה הרחוב ושאונם של פחי האשפה הגדולים שדורדרו אל הצומת. הפער בין הלבוש המפואר לבין מפגן ההזנחה וההרס המכוון מזכה את ההפגנה בחזות פוטוגנית במיוחד, לשמחת צלמי העיתונות.
