מודעות עכשיו: מלחמה או שלום
"השלום מתחיל מבפנים" היא לא עוד סיסמה מעופפת ברוח הניו-אייג' שצריך לתלות על המקרר ליד חשבון הארנונה ודוחות החנייה. זו עבודה במשרה מלאה
אנשי השלום ואנשי המלחמה יחד רבים כמספר האנשים על הפלנטה. אך אלה אינם שני מחנות נפרדים. בכל רגע נתון יכולים אנשי השלום להפוך לאנשי המלחמה וההפך. זהו מחנה אחד, שנמצא בהתהוות מתמדת. מעין ספינת תענוגות בה כולם מתרוצצים ומחליפים בינם לבין עצמם חדרים.
כל אדם יכול, ואפילו מוכרח לשאול את עצמו: האם אוסיף עתה לעולם שלום או מלחמה? כך, שוב ושוב, אלף פעם ביום. איש אינו יכול לבחור במקומו של איש, ובלתי ניתן להיות בעת
אנחנו חושבים שללכת לטיפול, לייעוץ, לסדנאות רוחניות, ללימודי מודעות, לריטריטים של מדיטציה וכולי הם בבחינת מותרות של עשירים או של אנשים משועממים, או לכל הפחות משהו השמור לרגעי בעיה וצרה בלבד. אך אנו שוכחים שהתמונה הגדולה, תמונת המצב של החברה בכללותה ושל כדור הארץ היפיפה לו זכינו בחינם, עשויה ממיליוני הפיקסלים שהם אני ואתה והוא והיא.
בוודאי שמעתם את הסיסמה "השלום מתחיל מבפנים". אמירה זו אינה עניין סנטימנטלי. זו לא עוד סיסמה מעופפת ברוח הניו-אייג' שצריך לתלות על המקרר ליד חשבון הארנונה ודוחות החנייה. זו עבודה במשרה מלאה, שכן, אי אפשר להלבין את התמונה השלמה (התמונה החברתית, הגיאו-פוליטית, האקולוגית, מה שזה לא יהיה) תוך עקיפה והימנעות מההלבנה של הפיקסלים, היחידים, שעושים אותה.
זה פשוט לא עובד ככה. השלום שמתחיל מבפנים, באינדיבידואל, הוא עניין פרקטי, טכני ממש – מבוא לפיזיקת פאזלים סמסטר א', שנה א'.
חיבור רוחני משמעו בין היתר לדעת את ההבדל בין אמת לפרספקטיבה. הוא מלמד על נכונות להיכנס עמוק בתוך עצמנו כפריטים ולגלות בתוכנו את המשהו המוחלט הזה, מופשט ושקט ככול שיהיה. זוהי הנכונות להיתפקסל בלבן ויהיה מה.
שלום הוא איכות שאינה בלעדית ליחסים ריבוניים. הנה שוק הנדל"ן למשל. אנחנו מתקוממים ש"מחירי הדירות עלו לאחרונה בטירוף". אך זו אינה אמת. כלבי הים עולים אל החוף. לבה רותחת עולה אולי מבטן האדמה. מחירי הדירות אינם עולים. מחירי הדירות מועלים. אנחנו, כיחידים ויחד, הם אלה שמעלים אותם. זו אפילו אינה פרספקטיבה. זו פשוט אשליה.
הימנים הקיצונים מחזיקים בדעה שמתנגשת עם הדעה שהשמאלנים הקיצונים מחזיקים. אלה גם אלה מחזיקים... אך ברמת האמת, ברמת המוחלט, אלה גם אלה מתכוונים למשהו טוב בעומק נשמתם. ברמת המוחלט, אלה גם אלה אחים.
בארה"ב למשל, חברי הכנסייה המורמונית מחזיקים בדעה שיחסים הומוסקסואלים הם חטא נורא המאיים על המשכיותה של האנושות. הם כל כך שבויים בעמדתם, שהם מוכנים לענות ולהרוג בשמה. לרגע לא עולה על דעתם כי ילדים גדלים בברכה היכן שישנם אהבה וכבוד הדדי.
הם שוכחים במופגן מצורות משפחה חדשות המתפקדות לא רע בכלל, בה בעת שמאותם תאי גרעין "נורמטיביים" יוצאים בהמוניהם ילדים מקופחים, "שרוטים" כדברינו, הגדלים לשרוט או לטפח ילדים אחרים.
אנשי המלחמה חיים בתוך פן אחד של ראשם. אנשי השלום חיים בכל לבם. אנשי המלחמה מקטלגים כדי להפריד. אנשי השלום, אם הם מקטלגים, עושים זאת כדי להבין טוב יותר כיצד ליצור חיבור בין חלקים.
אנשי השלום לוקחים אחריות. אנשי המלחמה מאשימים או מטילים את האחריות על כוחות עליונים שאין לך או לי שום דרך להסביר. אנשי השלום מטפלים ועובדים על עצמם. אנשי המלחמה חוששים מטיפול, ואם הם עובדים זה על אחרים.
הנרטיבים הם אלה שמתנגשים כביכול, ועל הדרך נשכח כי שלום והרמוניה באים בקלות, בטבעיות, היכן שאיש אינו מתעקש כל כך רק כדי להבהיר נקודה. והנה שכנך לחצר המשותפת מחזיק בדעה שצריך לגזום את השיחים הטורדנים. ובכן, באיזו דעה אתה מחזיק? והנה שכנתך לפקק רוצה להשתלב מימין – על איזו דוושה תלחץ הרגל כעת?
לא לחינם קרובות המילים רוח, רווח ורווחה. אכן, כאשר מתקיים בדיון אותו חיבור לממד הרוחני, מתקיימים בשיחה אותם רווחים, אותו "מרחב מאפשר" בין דעות ונרטיבים. כאשר ברקע כל הדברים מסכימים על אותו רווח ויהיה מה: "אני לא יודע וזו זכותך לחשוב כך" – נולדים ומתאפשרים הקשב, הרווחה והשלום.
משהו מופלא קורה: מה שלפנים היה תקוע, מסובך וצפוף לעייפה מתאוורר ברוח ונפתח. מה שהיה ספק - "אבל אתה אמרת ככה וככה!" - הופך לכוח: "הממ, זה מעניין שככה אתה חושב... איך הגעת לזה?", ואז אפשר לנשום.
מתי יהיה שלום? מתי יהיה שלום?! אנו קוראים בייאוש. שלום יהיה כאשר לפחות חמישים ואחד אחוזים מהמשפחה האנושית יגלו את הרוח, את הרווח והרווחה שבתוכם. כאשר המדיטציה והמהויות המופשטות שמניעות את החיים המשותפים לכל תא אורגני או מינרל יחוו בכול; וכשזה יקרה, זה יהיה משהו עממי, יומיומי, נו ביג דיל.
או אז נכיר כולנו, באשר אנו, כלל הטיפוסים, ונראה באותו זוהר פנימי. כל אדם, ללא הבדל דת, גזע ופרי, יזהה באחר את הזוהר שבעצמו. זה אדם וזה אדם, ירגיש כל אדם; זה אור ורוח וזה אור ורוח. ולהמשיך להילחם, במציאות אוטופית שכזו יהיה בלתי אפשרי. זו פשוט תחשב פגיעה עצמית.
אכן, ימים שקטים אך נוצצים אלה קרובים ממה שנדמה לנו. מרחקם מאתנו הוא המרחק שבין הראש אל הלב.
גילבר רובננקו-דיין הוא מתקשר ומטפל הוליסטי (רפואה סינית שיאצו ועוד) מזה 15 שנה, פעיל במרכז הארץ. לאתר
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם