אחד העם: רוחנו אקטואליה
ההסבר האמיתי לפאסיביות שאפיינה את רובנו עד למחאה נוכחית היא שראשי ממשלות, שרים וחברי כנסת מבינים את נפש האדם ואת הנטייה שלו לזהות את הזולת כ"אחר" ולא כחלק משלם שהוא "אנחנו"
גל חום בלתי נסבל שטף את הארץ השבוע. למרות התנאים הקשים, אנשי האוהלים והרופאים לא נסוגו, לא ברחו לחללים ממוזגים, ונשארו בחוץ. זה מבחן גדול שתנועת המחאה החדשה שהתעוררה כאן עמדה בו בכבוד. נראה שיש סיכוי שמבחן קשה הרבה יותר יעבור גם הוא בהצלחה – מבחן ההתעלות על ה"הפרד ומשול", כלי הדיכוי היעיל ביותר ששימש את הממשלה הנוכחית וגם את קודמותיה.
האנשים שקובעים את החוקים אמנם מנותקים מהעם, אבל הם יודעים איך תחושת בידוד פועלת על התודעה האנושית.
שנים תהינו איך, איך לעזאזל
אבל ההסבר האמיתי לפאסיביות שאפיינה את רוב הציבור עד לא מזמן היא שראשי ממשלות, שרים וחברי כנסת מבינים את נפש האדם ואת הנטייה שלו לזהות את הזולת כ"אחר" ולא כחלק משלם שהוא "אנחנו". נו, אולי בכל זאת הם לא כל כך מנותקים מהציבור.
כבר מימיה הראשונים של המדינה האנשים שמנהלים פה את העסק הפרידו בין עולים חדשים לעולים ותיקים ובין יוצאי העדה הזאת לעדה ההיא. להפריד בין יהודים לערבים אף פעם לא היה קשה מדי, גם לא בין חילונים לחרדים, בעיקר כשטריז הגיוס לצבא משמש כמחיצה יעילה במיוחד. הקיבוצניקים גם הם לא היו מעורבבים אף פעם – בהתחלה כאליטה ובהמשך כאוכלי שפנים וחזירים, כפי שכינה אותם הרב שך.
פערי השכר ופערי השירות בצבא, כן שוב הצבא, הפרידו נשים מגברים. שאלת השטחים הרחיקה שמאלנים מימנים, אף על פי שגם אלה וגם אלה נרמסים תחת אותו מגף קפיטליסטי. אם זה לא מספיק אז יש לנו גם צפונים ודרומים, סטודנטים ו"מבוגרים", רוסים ואתיופים, רוכבי אופניים ונהגי ג'יפים, מתנחלים ותושבי הקו הירוק, תל אביבים וכל היתר.
הפער היחיד שרלוונטי למצב העגום שאליו נקלענו – זה שפרץ החוצה במחאת הקוטג', הזעם על קמפיין מפעלי ים המלח, מחאת האוהלים ושביתת הרופאים – הוא הפער (מה פער? תהום!) שמפריד בין המאיון העליון לבין כל היתר.
כי תכל'ס, למרות כל ההגדרות ועל אף כל גדרות ההפרדה, לי ולדרוזי דתי מהגליל יש במשותף יותר ממה שאנחנו רגילים לחשוב ויותר ממה שיש לי במשותף עם אוליביה עופר, הנכדה של סמי, למרות שהיא אישה, יהודיה וחילונית כמוני.
בשלב הזה של גל המחאה כבר רואים מחוות הדדיות ושיתוף פעולה בין הקבוצות השונות, אבל במהדורות החדשות אפשר עדיין לשמוע אמהות חד-הוריות שטוענות שמצוקתן קשה מזו של הסטודנטים או ישראלים ותיקים שמתקשים לגמור את החודש מתלוננים שהעולים לקחו מה שמגיע להם.
בחדר ההמתנה בקופת חולים אישה אחת שהתור שלה התעכב בכמה דקות, הכריזה בקול שהדהד בכל המסדרון שלכל הרופאים צריך לתקוע מכות כי השירות הרפואי חרא. כמה אנשים שמסכימים איתה מגיעים מדי פעם לכותרות כשהם תוקעים מכות הלכה למעשה לרופא שניסה לטפל ביקיריהם.
כשזה המצב, אין פלא שציוויים כמו "אהבת לרעך כמוך" היהודי, או החמלה הבודהיסטית שנובעת מהתפיסה שאני ואתה חלק מאותו שלם, מתמוססים להם בשקט.
יש במדינה לא מעט אנשים טובים שמקדישים זמן ומשאבים לטובת "אחרים" מכל מיני סוגים. הם מאכילים חתולים, מצילים כלבים, מפעילים בתי תמחוי, נלחמים נגד גירוש העובדים הזרים. יש כאלה שחושבים שהם תמהונים, משועממים או סובלים מעודף זמן פנוי, הם לא מבינים שאלה אנשים שפשוט לא נותנים לגדרות מלאכותיות להפריד בינם לבין החיה, האיש או הילד שזקוק לעזרה.
ברוב המקרים, הסולידריות לא מצליחה לפרוץ את חומות ההפרד ומשול שהשליטים הציבו בינינו בידיעה שאם נאהב ונדאג אחד לשני, אם סתם נכיר אחד את השני כבני אדם ולא כקטגוריות, אז נתחיל לצעוק כשצובטים את השכן ולא נחכה עד שיצבטו גם אותנו.
החומות המלאכותיות, יחד עם מלחמת הקיום המתישה, הרחיקו את רוב הציבור מהרחובות והשאירו אותו בבתים. עכשיו, כשהבית הפך יקר מנשוא, הכאב סוף סוף יצא לרחובות ולשדרות.
ברחובות אנשים מתחככים זה בזה. הקירות של האוהלים דקים, הצל מתחת העצים לא מחולק בין קירות, הקולות האנושיים לא ממוסכים בטרטור מזגנים. בהפגנות כולם מזיעים ביחד ונושמים את אותו אוויר מהביל.
הדביקות שמצמידה אנשים אחד לשני היא לא רק תוצר של הלחות והזעה אלא גם של ההבנה שוואלה, יש מצב שבאמת כולנו אחד, לפחות מדי פעם, לפחות מול אלה שניסו לגרום לנו לחוש כמו אוסף יצורים חד תאיים במקום כמו רקמה אנושית אחת חיה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם