ראשי » סגנון » אופנה ועיצוב » אופנה

העולם אינו מספיק: מצוקת חומרי הגלם בעולם האופנה

ראי, אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאוד: אחרי שגמרנו את הזהב והיהלומים, נעלמת גם הכותנה הטבעית מהעולם. מי יציל את תעשיית האופנה?

"אנחנו נמצאים במשבר עולמי. לא ראינו עליות מחירים כאלה מאז מלחמת האזרחים, ובקצב שחומר הגלם הזה נצרך אין לנו כרגע יכולת לצפות אם המגמה הזו תשתנה בתקופה הקרובה ללא שינוי דרסטי בהרגלי הצריכה".
 
הדברים המדאיגים האלה לא נאמרו בהקשר של דלק או מתכת. מארק מסורה, סמנכ"ל לשיווק גלובלי בחברת Cotton Incorporated, אמר את הדברים בתחילת חודש מאי על חומר גלם אחר לגמרי, בסיסי ופשוט: הכותנה.

הכנס בו נשא מסורה את הדברים מול מובילי תעשיית ההלבשה האמריקאית עמד כולו בסימן משבר הכותנה העולמי. לפי הדיווחים, השילוב בין הביקוש הכבד לכותנה בשוק הסיני יחד עם השינויים הקיצוניים במזג האוויר ברחבי העולם, התייקרות מחירי המים ועלויות תנאי העבודה, הביאו כולם להיחלשות יכולות הייצור והאספקה העולמיים ובהמשך - לזינוק במחירים. "אנחנו צופים שהמצב יחמיר עד לכדי סגירת מפעלים ועסקי הלבשה, כיוון שאין באמת תחליף לכותנה", סיכם מסורה את דבריו.

בניגוד לתעשיות אחרות שסובלות ממחסור בחומרי גלם, ומשקיעות משאבים רבים למציאת תחליפים הולמים, תעשיית האופנה טרם התעוררה כראוי וטרם קלטה את ממדי המשבר, למרות שעבור מרבית מעצבי האופנה מדובר בקושי יומיומי. "עליות מחירי הכותנה הן אסטרונומיות", אומרת בדאגה ירדנה זיו, מעצבת ראשית ב"הוניגמן" ומרצה במחלקה לעיצוב אופנה ב"שנקר". "הדבר המתבקש הוא העלאת מחירי המוצרים הסופיים, אך כאן מעצבי האופנה וחברות האופנה נתקלים בבעיה, שכן השכר במשק לא עלה. כולנו סופגים את העלויות, למרות הפגיעה ברווחים".

הכותנה אינה חומר הגלם היחיד שגורם למשבר בעולם האופנה. גם מחירי הזהב והיהלומים ממריאים, ולדברי ישראל קורט, מנכ"ל "ה.שטרן ישראל", פתרון לא נראה באופק. "רק לפני כשלוש שנים מחיר הזהב היה 500 דולר לאונקיה, וכעת הוא שילש את מחירו. על פי ספקולציות המגיעות מגורמים בבורסה העולמית הציפייה היא שמחיר הזהב יעלה ואף יגיע לשיא של אלפיים דולר לאונקיה".

"מובן שזהב ויהלומים הם החומרים הכי יקרים על פני כדור הארץ, אך מחיריהם מאמירים למספרים מטורפים, ובמיוחד לאחרונה", מסבירה בתיה ואנג, מעצבת תכשיטים ומרצה במחלקה לעיצוב תכשיטים ב"שנקר". "הבעיה נוצרת כשחוסר היציבות בכלכלה מביא אנשים לברוח אל הזהב, כנראה מתוך הרצון להרגיש ביטחון בפיזי. חשוב לזכור שעד מלחמת העולם הראשונה הזהב היה הבסיס הכלכלי של מרבית מדינות העולם. זהב כיסה את ערך המטבע, ולא הדפיסו שטרות מעבר לערך הזהב שנמצא בכספות המדינה".

"היחלשות הדולר גורמת לחשש", מוסיף קורט. "הפחד מכך שערך הדולר יירד עוד יותר גורם

לחפש אחר השקעה מוחשית יותר - הזהב, ששימש בעבר כהשקעה המגנה בפני אינפלציה ובתנאים של אי-ודאות אנשים בוחרים בזהב כהשקעה. וכמובן, ככל שיש יותר ביקוש מחיר הזהב עולה".

גם היהלומים נמצאים בבעיה. "מכרות היהלומים באפריקה, משם מגיע המוצר שזכה לכינוי המפוקפק 'יהלומי דמים', יצרו בעייתיות נוספת בכל הקשור לרכישת יהלומי הגלם מארצות כמו סיירה לאונה וליבריה, שכורות יהלומים בצורה בלתי חוקית, והכסף משמש אותן כדי להתחמש", אומרת ואנג. "הדרך שבה הם משיגים את היהלומים אכזרית וקשה, ומלווה ברציחות, בניצול של אוכלוסייה חלשה ובילדים בתנאי עבדות, הכול לטובת כריית היהלומים.

"קיימת כיום אמנה של פורום בינלאומי במטרה להסדיר מערכת אמינה שבוחנת את הסחר ביהלומי גלם, כדי להבטיח שלא יתקיים סחר ביהלומי דם, וקיימות תעודות שמעידות על כל תנועת יהלומי הגלם החל מהכרייה, דרך הליטוש ועד למכירה הסופית, מה שכמובן מייקר מאוד את העלויות הסופיות, אבל מנסה לצמצם את התופעה של יהלומי דמים".

בכל הקשור לתעשיית האופנה, הרי שביגוד ותכשיטים תלויים כמובן באופן מוחלט בחומרי הגלם, והניסיון לענות על הצורך הצרכני למחיר נמוך בתקופה שבה המחירים כה גבוהים הופך לאתגר של ממש. לדברי ואנג, עבור מעצבים צעירים זו בהחלט בעיה. "אם פעם מעצב שסיים את לימודיו יכול היה להרשות לעצמו לקנות מעט זהב ולאט לאט להגדיל את המלאי, היום הדבר הפך לכמעט בלתי אפשרי", היא אומרת. "במפעלים באירופה, למשל, עברו לעבוד יותר בכסף, ופחות בזהב. כיוצרים, זאת בעיה כשחומר הגלם כל כך מתייקר. מעצב או חברה רצינית , בעיניי, לא יכולים להרשות לעצמם לא לעסוק בזהב בכלל, ומציאת פתרונות חלופיים אינה פשוטה. חלק מהאיכות היא אכן המשקל. אם הזהב דק מדי הוא מתקמט, ואם זה רק ציפוי זה לא באמת זהב. היום כל מי שעוסק בזהב מוצא עצמו ממחזר יותר, וקונה פחות".

גם חברות הענק נפגעות. קורט מספר שהמשבר במחירי הזהב השפיע באופן ישיר על הקו העיצובי של "ה. שטרן". "המחירים קובעים היום טרנדים חדשים בעיצוב תכשיטים", אומר קורט. "אם בעבר הקולקציות כללו תכשיטים בומבסטיים במשקל רב ועתירים בזהב, היום המגמה היא ליצור קולקציות של תכשיטים מינימליסטיים יותר, חלולים ודקים יותר, או בשילוב של זהב ואבני קריסטל שקופות שממלאות את מקומו של הזהב. בימים אלה השקנו שירות שמאפשר ללקוחות להחליף את הזהב הישן שברשותם ולקבל תמורתו זיכוי בשווי של 25 אחוז יותר ממחיר הזהב בשוק, לרכישת תכשיט חדש. בימים שערך הזהב גבוה כל כך, מדובר בסכומים גבוהים מאוד וכמובן ברווח נקי".

אבל בענף הטקסטיל, מתברר, קשה יותר למצוא חלופות יצירתיות. "בסופו של דבר הכול מתחיל ונגמר בהיצע וביקוש", חורצת ירדנה זיו. "כשמחירי הכותנה התחילו להמריא, יצרנים פנו אל חלופות סינתטיות זולות יותר מכותנה, כגון פוליאסטר, אבל ברגע שהביקוש עלה, גם מחירי הפוליאסטר התחילו להמריא בהתאם".

מה לגבי חלופות טכנולוגיות? המשבר לא הוביל לחיפוש אחר פתרונות מתוחכמים יותר ולא טבעיים?

"קיימים פתרונות שאני מכנה 'בדים הייטקיסטיים', אבל הם עדיין לא נותנים את המענה המושלם. המחיר שלהם גבוה מאוד, ולאקלים הישראלי החם עדיין מתאימים בדים טבעיים. אנחנו בהחלט רואים עלייה משמעותית בשימוש במשי. נוצרו למשי עיבודים טכנולוגיים חדשים, היום למשל אפשר לכבס אותו במכונת כביסה, בניגוד לעבר. אבל המשי הוא עדיין פתרון יקר, ומעל הכול הוא פשוט לא מתאים ללחות של ישראל. ניסית פעם ללבוש שמלת משי לקוקטייל בחוץ ב־80 אחוזי לחות? זה בד חם, לא פרקטי ולא יומיומי. כל אגל טל או מים הופך עליו לכתם, הוא לא נספג, לעומת הכותנה שנושמת וסופגת הכול. אני חייבת להודות שאני לא רואה שום תחליף לכותנה. ממש לא. אלא אם כן ימצאו משהו טכנולוגי מתקדם שיהיה גם כלכלי. אבל כרגע למרבה הצער אנו נתונים לחסדי שמיים".

גם המעצבת אילנה אפרתי מאמינה שאין תחליף לכותנה. "הכותנה היא נקודת המוצא שלי כיוצרת, המעורר הראשון לעבודה", היא אומרת. "כיוצרת בגדים אני חושבת דבר ראשון על ההתיישנות שלהם. אני אוהבת לראות בגד משתנה ככל שמשתמשים בו יותר: את הקימוט שנוצר בתפרים, את השפשוף שנוצר בכביסות. כלובשת, הוא מקבל משהו ממני: את טביעת האצבע שלי, של הגוף שלי. הכותנה מאפשרת את כל זה; היא גמישה, רכה, נושמת. היא מקבלת אותך ואת הגוף בתוכה. יש לי תשוקה אליה.

"אבל אני גם מאמינה שכותנה צריכה לחזור אל האדמה בתום השימוש בה. אנשים כל כך התרחקו מהאמת שהם שכחו מהי כותנה: היא צמח שצומח. אנחנו לובשים אותה, ואחרי כמה זמן, כשהיא מתיישנת, צריך להשיב אותה לאדמה. היא מדשנת אותה ויוצרת חיים חדשים".

אם כל זה לא מספיק, נראה שעולם האופנה, שבמשך שנים רבות הסתמך על ידיו העובדות של המזרח, נתקל בבעיה נוספת; מהרגע שבו התחילו מדינות להסדיר את זכויות העובדים שלהן - תנאי רווחה, ביטוחים רפואיים והבטחת חופשות - עלו מחירי ההעסקה, ואיתם מחירי הייצור. "בנושא של יהלומים, עליית המחיר קשורה פחות למכרות אלא לליטוש", מבהיר ואנג. "בעבר ישראל הובילה את התחום, והיו מלטשות מפוארות ברמת גן, אך עם עליית מחיר שכר העבודה רוב הליטוש עבר להודו ולארצות נוספות שבהן שכר העבודה נמוך".

יחד עם זאת, זיו לפחות מציינת נקודת אור אחת, ודווקא בהקשר הישראלי. "חשוב לזכור שלא רק מחירי הכותנה עלו בסין ובהודו", היא אומרת, "אלא גם עלות העובד, ובצדק. וכדי למצוא פתרונות מהירים ורווחיים בכל הסיבוב המוזר והמטורף הזה, בין סין, הודו, טורקיה ומצרים, קרה פתאום משהו טוב: אחד הפתרונות היצירתיים הוא שהתחילו לקנות את בדי הכותנה והוויסקוזה הטבעיים בחו"ל, ולייצר את הבגדים, דווקא מכל המקומות - כאן בישראל. מפעלים שנסגרו לפני עשר שנים קמים פתאום לתחייה בארצנו הקטנטונת".

מעצבת האופנה אילנה אפרתי מתרפקת על תקופות זוהרות יותר של תעשיית הטקסטיל הישראלית. "מבחינה היסטורית ישראל הייתה יצרנית אופנה, אבל גם חומרי הגלם יוצרו כאן, כך שהיינו עצמאים לחלוטין. 'כיתן', 'אתא' ו'משכית' - כל אחת מהן ייצרה לעצמה את חומרי הגלם. זה היה חלק מהזהות של המותג הישראלי. המדינה האמינה ותמכה בתעשיית הטקסטיל, ייצאה אותו וגידלה את הכותנה בעצמה. בשנות ה-80 ההיי-טק תפס את מקומו של הטקסטיל בישראל, אפילו מבחינה סימבולית. כשהתחלתי לעבוד בתעשייה זה היה ברחוב הברזל ברמת החי"ל, שכולו היה מפעלי טקסטיל, והיום הוא מעצמת ההיי־טק של ישראל".

אם ירדנה זיו וישראל קורט ציינו את הפנייה לפתרונות יצירתיים כדי להתמודד עם המצב בדרכים חדשות, אפרתי מציעה שינוי תפיסתי כולל, כזה שדווקא מיישר קו עם המגמה העולמית, שחלק משמעותי ממנה עוסק כעת במחזור חומרים ובייצור כותנה אורגנית שאינה גורמת לזיהום אוויר.

"אנחנו כל הזמן צורכים יותר", היא מסבירה, "והעולם מאותת לנו שצריך להתעורר. פשוט אין ברירה. במובן מסוים, המחסור בחומר גלם כל כך בסיסי, כמו כותנה, גורם לנו מעט לעצור. כשאני רואה עוד ועוד מרכזי קניות, ועוד חברות שמגיעות מחו"ל אני מרגישה שאנשים צריכים, בכל העולם ולא רק בארץ, לעשות חשיבה מחדש. אולי הקריאה לקום ולעשות תיפול היום על אוזניים יותר קשובות. לא צריך לקנות כל כך הרבה דברים.עדיף לקנות פחות, אבל באיכות טובה"

לדברי אפרתי, היא אימצה את הגישה הזאת באופן אישי ומקצועי. "כשאני עושה בגד, אני מייעדת לו חיים ארוכים. אני לא ממהרת לשום מקום, אף אחד לא מחייב אותי להחליף כל רגע את העיצוב ולהמציא את הגלגל מחדש, כמו שנאלצות הרשתות לעשות. כשאת מחויבת לייצר בסין אין לך בכלל זמן ליצור כל דגם עשרות פעמים עד שהוא מושלם. זה בא על חשבון הגזרה והחומרים. המחיר אולי משכנע, והצרכן גם התרגל: לא תמיד הבגד מונח טוב על הגוף, הוא נהרס בקלות, וקצב החלופה גובר. אני רק חושבת על זה ואני נהיית עייפה. איך יש לאנשים את הזמן והכוח ללכת, למדוד להתעסק בזה בצורה אינסופית?".

איך הגענו לפה?
"במובן מסוים הדור שלנו זנח את ההערכה לאיכות, ולא מכוונה רעה, אלא כי הגישה של ההורים שלנו נראתה מיושנת. אנחנו רצינו להיות מודרניים, לזרוק את כל מה שההורים שלנו האמינו בו ולמצוא גישה חדשה, פחות הישרדותית. כמו שפעם תיקנו גרביים והיום זה נראה לנו הזוי".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...