ראשי » סגנון » ניו אייג' » בין גוף לנפש

אבדות ומציאות: באשר אבדנו

המציאות הראתה את עצמה בבהירות גדולה: הגיע הזמן לנתיבים חדשים. סיגל קרומר היתה צריכה ללכת לאיבוד בגרמניה כדי למצוא סוף סוף את הבית

אמא ניחשה כי 'ללכת לאיבוד' ו'למצוא את הדרך' הם שני צדדיו של אותו מטבע. לא תוכלו לקבל את האחד בלא השני" (פיין, מתוך 'מר אל כאן אנה')

קלן. עיר גדולה. יורדת מהרכבת ומחליטה ללכת למלון ברגל. זאת הפעם המי-יודע-כמה שאני שם, זוכרת את סימני הדרך. זוכרת שלא רחוק. מזג אויר טוב. יוצאת לדרך.

שעה קודם לכן עוד הסתובבתי במעברים הענקיים שבין ביתני התערוכה המקצועית הגדולה בעולם של תעשיית הדפוס – דרופה 2008. תערוכה שמתקיימת פעם בחמש שנים ואני ביקרתי בה והרגשתי בבית פעמים רבות במהלך שנות עבודתי הרבות בתעשייה הזו.

והפעם? הפעם שונה. מסתובבת במעברים הללו ומתבוננת באנשים החנוטים בחליפות ועניבות, מנהלים פגישות ודיונים חשובים, ממציאים טכנולוגיות חדשות, חוזים את עתיד התעשייה ומרגישים על גג העולם.

ואני לא ממש שייכת. השפה השגורה בפיהם כבר לא ממש מובנת לי. ואולי בעצם, אני בראש ובגוף כבר בעולם אחר.

מחליטה לקחת את עצמי ולחזור בכוחות עצמי למלון. מגיעה לתחנת הרכבת ומוצאת, בקושי, את הרכבת לעיר קלן, שם המלון שלי. בהחלטה מוזרה של הרגע יורדת מהרכבת בתחנה הראשונה של העיר ומחליטה להגיע אל המלון ברגל. לפי הזיכרון שלי הצעידה הזו תיקח לי כעשרים דקות. אני טובה בניווט והתמצאות, סומכת על החושים שלי ובטוחה שאגיע למחוז חפצי בקלי קלות. קצת פעילות גופנית משחררת לא תזיק לי.

הולכת והולכת ולא ממש מרגישה

שמתקרבת.

יודעת את שם המלון, אבל לא את הכתובת שלו. את השפה המדוברת ברחוב, גרמנית, אני לא מבינה.
ממשיכה לצעוד והרגליים שלי לוקחות אותי לאיבוד.

הסתבר שרק התרחקתי מהמטרה שלי. אף אחד מסימני הדרך להם ציפיתי לא הופיעו בדרכי. בלבול.
במשך למעלה משעתיים שוטטתי ברחובות קלן ואיבדתי את הדרך ... והנה מולי – המלון. הגעתי. מקלחת טובה ושינה עמוקה.

בבוקר עליתי על טיסה הביתה ו ... אז מצאתי את הכיוון שלי.

המציאות הראתה את עצמה בבהירות גדולה, הגיע הזמן לנתיבים חדשים ואחרים.

פתאום היה לי ברור שהאיש שפגשתי לפני כחודשיים הוא האיש של חיי (עד אותו הרגע הייתי בספק גדול); עולם הטכנולוגיה מסיים את תפקידו המבורך בחיי ועכשיו הזמן להיכנס לעולם חדש.
הרגשתי שאני צועדת בדרך חדשה, זה היה ברור לי כשמש בצהרי היום.

כל זה התרחש בחיי לפני קצת יותר משלוש שנים, ומאז הכיוון ברור – התחתנתי עם האיש שלי, הקמתי עסק חדש בתחום חדש ואני ממשיכה ליצור וליהנות. והדרך? עדיין מלאה פיתולים ויחד עם זאת הכיוון שלי ברור ואני הולכת בה בביטחון.

מסתבר שכשהולכים לאיבוד, אחרי זמן מה האיבוד נשחק מעצמו והדברים, או הכיוון שמאחוריו מתחילים להציץ.

במקרה הזה זאת לא היתה רק תחושה של אובדן דרך אלא ממש הליכה פיסית לאיבוד שסימלה את הבלבול והמבוכה שחשתי באותה תקופה. הרגשתי כמי שהולכת במבוך ואינה יודעת לאן.

"גן המבוכה, הוא הגן הנטוע לצחוק, הידוע אצל השרים. שהנטיעות עשויות כתלים כתלים וביניהם שבילים רבים נבוכים ומעורבים, כולם דומים זה לזה. והתכלית בם הוא להגיע אל אכסדרה אחת שבאמצעם, ואמנם, השבילים האלה מהם ישרים ומגיעים באמת אל האכסדרה ומהם משגים את האדם ומרחיקים אותו ממנה" (רמח"ל –  מסילת ישרים, פרק ג)

מבוך הוא סוג של חידה. הולכים בה בשבילים מתפצלים ומתעקלים, נתקעים בדרכים ללא מוצא. בכדי לפתור אותו יש למצוא את הנתיב המתאים. יוצאים לדרך, מאפשרים לרגליים לקחת אותנו ... ולעיתים הולכים לאיבוד בכדי למצוא כיוון.

ההליכה לאיבוד, הבלבול והמבוכה מרוקנים את הראש ממחשבות הגיוניות, מבעד ונגד לוגיים. הערפול מאפשר לדברים לצמוח מתוכו, מאפשר לכיוון להראות את עצמו, ומאפשר לנו לראות ולמצוא את הנתיב הנכון לנו.

לעיתים רק כשבאמת הולכים לאיבוד, ניתן למצוא את הכיוון המתאים. כשצובעים את הדרך בתוך המבוך אפשר לקבל תמונה – אולי בה יהיה רמז עבורנו לגבי ההמשך.

"חייבים ללכת לאיבוד בכדי למצוא מקום שלא ניתן למצוא אותו" (ברברוסה)

המלון בעיר קלן היה עבורי אבן דרך ברורה אליה יכולתי לשוב ובדרך אליה ללכת לאיבוד. לפעמים חשוב להרגיש אבודה, אז אני יכולה למצוא את ההרגשה הברורה שיש בתוכי משהו שיודע איפה המקום הזה שבו אני מרגישה בבית.

אנחנו יודעים לזהות דבר מה כשאנחנו מכירים את הניגוד שלו, את ההיפך.

כך כשהולכים לאיבוד אפשר להכיר בבירור את ההרגשה של 'מציאת הכיוון'. אולי אפשר גם לראות אם המקום בו נמצאים באותו הרגע מתאים או נכון לנו.

לעיתים הרגשת המבוכה והבלבול הן אלה שמקרבות אותי למציאת הכיוון. אהבה, חוכמה, השראה – כיוון.

איך מוצאים את כל הדברים הללו שבצורה מסוימת מחייבים הרחבה של עצמנו אל מרחבים לא מוכרים? איך מגיעים למרחבים הללו שמאפשרים להתקדם וליצור את עצמנו מחדש? מתחילים ללכת. הולכים לאיבוד.



סיגל קרומר היא מרצה, מנחה ומסייעת – אלכימאית של החיים, מסייעת להפוך מכשול למקפצה ולהשיב רוח בחיים. לאתר

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...