המציאות במערומיה: ביקור בקומונת כריסטיאניה, חלק ג'
פרק אחרון ובו שי פסטרנק נתקל באישה ללא חלק עליון, משוחח עם היפי מזדקן ומסכם את ביקורו בכריסיטיאניה: בגיל ארבעים מושבת ההיפים הגדולה בדנמרק עדיין חיה ובועטת

לפרק הקודם
מחוץ לבית הקפה אני נחשף לכמה מחזות שרואים רק כאן; אישה יוצאת מביתה, עירומה מהמותניים ומעלה, עובדת קצת בגינתה ונכנסת חזרה לבית; תייר מצלם משהו, ומיד מקיפים אותו המקומיים ומכריחים אותו למחוק מה שצילם; זוג מבקרים בבגדי ריצה מחליט לעשות ג'וגינג בשבילי הקומונה, עד שהתושבים מבקשים מהם ללכת במקום לרוץ – פסיעה גסה אסורה בכריסטיאניה.
בחזרה בקפה וודסטוק, אני מצליח לדובב את אחד הוותיקים. הוא נולד בוונצואלה להורים דנים, והגיע לדנמרק בגיל חמש עשרה. בקופנהגן של סוף הסיקסטיז החל לצרוך מריחואנה ולהתחבר עם בני נוער בעלי תרבות היפית.
כחצי שנה לאחר יסוד כריסטיאניה הוא נכנס לקומונה, מצא בניין שעדיין עמד ריק, והתיישב בו. כאן הקים בית מלאכה, ובהיותו
אני שואל אותו האם הוא עדיין רואה את עצמו כהיפי, והאם הוא דוגל בערכים של ההיפים. בן שיחי מתקשה לתת לעצמו ולי תשובה ברורה: "האם אני היפי? אני לא בטוח שאני יודע מה זה היפי, ומה הם הערכים של ההיפים... לא – אני לא חושב שאני עדיין היפי. אני איש זקן ומריר, זה מה שאני. מה שנשאר לי מאז הן רק דעותיי השמאלניות. כל כך הרבה חלומות שהיו לנו לא הצליחו להתגשם, וההתלהבות של ימי כריסטיאניה הראשונים כבר התפוגגה. לא כך רצינו שתיראה מושבת ההיפים שלנו כעבור ארבעים שנה".

אני נזכר בדברים של כמה מאנשי דור החלוצים של מדינת ישראל בכלל והתנועה הקיבוצית בפרט, ושואל את האיש החביב מדוע, אם כך, אינו קם ועוזב את כריסטיאניה. "איפה עוד אוכל להתגורר ולקיים בית מלאכה בשכר דירה כה נמוך?", הוא משיב בשאלה רטורית, ומוסיף: "אבל אין בי חרטה. אני לא חושב שאנו בוחרים את מהלך חיינו. הנסיבות בוחרות לנו את הנתיב, לו יכולתי לבחור כיצד לחיות את חיי הייתי חוזר על הכול מחדש. החלוציות שבבניית הקומונה היתה חוויה אדירה. וחוץ מזה, אני אוהב מאד לעשות תיקוני חשמל, ורק בכריסטיאניה אני יכול לבצע זאת מבלי לעמוד לדין, שהרי אינני חשמלאי מוסמך".
הדנים מתגאים בכך שקיומה של כריסטיאניה מדגים היטב את הליברליות הדנית הידועה. לדעתי, זה ממחיש יותר מכל דווקא את אזלת ידה של ממשלת דנמרק בהתמודדות עם מפרי חוק. עם זאת, כריסטיאניה מדגימה פן ידוע אחר של דנמרק – הסוציאליזם.
מושבת ההיפים הזו בנויה ומתנהלת במתכונת שמזכירה במקצת את הקיבוץ. ישנם כשמונה מאות חברים קבועים, ובהם כמאה ושלושים ילדים. כריסטיאניה מחולקת לכמה אזורים גיאוגרפיים, שכל אחד מהם מנוהל עצמאית – לרוב באמצעות ועדות קבועות בעלות תחומי אחריות מוגדרים. החלטות חשובות מתקבלות באסיפת חברים, שבה הרוב קובע.
לכל אזור יש "חוקה" משלו, אותה ניתן לשנות רק בקונצנזוס של כלל החברים. קיים גם מערך-על בעל מבנה דומה, המנהל את הקומונה כולה, ומטפל בעניינים המשותפים לכל האזורים. בימים אלה ממש מתגבש הסדר מול ממשלת דנמרק, לפיו תרכוש הקומונה את השטח ותרשום בעלות על הבתים כחוק, בתמורה להפסקה של בנייה נוספת ולהריסה של מקצת המבנים.
גם בעתיד לא תתאפשר בעלות של תושבים בודדים על הקרקע אלא רק של הקומונה כגוף, שיתפקד כוועד שכונה, שיהיה לו ייצוג במועצת העיר. בדומה למצב היום, ישלמו התושבים דמי שכירות לוועד. כספים אלה מועברים בחלקם לממשלה תמורת שירותים שונים, ובחלקם מושקעים חזרה בקומונה, לצרכים מקומיים.
תושבים מעוטי יכולת עשויים לזכות בהטבות כספיות, בכפוף להסכמת אסיפת התושבים באזור שלהם. לא מכבר הותקנו בכריסטיאניה מוני מים וחשמל, לאחר שכמה תושבים בזבזו משאבים משותפים ללא הכרה (דומה לקיבוץ, כבר אמרתי?).
חברים חדשים מתקבלים רק בהסכמת הוותיקים. כיום, גרעין המייסדים – על ילדיהם ונכדיהם – כבר מהווה מיעוט בכריסטיאניה, בשל תחלופה של תושבים עם השנים.

באופן פרדוקסאלי, שוק הסמים המשגשג הוא אולי דווקא הסיבה לעצימת העין של השלטונות לנוכח קיומה של הקומונה. צרכני חשיש תמיד יהיו בקופנהגן, ואם הם לא יוכלו להשיג את הסם בכריסטיאניה, יתפשט המסחר בסמים לשאר חלקי העיר.
כיום יש נוכחות גבוהה של הפשע המאורגן (רובו ככולו מורכב מאנשים מחוץ לקומונה) בעיקר בפושר סטריט. הסובלים העיקריים הם בני כריסטיאניה. המשטרה אינה מסייעת לסלק את המאפיונרים, והתושבים אינם ששים להזמין משטרה, לנוכח ההיסטוריה העקובה מדם של הפגנות וניסיונות פינוי במושבה.
בסך הכול, המצב של כריסטיאניה מזכיר במקצת את זה של אנשי ה"זולות" לאורך נהר הירדן וים המלח, "איש המערות" בחוף סידני עלי, אלי אביבי ב"מדינת אכזיב", ו... (להבדיל) ההתנחלויות הבלתי חוקיות בשטחים והכפרים הבלתי מוכרים בישראל.
המאבק הבלתי פוסק על קיומה של כריסטיאניה כ"עיר חופשית" מהווה סמל ונקודת מוקד עבור כל התרבות האלטרנטיבית בדנמרק. הממשלה והתושבים הולכים על הסף, והסטאטוס-קוו נשמר, פחות או יותר.
בגיל ארבעים, כריסטיאניה עדיין חיה ובועטת, ולמרות שחלק מלהט הנעורים נעלם, עדיין לא נס ליחה. אם תצליח לעמוד מול הממשלה, המשטרה והביורוקרטיה, מול הפשע המאורגן, ומול כרישי נדל"ן הלוטשים עיניהם אל השטח, תמשיך הקומונה התוססת הזו להוות מרכיב חיוני וייחודי במרקם החיים בקופנהגן, וגשר חי בין ההיפים של שנות השישים והשבעים לבין ממשיכי דרכם הצעירים, אנשי הניו אייג'.
סוף.
ד"ר שי פסטרנק הוא רופא ומטפל ברפואה משלימה. ספרו "זיוה" ראה אור לפני כשנה