לא תחמוד: רוחנו-אקטואליה
איך זה שהפכנו לחברה שמקדשת את החמדנות? שחר שילוח על הדיבר האחרון, שאמנם רלבנטי מתמיד, אבל לא באמת מטריד את בעלי ההון שאף פעם לא באים על סיפוקם
אפשר לקוות שחרם הקוטג' היה יריית פתיחה לגל פעולות מחאה שישטוף את המדינה, אחרת הוא באמת חסר ערך; אמנם מחירה של גבינת הגושים אכן ירד, אבל אחת הסיבות לעליית מדד יוני היתה התייקרות מוצרי החלב. האנשים שקובעים כמה עולה לנו לחיות פה לא מוותרים בקלות על קערת השמנת שלהם. הם ויתרו קצת באגף הקוטג', קרצו זה לזה בשובבות ששמורה לבעלי קונצרנים, ופיצו את עצמם באגף החמאה.
אבל אם חרם הקוטג' תרם במשהו למוטיבציה של אנשי האוהלים למחות
בשבוע שעבר, תוך בהייה משתוממת בשלטי החוצות של מפעלי ים המלח, ניסיתי להבין איך שקרים הפכו כל כך מובנים מאליהם בחברה שלנו. איך זה שלא רק שאנחנו לא נענשים עליהם, לפעמים אנחנו אפילו מחבקים אותם.
השאלה שלי השבוע אינה שונה בהרבה – איך קרה שהחמדנות, רדיפת הבצע, שבכל הדתות והמסורות נחשבת לחטא, הפכה לא רק למשהו שאנחנו משלימים איתו אלא ממש לאידיאל.
כשחייתי בתל אביב גרתי בארבע דירות שונות, לא במקביל כמובן. שלושה מבעלי הבתים, שלחשבון הבנק שלהם הועבר לפחות שליש מהמשכורת שלי (וזה עוד הרבה לפני הזינוקים האחרונים בשכר הדירה), החזיקו ברשותם בניינים שלמים.
הם לא היו צריכים להגיש לי חשבונית או לדווח לרשויות המס על הרווחים שגרפו בקלות שלא תיאמן מהדירות הקטנות עם חדרי המדרגות המתקלפים והצנרת הקפריזית. הם הרשו לעצמם להעלות את שכר הדירה בכל שנה. אחד מהם, מלחין מפורסם, אפילו הרשה לעצמו לדרוש כסף על צביעת חדר המדרגות.
"לא תחמוד", מצווים (לא טעות, זה זכר) עלינו עשרת הדיברות. הכוונה היא לא לחמוד דבר השייך לאחר, כולל הכסף שלו. מדובר בדיבר מאתגר במיוחד מפני שהוא דן בחטא של הלב, בקנאה בזולת שיש לו משהו שאנו רוצים לעצמנו.
התוצאות של החמדנות הן שעלולות להוביל לפשע "מעשי". על פי פרשני המקרא השונים, החמדנות מובילה לגזל ופוגעת הן בחומד והן בזה שאת רכושו חומדים. כאן לא מדובר בהכרח במצב שבו החומד הוא בעל בית וזה שחומדים את כספו הוא מנהל משמרת בארומה; שני הצדדים יכולים להשתייך לאותו מעמד.
פילון האלכסנדרוני, למשל, מסביר כיצד החמדנות פוגעת בחומד עצמו: "הוא דוחף את נפשו למרחקים ומותחה עד מאוד מתוך כמיהה לגעת בטובה הנכספת... להוט לתפסה אך אינו מסוגל להגיע אליה, ומצבו כשל הרודף אחרי הנסוג מפניו במהירות קטנה משל הבורח אך במרץ שלא ינוצח... החימוד מטיל על אדם עונש כשל טאנטאלוס".
טאנטאלוס הוא מלך יווני מיתולוגי שחטא ונידון לעינוי תמידי שלעולם לא יבוא על סיפוקו. פרשנות זו דומה מאוד לדרך שבה הבודהיזם מתייחס לחמדנות או לתאווה: רעל שפוגע בתודעה, אחד מגורמי הסבל העיקריים בנפשו של האדם.
מעבר לעשרת הדיברות, רדיפת הבצע נזכרת מספר פעמים בתנ"ך, תמיד בהקשר שלילי. כאן מדובר בתאוות בצע שדומה יותר ליחסים בין בעלי הבתים לבין השוכרים הנאלצים להידחס בדירות מחולקות שנראות כמו אמבה שהפכה ליצור עדיין זעיר אך רב-תאי, או ליחסים שבין יצרני הקוטג' לבין חובבי הגבינה.
בשמות י"ח, לדוגמה, יתרו יועץ למשה כיצד לבחור שופטים. אחת התכונות המתבקשות היא שיהיו שונאי בצע: "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת--שֹׂנְאֵי בָצַע...". בשמואל א' פרק ח' מסופר כיצד תאוות הבצע השחיתה את בניו של שמואל.
איך קורה שבמדינה שבה מקפידים כל כך על חתונות כהלכתן, עוצר של תחבורה ציבורית מפאת קדושת השבת ו"צביון יהודי" שמתיר התעללות בכל מי שאינו נכלל בקטגוריה - מותרת חמדנות חסרת מעצורים?
אנחנו חיים בחברה שבה אתה מוגדר על פי הרגלי הצריכה שלך, ואולי זה לא כל כך נורא בהשוואה לחברות ותקופות שבהן אדם דורג על פי קרבתו למשפחת המלוכה או על פי ההשתייכות השבטית שלו. בשביל לצרוך צריך כסף, ואולי זה מסביר למה המרוץ אחר המיליון והממון לא רק מקובל אלא גם זוכה לעידוד.
העיוות מתחיל במקום שבו קשה מאוד לצבור כסף באמצעות עבודה, נגיד בתור רופא או מורה, וקל כל כך לגרוף אותו אם יש לך כמה מ"ר פנויים בגוש דן או בבאר שבע. הדיבורים על שוק הנדל"ן עוסקים בעיקר בהורדת מחירי הדירות לקנייה, שזה טוב ויפה וגם משפיע על מחירי הדירות להשכרה, אבל כמעט לא מדברים על ריסון החמדנות של בעלי הבתים.
לצד חטא תאוות הבצע, צצה מורסה קטנה יחסית, אבל מקוממת לכשעצמה: מורסה של התנשאות. אנשים שמחזיקים במשרות נאות בפריפריה ומתקשים להיכנס לנעליו של האחר קוראים לאנשי האוהלים מתל אביב לעזוב את גוש דן ומתייחסים אליהם כאל חבורה של היפסטרים מפונקים.
מבחינתם, הבחור שעובד מעבר לדלפק ברשת ההמבורגרים יכול לדווש על אופניו כל יום מאיתמר לרמת גן. האחות מהמחלקה האורולוגית צריכה לשרוף את המשכורת במקום על שכר דירה על נסיעות בתחבורה הציבורית הלא-זולה מקרית גת לתל השומר, ובין קטטר לקטטר לחשב אם נשאר לה כסף לקוטג' וזמן לבלות עם הילדים. המורה לחשבון מכפר סבא תשמח להשכים קום כל יום כדי לתפוס את הרכבת הראשונה מנהריה ולקוות שהפעם כל הקרונות יישארו על הפסים.
לא נזכה לתקנה עד שהאנשים שקובעים איך יראו החיים כאן, שהם אלה שיושבים על הון או על כיסא בממשלה, יכנסו לנעליים של האנשים שמזיעים באוהל בשדרות רוטשילד. אלה לא נעליים נוחות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם