לא מחוברת למציאות: כוחה של המילה הכתובה
כשאני כותבת אני לא נאמנה למציאות. אני לא נאמנה למה שקרה באמת. אני קשובה יותר למה שנוצר תוך כדי כתיבה. יעל צבעוני נפרדת מהדמות שלה
זה עובד בערך ככה – אני יושבת ברגע מסוים, בחדר מסוים, במצב רוח מסוים וכותבת. לפעמים אני סוקרת משהו, לפעמים זה משהו שקרה לי, לפעמים קרה למישהו אחר ונגע בי, לפעמים זה משהו שראיתי ולפעמים המילים פשוט נכתבות.
הכתיבה שלי באותו רגע תלויה באינסוף גורמים (חם כאן הבוקר). אני כותבת משהו שכרגע יש לי להגיד. ואז אני אומרת את זה, אני אומרת את כל המילים בפנים ובצדדים. מהדקת מילים בפינות, מוסיפה קצת צבעים והנה זה נוצר. עכשיו אפשר לקרוא את זה.
מה זה אומר עליי?
כשאני כותבת סיפור, הרווח
שבוע אחרי שכתבתי את מה שכתבתי אני יכולה לשבת ולקרוא את מה שיצא. מעניין, אני אומרת. חלק בי אפילו יכול לחשוב שזה נחמד, יכול להסכים עם מה שכתבתי. חלק אחר יכול גם לא. אני יודעת שזה סיפור, גם אם היה אמתי לגמרי באותם רגעים. אני יודעת שביום אחר היה יכול להיווצר סיפור אחר. אז מה אם זה קרה באמת?
התנצחות. כמה שאנחנו אוהבים את זה.
אני רואה בתגובות לכתבות כל כך הרבה ויכוחים. בואו נכניס למי שכתב, נמצא את הפינה הזאת, שם הוא לא קלע. כן, הוא סתם חוזר על דברים, הוא טוחן מים. אני כבר חשבתי על זה קודם, למה הוא כותב בכלל. חוץ מזה, הוא לא צודק בכלל. תחושה קטנה של ניצחון, אני באמת יודע יותר טוב ממנו, אז איך זה שהוא כותב ואני לא.
הוא סיפר סיפור.
לא כל כותב יסכים אתי עכשיו, לא כל אחד יפריד את עצמו ממה שהוא כותב.
ואקח את זה עוד צעד. אני לא מפרידה את עצמי רק ממה שאני כותבת, פעמים רבות אני מפרידה את עצמי ממה שאני אומרת. אם אני חושבת כך ביום מסוים, האם זה צריך לחייב אותי? ואם אשנה את דעתי? ואם אגלה אחרת?
כשאני כותבת, אני גם מה שאני כותבת ואני גם לא כל אלה. כשאני כותבת, אני נכנסת לתוך מילותיי - אני והכתיבה והסיפור והמקום והדמות, כל אלה הופכים אחד. אני מרגישה, מריחה, נוגעת. זאת הדרך לסיפור טוב.
ואחר כך אני כבר לא כל אלה. הדמויות נותרות, אבל אני יוצאת. רואה, מחייכת, נפרדת. לפעמים לוקח זמן רב עד שמסכימים להיפרד, אבל בסוף זה קורה.
לפני שנפרדים מגיע שלב נוסף, השלב שבו הסיפור כבר רחוק ממני מספיק כדי שאוכל להבין אותו טוב יותר. בשלב זה לפעמים תגיע הכותרת, לפעמים אשנה כמה מילים, אוסיף, אשמיט. דווקא המרחק הוא זה שגורם לי להבין טוב יותר את הסיפור. בשלב הזה יש לי מספיק אוויר כדי לצלול פנימה בפעם האחרונה. דווקא אז אני חשה את עמוד השדרה של מה שנוצר, דווקא אז אני יודעת את המשמעות שנוצרה.
ואז הסיפור יכול לעבור למי שרוצה. הנגיעה שנגעתי בעצמי כשכתבתי יכולה לגעת במישהו אחר.
אנשים יוכלו להסכים, להתחבר, להתנתק, להתנגד, להתרגש. ואז לפעמים הם יחפשו את מי שכתב, את הבית שיצר את מה שנוצר. הם ירצו להחזיק באיזה מקום, נקודה, לדעת איזו אמת, לבדוק סימן שאלה.
אגיד לכם את האמת. כשאני כותבת, אני לא נאמנה למציאות. אני לא נאמנה למה שקרה באמת. מה שנוצר תוך כדי כתיבה מניע אותי, אליו אני קשובה יותר. גם כשאני כותבת על סיפור שקרה. הדמות שמספרת את הסיפור נוצרת באופן חד פעמי בשביל הסיפור. יש בה הרבה ממני. דרכה אני נוגעת בתוכי, באמצעותה אני ממשיכה ללכת.
רק דרך צורות אפשר באמת לגעת. אבל עכשיו היא כבר לא.
אני מנופפת לה לשלום ונפרדת, כל פעם מחדש.
הכוח של המילים הוא עצום. אני לא מתכוונת – בואו נגיד למישהו שהוא אידיוט ואחר כך נגיד שזה לא רלוונטי. מי אמר את זה בכלל? נגיד לו ונביט לאחור לחפש. זה היה סתם עוד סיפור.
אני גם לא מתכוונת – בואו נגיד למישהו שאנחנו רוצים להיפגש אתו, ויום אחר כך נגיד שהדמות שאמרה את זה כבר לא קיימת.
אני כן מתכוונת – בואו נעמוד מאחורי המילים שלנו. למילים יש כוח עצום. עם או בלי מי שכתב אותן.
לכוונה שמאחורי המילים יש כוח עצום. הנה, אני נשארת עם הסיפור הזה עד הסוף.
יעל צבעוני כותבת ויוצרת במילים וכדרך חיים. מנחה סדנאות כתיבה 'מבעד למילים' ומלווה תהליכים אישיים בכתיבה ויצירה. לאתר
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם