היפילנד: ביקור בקומונת כריסטיאניה, חלק א'
קומונת כריסטיאניה שבדנמרק מציינת ארבעים שנה להיווסדה הלא חוקי. שי פסטרנק ביקר במושבת ההיפים הכי גדולה באירופה, והרגיש כמו בפסטיבל שנטיפי שממשיך להתקיים ברציפות מאז הסבנטיז
כבר שנים שאני רוצה לבקר בריכוז ההיפים הגדול באירופה, קומונת "כריסטיאניה" שבדנמרק, ואין זמן טוב יותר לכך מאשר השנה, כאשר המקום חוגג ארבעים להיווסדו. בבוקר קריר ומעונן בחודש יוני יצאתי לחפש את השכונה הצבעונית הזו, החבויה בין שכונות המגורים המהוגנות, דרומית לתעלת המים הראשית של קופנהגן. בקבוק בירה מתוצרת "כריסטיאניה" שהיה מונח על המזח, אמר לי שאני "מתחמם".
לכלי רכב ממונעים אסור להיכנס לכריסטיאניה, אך הולך הרגל יכול להיכנס לתוכה באינספור שבילים. הידוע שבהם מתחיל בשער כניסה גדול הנתמך בשני עמודי טוטם אינדיאניים. במקרה, הגעתי דווקא לכניסה צדדית, ומיד היה ברור שאכן מצאתי את הקומונה: הקרוואן החבוט, הגרפיטי הפסיכדלי על הקירות, והאיש בעל הזקן העבות שעבר מולי, השונים בתכלית מסביבתם, לא הותירו מקום לספק. כך גם בנייני הקסרקטין הקודרים.
כריסטיאניה קרויה על שם המלך כריסטיאן הרביעי, שהקים שם מחנה צבאי, ביצורים ומעגן לספינות. זה היה במאה השבע-עשרה, בתקופת מלחמת שבדיה-דנמרק (היה פעם דבר כזה... ). השימוש האחרון שעשו הכוחות המזוינים של דנמרק במחנה כריסטיאניה היה במלחמתם מול הנאצים ב-1940. מאז ננטש המקום בהדרגה, ורק כמה שומרים הוצבו
מה שחששו ממנו אכן קרה, ובסתיו של 1971 פרצו אל המתחם כמה מאות היפים, הניסו את השומרים והשתלטו על השטח. באותה תקופה מחירי הנדל"ן בקופנהגן היו גבוהים ללא פרופורציה ליכולת הכלכלית של האוכלוסייה, ורבים התקשו למצוא דיור.
השמועה על פריצת הגדר עשתה לה כנפיים, ועד מהרה הצטרפו אל ההיפים גם סקווטרים נוספים: מחוסרי בית, מהגרים, סטודנטים, ועוד. כולם התקבלו בברכה על ידי ההיפים, מלבד כנופיות האופנוענים שביקשו להצטרף אף הן לחגיגה.
דנמרק היא מדינה מסודרת ושומרת חוק, והשלטונות ניסו לפנות בכוח את המתנחלים, אך כריסטיאניה משתרעת על פני שטח גדול, הפולשים התנגדו באלימות לפינוי, ומי שסולק - חזר כעבור זמן קצר.
בעקבות כך, החליטה הממשלה הדנית להכשיר את השרץ באופן חלקי, וכריסטיאניה הושארה על כנה באופן זמני, על תקן של "ניסוי חברתי", מין הגדרה לא ברורה ששונתה מאז כמה פעמים על ידי השלטונות. מה שלא השתנה הוא שכריסטיאניה הפכה לעובדה קיימת.
מאז ועד היום כריסטיאניה מתקיימת כמדינה בתוך מדינה, ונאבקת על קיומה – הן מול עוינות השלטונות, והן מול גורמי פשע המנסים לחדור אליה, בשל שוק הסמים המשגשג שהתפתח בה.
אני פוסע בשבילים ומאט את הילוכי באופן אינסטינקטיבי (שאנטי בנטי או לא?). השבילים המתפתלים אינם סלולים, השילוט מאולתר ואין תאורת רחוב. גם אין פרסום חוצות, רק לוחות מודעות המבשרים על אירועי תרבות שונים (כולם "אלטרנטיביים"), ו"פשקווילים" המזכירים למבקר שהצילום בתוך תחומי הקומונה אסור בתכלית: אף אחד לא רוצה לגור ארבעים שנה כמו בגן חיות, חוץ מזה שיש כאן גם עסקאות סמים למכביר, שהדיסקרטיות יאה להן.
ערפילי הבוקר טרם התפזרו. אני מהלך בין הבניינים, שרוב דייריהם עדיין נמים את שנתם. שמונה בבוקר, ובכריסטיאניה טרם התפוגג ההאנג-אובר מליל אמש. כמה מבנים שרדו מהמאה השבע-עשרה, כולל אחד הנחשב לבניין הגדול ביותר בממלכת דנמרק שבנוי מקורות עץ משולבות בלבנים.
רוב הבניינים עשויים על טהרת הלבנים הצהובות, שהאפירו עם השנים. אלה נבנו במאה התשע-עשרה, ובאחדים מהם עדיין נראים סמלי היחידות הצבאיות שאיישו אותן. לצדם ניצבים צריפי עץ צבאיים מהמאה העשרים. נראה שהמאושרים שבפולשים הם אלה שתפסו את הבניינים החדשים יותר. אלה צריפים קטנים – מעין בית פרטי עם גינה מסביב ("וילה"). בכמה גינות יש חלקות להשכרה, בהן יכולים אורחים להטות אוהל ("צימר"). ריח הוורדים הצבעוניים, הפורחים בכל פינה, משכר ממש.
אני נכנס לאחד מבנייני הלבנים בני שלוש הקומות. הוא מזכיר בצורתו שיכון ישראלי, אלא שמרוב גרפיטי על הקירות אני מתקשה להבחין בדלתות הדירות, שהקשקושים הפסיכדליים אינם טורחים לדלג עליהן.
אומרים שעל כל דירה שמתפנה כיום בכריסטיאניה יש שלושים קופצים. באזורים הצדדיים יותר, בעיקר לאורך התעלה, ישנם בתים מיוחדים בצורתם שנבנו מאפס על ידי בני המקום, מחומרים שונים: עץ, אבן, זכוכית, ואפילו בד. כל בית שונה מרעהו, וחלקם יפהפיים. אחדים מהם משמשים כסדנאות אומנים, קליניקות לרפואה משלימה, או אשרמים. ביניהם יש עדיין שרידי בונקרים שנצבעו בצבעים עליזים.
בינות לבתים נראים דגלי טיבט, פסלי בודהה, ואפילו סטופה בודהיסטית. בכמה חצרות תלויים דגלי תפילה טיבטיים. אני מרגיש כמו בפסטיבל שנטיפי, שנמשך – לא ארבעה ימים – אלא ארבעים שנה!
אמהות צעירות מסיעות את הילדים על אופניהן, אל בתי הספר שמחוץ לשכונה. אלוהים מרחם על ילדי הגן, ולהם – לפחות, יש מוסדות חינוך בתוך השכונה עצמה. בית ספר הוא עדיין בגדר חלום, אחת מבין תכניות רבות של התושבים שנשארו בינתיים על הנייר. אולי בעוד ארבעים שנה זה יקרה. בינתיים נכנסים לשכונה כמה מעובדי בתי העסק בכריסטיאניה, שמתגוררים בשכונות הסמוכות.
הקומונה היא חלק ממרקם החיים של הגדה הדרומית. בימיה הראשונים עסקו חברי הקומונה רבות בפעילות חברתית לרווחת השכונות מסביב – שלפני ארבעים שנה נחשבו לשכונות של המעמד הנמוך, ומאז הפכו בהדרגה לשכונות יוקרה...
התיירות, וכל מה שנלווה אליה, היא "ביג ביזנס" בכריסטיאניה, אבל יש כאן גם עסקים נוספים. מפעל האופניים "כריסטיאניה בייקס" ידוע בטיב תוצרתו – בעיקר אופניים עם "סירה" מלפנים, להסעת ילדים או הובלת מטענים. בכריסטיאניה יש גם נפחיה שכל עובדיה הן נשים, נגריה, בתי מלאכה קטנים, מרפאה, ועוד. הסאונה של הקומונה פתוחה לקהל הרחב, וגברים ונשים שוהים בה יחד בעירום.
באמצע השכונה אני מוצא מכולת קטנה. מחוץ לה עומדים כמה גברים כבני שישים – ללא ספק תושבי כריסטיאניה מהגרעין המקורי. הם היו כבני עשרים ב-1971. הג'ינס הדהוי של אז דהה עוד קצת. הזקן העבות הלבין והתארך עד כדי כך שכמה מהגברים פיצלו אותו לשתי קווצות, לפי האופנה הוויקינגית העתיקה. חלקם קיצצו את שיער הראש שהקליש, ולאחרים עדיין מחלפות ארוכות. עמידתם השאננה והבוטחת מוכיחה שמשהו מהרוח החופשית נשאר.
בתוך המכולת – אכזבה: שתי נשים כבנות ארבעים מוכרות בדיוק את אותה סחורה שתמצא בכל מקום בקופנהגן. לוח מודעות עמוס לעייפה מבשר על פסטיבל ליל אמצע הקיץ שעומד להתחיל. כמיטב המסורת הפגאנית, יתקיים כאן קומזיץ שבו ישרפו בובת קש בדמות מכשפה, המייצגת את הרוחות הרעות שאותן יש לגרש.
לא רחוק מכאן נמצא מערך הביצורים שבנה כריסטיאן הרביעי כדי להגן על קופנהגן מצד הים. כיום מכוסות החומות ביער פרא. בין ענפי העצים מצייצות ציפורים. לרגלי האילנות מוריקים כרי דשא. אשפה וצואת כלבים מכסים את המדשאות – מחזה יוצא דופן בקופנהגן הנקייה.
בשנים האחרונות כל כך התרגלנו לאופנת ה"היפי שיק", עד ששכחנו שחלק מהמהות ההיפית המקורית היתה גם זוהמה, לכלוך והזנחה. זה מה שעובר לי בראש - אך האמת היא קצת שונה: תושבי כריסטיאניה, בעלי המודעות לאיכות הסביבה, היו הראשונים בעיר שמיינו ומחזרו אשפה, אך העירייה מפנה את הפחים המרכזיים שבשכונה רק אחת לשבוע – וזו התוצאה. ככה זה כשלא משלמים ארנונה במשך ארבעים שנה.
אני מגיע לבסוף לרחוב הידוע ביותר בכריסטיאניה. שמו (גם במפות הרשמיות) "פושר סטריט", קרי – רחוב סוחרי הסמים. אני נזכר בשיר על רחוב הנשמות הטהורות. איש בחליפת ג'ינס מציע לי לקנות חשיש. אני מתעלם וממשיך אל דוכני המזכרות. אחד מהם כבר פתוח, למרות שבשעה מוקדמת זו עוד אין לקוחות. המוכר הצעיר והשרירי אינו נראה דני, וגם מבטאו שונה מהרגיל. אני שואל אותו מאיפה הוא.
"אני אינואיט (אסקימואי) מגרינלנד", הוא משיב בחיוך. אנו נכנסים לשיחה. מסתבר שמשפחתו הגיעה לקופנהגן כשהיה ילד, אבל הוא מתגעגע לטבע הפראי של מולדתו, הנתונה תחת כיבוש דני. אני קונה ממנו מדבקות הקוראות לשחרור גרינלנד מהשלטון הדני וחולצה הקוראת להציל את כריסטיאניה מידי אותו השלטון ממש.
לאורך השנים היוותה כריסטיאניה מוקד לאירועים, מופעים והפגנות שקראו לזכויות אדם ולזכויות של מיעוטים. ארגונים וקבוצות מחוץ לכריסטיאניה ואפילו מחוץ לדנמרק "תפסו טרמפ" על כריסטיאניה ומיקמו בה את התהלוכות שלהם, שיצאו משם לא פעם לכיוון הפרלמנט הדני (מרחק הליכה מהקומונה).
כך שילבו ההיפים מכריסטיאניה ידיים עם הומוסקסואלים, מהגרים, ואפילו שבטים אינדיאניים. השם החם בבורסת החלכאים והנדכאים שכריסטיאניה מסייעת להם נכון להיום הוא טיבט.
מול הדוכן של הגרינלנדי הצעיר, ניצב לתפארת בניין גדל מימדים (אולי מחסן של הצבא בעבר) – בית ידידי טיבט. שם אני מצטייד בשלל סיכות, שעלותן תרומה למאבק לשחרור טיבט ולסיוע לפליטים הטיבטיים.
משמאל לבית ידידי טיבט - בניין קטן יותר, בלתי משולט. מתברר שזהו בית גרינלנד. בתוכו מצטופפים עשרות אסקימואים קשישים. מצבם עלוב ביותר. כולם שיכורים, ללא יוצא מן הכלל, וסביבם בקבוקים ריקים של קרלסברג וטובורג. זה ה"סיוע" שלו הם זוכים כאן.
המשך יבוא
ד"ר שי פסטרנק הוא רופא ומטפל ברפואה משלימה. ספרו "זיוה" ראה אור לפני כשנה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם