שלום, חבר: להתגבר על המכשולים הפנימיים ולהגשים חלום
הם המשיכו להסתחרר מסביבי ולספר לי כמה אני קטן, כמה אני לא שווה. אחרי שנתיים וחצי של חיבוטים רן ובר מצליח להתגבר על הקולות החשוכים ושולח לבית הדפוס את ספר הביכורים
"אל תעשה את זה", לחשו הקולות בתקיפות.
"זה לא בשבילך. זה מתאים רק לאנשים מוכשרים", הם המשיכו.
הרגשתי שאני יושב באמצע מחול שדים מטורף, הקולות מסתחררים מסביבי מאיימים להיכנס לתוך המרכז. מאיימים להוציא אותי ממנו. מאיימים לדחוף אותי החוצה – רחוק מעצמי. רחוק מהנקודה האמיתית שלי – אל תוך לילה חשוך ומנוכר.
הם המשיכו – "מי אתה בכלל? ולמה אתה חושב שמה שאתה רוצה להגיד יעניין מישהו?".
רציתי לפתוח את הפה, רציתי למחות, אבל הפה שלי נותר סגור. לא הצלחתי להוציא מילה. הקולות יללו בשמחה ובצהלה. קפצתי את אגרופי. אם הם לא מאפשרים לי למחות בקול – לפחות אעשה משהו. אני לא מוכן לוותר להם. אני לא מוכן להיכנע. לא הפעם.
הקולות נהמו בחוזקה. "תחזור", הם התריעו בי, "תחזור למקום שלך. תבין שאתה לא מסוגל".
הסתכלתי בהם ונשמתי עמוק. הם לא יזיזו אותי. לא אכפת לי מה שהם צורחים. לא מעניין אותי. אני ממשיך. אני לא נכנע. גם אם הם יקיפו אותי
היה שקט לרגע. הקולות נרגעו והרגשתי תקווה ואז הם פרצו מחדש בסערה וצחקו ביללתם הנוראית.. "חה – אתה חושב שתסלק אותנו כל כך מהר?", הם שאלו בפליאה, "שנים אתה מטפח אותנו. שנים אתה מגדל אותנו בתוכך – ועכשיו אתה חושב שתוכל למחוק אותנו בהרף יד?!". הקולות צווחו וצרחו בקולות אכזריים וצמאי דם.
מתוך האפלה ראיתי נקודה של אור שהולכת וגדלה. הקולות נהמו באי נוחות והמשיכו להסתחרר מסביבי ולספר לי כמה אני קטן. כמה אני לא יכול. כמה אני לא שווה. הנקודה הלכה וגדלה ופערה חור של שקט במרכז הסערה. זה היה חבר שלי. הוא אמר, "אתה יכול. אני מאמין בך".
מצד שמאל הופיע עוד נקודת אור זעירה. הרגשתי הקלה. גם הנקודה הזאת הלכה וגדלה – "אתה תצליח!", אמרה הנקודה. "יהיה בסדר, תמשיך להאמין. תמשיך לעשות".
הקולות הנוהמים החלו להיחלש. הסערה שככה ועוד ועוד נקודות טובות של אור מלאו את הסביבה הקרובה שלי. הרגשתי חום בלב. הרגשתי נעימות. הרגשתי חלק, שיש לי מקום. הנקודות הבהבו בעליצות – "אתה טוב!", הן קראו. "אנחנו אוהבות אותך", חייכתי, "תודה. כיף לשמוע..".
היה שקט לרגע ואז שמעתי צחוק בס מטלטל. הצחוק התחיל חלש כאילו מתחת לאדמה והלך והתגבר. הלך והתעצם ומילא את כל התודעה שלי. "מי אלה בכלל?", רעם הקול.
"אלה?", שאלתי, "אלה חברים שלי. חברים טובים. הם לפחות רואים אותי. הם לפחות רואים את הטוב שיש בי ומחזקים אותי. הם גם רואים את המגרעות שלי, אבל הם לפחות משתדלים להראות לי גם את הטוב ולהאמין בי..".
הצחוק רעם בעוצמה ועשרות קולות זוועתיים ניעורו מתרדמתם. הם שוב חגו במחול פראי מסביבי צווחים וצורחים. "אלה חברים?", שאל הקול, "הם בכלל מכירים אותך? כמה זמן הם בכלל מכירים אותך? הם סתם מנסים לעודד אותך בשטחיות, לא באמת אכפת להם ממך. הם לא מכירים אותך – טוב כמונו".
היה נדמה לי שנקודות האור נחלשות או מתערפלות. נראות כאילו שאני פתאום צופה בהן דרך מסך של ערפל או מסך של טשטוש. הרגשתי עייפות. הקולות המגנים קרבו והסתחררו ואז תפסי בחוזקה אחד מהם – "אני זוכר אותך! אתה התלבשת פעם כמוכר ספרים ואמרתי לי שאין סיכוי. שפשוט אין סיכוי כי מוציאים אלפי כותרים בשנה, נכון!".
"נכון", צחקק הקול והתחמק מתפיסתי, "אין לך סיכוי. תשכח מזה!", הוא צחקק וצווח ונגוז לו.
"ואתה", צעקתי ותפסתי עוד קול בגרונו, "התלבשת כמורה לאמנות בכיתה ג' ואמרת לי שיש לי שתי ידיים שמאליות!". הקול צווח ונמוג ונעלם.
התחלתי לזהות עוד ועוד קולות, אבל רובם היו עדיין בלתי מזוהים. נקודות האור התחילו לזהור שוב. לאט לאט הקולות שככו והאור עלה וגבר. השמש התחילה לזרוח ונוף נפלא נפרש מסביבי.
"עוד נחזור!", קרא קול הבס.
"אני יודע", אמרתי, "אבל הפעם יש לי חברים".
בעזרת השם, בזמן שתקראו את המאמר יעשה רומן הבכורים שלי – התגלות, את דרכו אל בית הדפוס. לקח לי 33 יום לכתוב את רובו. שעת התבודדות ביער ואז שעה וחצי כתיבה. מאז עברו שנתיים וחצי של חיבוטים, הרהורים, שינויים, גלים של ייאוש, משובים של תקווה.
שנתיים וחצי שבהן הוא גדל וקרס, שבהן הוא התרחב משמעותית מהגרסה הראשונית וגם קוצץ כדי להוסיף בהירות. שנתיים וחצי שבהן פעמים רבות זנחתי אותו בצד ואמרתי לעצמי – בחיים אני כבר לא אוציא את זה.
המאמר הזה מוקדש בעיקר לחברים טובים שעודדו אותי בכל השלבים, כל אחד בצורתו המיוחדת, כל אחד ונקודת האור הטהורה שבליבו. בלעדיהם – אין לי ספק שלא הייתי מצליח להתמודד עם חומות הייאוש וחוסר התקווה. עם המציאות הטופחת על פנינו כל יום מחדש, עם קשיים חדשים, עם מכשולים חדשים. לולא נקודת החבר, נקודת הצדיק ונקודת ההתבודדות של רבי נחמן מברסלב – אין לי מושג איפה הייתי היום.
המאמר הזה גם מוקדש כדי לחזק את הקולות הטובים, את נקודות האור בכל אחד ואחת מאתנו. כל מי שרוצה להעז ולעשות ומוצא קירות מכל עבר, ומרגיש שהייאוש מזדחל אליו בערמומיות או תוקף אותו ללא בושה. אפשר לעשות. כל מה שאתם חולמים. אפשר. אבל צריך חברים.
לאתר של רן ובר, התחלות חדשות
לאתר הספר התגלות
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם