הנבואה השקרית: פרשת השבוע בראי הקבלה
חשוב ככל שיהיה, כל תשמיש קדושה שבמחשבותינו ובמעשינו אנו נותנים לו תכונות ו"כוחות" מאגיים, הרי בזאת אנו עושים אותו לעבודה זרה. פרשת בלק
מי לא שמע על המלך המשיח שעתיד לבוא?
הנושא המשיחי ממלא ספרים שלמים ביהדות ומהווה אפילו בסיס הגותי ואידאולוגי לכמה מהפלגים המרכזיים בה. מכל הרעש התקשורתי היהודי במהלך השנים לגבי ביאת המשיח על כל היבטיה היינו מצפים שהתורה תהיה מוצפת במקורות ובנבואות ליום בואו המיוחל.
אך באופן פרדוקסלי משהו, מעטים האנשים המודעים לכך כי אש הציפיה לימות המשיח - אותה תקופה אוטופית שבה זאבים וכבשים יחלקו מקום מגורים וטנקי מרכבות יוסבו לטרקטורים וקומביינים - בנויה על מקור אחד בלבד בתורה כולה (!), בפרשת בלק.
ולא רק זו אלא שה"נביא" שמנבא את בואו של גואל ישראל האולטימטיבי הנו לא פחות מאשר בלעם, שנחשב לנציג הרוע עלי אדמות על ידי חז"ל וכלל בני ישראל.
בעוד שעל רשעותו של בלעם יש הסכמה, המהות של דמותו שנויה במחלוקת. יש הרואים בו נביא. למעשה, הנבואה המחמיאה ביותר והאופטימית
כל זאת תוך כדי שהוא משכנע את בלק, מלך מואב, להפקיר את בנות מואב הנאוות בישראל כדי למשוך את יוצאי מצרים, זרע יעקב, לזנות, חטא והתבוללות - מה שדי מצליח לו בסך הכל ומזכה את בלעם בתואר "שנוא ישראל" בכל הדורות, למרות נבואותיו המחמיאות לעתיד העם הנבחר, למרות שנאמר עליו שהוא "יודע דעת עליון" ולמרות שהוא הנביא היחיד בתורה כולה שמוליד את קונספט משיח לישראל.
השוו אותו לישו. מדרשים שלמים מתווכחים על מי רשע יותר ומי ייצר יותר נזק לעם ישראל. חלק מהמדרשים אף הרחיקו לטעון שבלעם הוא למעשה שם סתר לישו עצמו, הנגר מנצרת, המשומד, נביא השקר, זרע הנצרות והמינים עוכרי ישראל לדורות.
מפרשה זו, שמכונה גם פרשת בלעם, נוצרו מרבית המדרשים המרכזיים לאיסורי עבודה זרה, ובעיקרם אלה המזהירים מפני הנטישה לכיוון הנצרות והאסלאם. כל המחלוקת בין ישראל לבורא עולם מאז ומתמיד היתה על נושא אחד בלבד: עבודה זרה. אפילו מוחמד, שהכיר בתורה מסיני וביהודים כ"עם הספר", עסק בראשית דרכו בביעור העבודה הזרה ועבודת האלילים.
טענתו תמיד היתה שהיהודים הם העם הנבחר אך שפשוט "איבדנו את הדרך", בכוונו לעבודת האלילים בישראל ולריבוי העבודה הזרה, ועל כן הורה למוסלמים לרדוף אותנו, ועל כן, "בחזרה", כמו שאומרים ילדיי, הפכנו אותו לשנוא ישראל.
המשפט בפרשה הנוכחית שאומר: "אוי מי יחיה משמו אל", תורגם במדרשים מאוחרים ל- "אוי למי שיחיה במלכות ישמעאל". אך בסופו של יום אנו חוזרים לאותה נקודה: מעולם לא פסקנו מעבודת אלילים. אף לא לרגע.
אחד הסיפורים המרתקים בעניין זה קשור לפרשת חקת מהשבוע שעבר, המתקשרת ישירות לפרשת השבוע ובזה אנסה להעביר את אחד המסרים הקשים והחשובים ביותר ביהדות.
בני ישראל מתלוננים (כרגיל): “ולמה הבאתם את קהל ה’ אל המדבר הזה למות....”. משהו שם נשבר בסבלנותו האגדית של אלוהים, וכעונש על כפירתם באמונת השם פוגעים בעם “הנחשים השרפים, וינשכו את העם וימת עם רב מישראל”.
העם נכנס להיסטריה, מבין את גודל טעותו וחוזר בתשובה רגעית (בפעם האלף בערך). אלוהים נותן פתרון למשה: ייצור נחש מנחושת שאותו הוא יעלה על נס (מוט ארוך) ומאותו הרגע, כל מי שנחש נשכו (נסו להגיד את זה במהירות שלוש פעמים) - “והביט אל נחש הנחושת וחי”.
אין ספק שזהו תשמיש קדושה מרשים ביותר. ולבני ישראל יש נטייה לשמור חפצים סנטימנטליים מעברם. 800 שנה לאחר יציאת מצרים הם עדיין שומרים את ארון הברית ושברי הלוחות המקוריים שבתוכו.
הם שומרים את מטה אהרון שפרח והצמיח שקדים בזמנו, יש להם אפילו צנצנת עם דוגמיות של המן, הלחם האגדי בטעם מופלטה ("וטעמו כצפיחית בדבש") שירד עבורם שישה ימים בשבוע, כל שבוע במשך נדידתם במדבר. ושלא במפתיע, הם שומרים גם על נחש הנחושת האגדי.
אין בעיה לכשעצמה בנטייה לשמר עצמים למען זיכרון עולם. הבעיה התגלתה מאוחר יותר, בישראל החדשה, בתקופת המלכים, כאשר עבודה זרה היתה (שוב) כה מושרשת בעם עד אשר - כמו נרקומן שמוכן להסניף כל דבר שלדעתו יעזור לו לקריז, כולל דבק מגע וגז מזגנים - בני ישראל הופכים גם את נחש הנחושת האגדי למושא הערצה ועבודה אלילית.
באותה תקופה היה מלך חזק - חזקיהו. מאות שנים של במות ועבודת אלילים מהסוג הגרוע ביותר, כולל בתוך בית המקדש עצמו, הביאו אותו למקום שבו נקעה נפשו והוא החליט "לנקות אורוות".
חזקיהו פתח בקמפיין אלים והחלטי בניסיון המי-יודע-כמה לבער את עבודת האלילים מישראל. הוא הגדיל לעשות: “הסיר את הבמות, ושיבר את המצבות, וכרת את האשרה...", וגם: "...וכיתת נחש הנחושת אשר עשה משה... ויקרא לו נחשתן...”.
אני רוצה שנבין רגע משהו. נחש הנחושת, זהו לא סתם חפץ יודאיקה. זהו תשמיש מאגי שנבנה על פי הגבורה עצמה על ידי משה רבנו. מעמדו של נחש זה קרוב בקדושתו המוכרזת לזו של ארון הברית עצמו. מי האדם שיעז להרוס תשמיש קדושה שמשה רבנו עצמו יצר מהוראות היצרן המקורי?!
ולמרות זאת, חזקיהו עשה זאת. חז"ל אף משבחים אותו על כך בדיעבד. אך בזמנו, זה היה דבר שלא ייעשה...
וכאן מגיעה הפואנטה, הבסיס להרס הנחשתן: “... וכיוון שראה חזקיהו כי טעו אחריו ישראל ועשו אותו עבודה זרה - עמד וכתתו!...” - משפט המפתח - “... ועשו אותו עבודה זרה...”. בתרגום חופשי, ביהדות, אין קדושה מובנית (בילט-אין) לכל חפץ שהוא.
חשוב ככל שיהיה, כל תשמיש קדושה שאנו במחשבותינו ובמעשינו נותנים לו תכונות ו"כוחות" מאגיים, הרי בזאת אנו עושים אותו (את החפץ) לעבודה זרה. וכמו במקרה הנחשתן, גם חפץ שהוא מיד אלוהים עצמו ונבנה בהוראתו, אם אנו מייחסים לו כוחות עצמאיים אזי זוהי הכפירה המדוברת, וזו העבודה הזרה.
מכיוון שדברים אלה מעט כלליים מדי, אנסה להורידם לקרקע מוכרת למרות הקושי הכרוך בעיכולם:
מזוזות אינן שומרות על בתינו. לחשוב כך - זו עבודה זרה בפועל.
טליתות וציציות אינן שומרות על גופנו או מושכות שפע. לחשוב כך - זו עבודה זרה בפועל.
קברי צדיקים אינם סגולה בפני עצמם לאון, פוריות או זיווג. לחשוב כך - זו עבודה זרה בפועל.
והקשה מכל - הקיר המערבי של בית המקדש הוא לא תיבת דואר! לתקוע פתקים בכותל מתוך אמונה שזוהי דרך קיצור לאוזן הבורא - זו עבודת אלילים בפועל.
למען הסר ספק, אין יהדות ללא מזוזות, ציציות ומשכן. זוהי היהדות ומצוות הקשורות לחפצים אלה הן בעלות מהות עמוקה ונפלאה מאין כמוה. אך כמו שאמר מוחמד - איבדנו את הדרך ולקחנו את המצוות ותשמישי הקדושה שמטרתם היתה מאז ומתמיד להזכיר לנו את קשר האהבה בינינו לבורא עולם ואת מחויבותנו לו כעם נבחר, והפכנו אותם למצער לכלים המשרתים סיפוק צרכים אישיים, פסיכולוגיים וחומריים.
לו היה חזקיהו חי כיום, הוא היה מכתת את קיר האבנים שהניחו עבדי חירם מלך צור בקבלנות משנה עבור שלמה המלך. כי למרות הכל, למרות כל האזהרות והמדרשים, לקחנו כותל חשוב ויקר לנו מכל בחינה - ועשינו אותו עבודה זרה.
לאתר קורסי הקבלה של אלי רייפמן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם