להתראות הרהורים, שלום אהבה
די למשחקים, די לנורמות, די למסכות ודי לחפירות השכליות שעוצרות אותנו מלאהוב מכל הלב. עידו רוזנטל מקדיש את הטור לרגש העז והמתוק מכולם, ומנצל את הבמה כדי להפתיע את אהובתו
אני לא מבין, מה יכול להיות יותר פשוט מאהבה? כלומר זה אמור להיות פשוט, לא? הכי טבעי בעולם. זוג היפופוטמים נפגשים בנהר - הוא מסתכל עליה, היא מרחרחת אותו, קול פנימי אומר להם שזה זה, שבעה חודשים חולפים והופ, היפופוטמצ'יק בן 40 קילו בא לעולם.
אז איפה טעינו? מה קרה לאינסטינקטים, לפשטות? למה אצל היצור המורכב ביותר בפלנטה העניינים כל כך דפוקים?
התשובה בגוף השאלה. אבות אבותינו נהגו להתייחס לאדם כמורכב ממספר (7) רמות של קיום, החל ברמה החומרית, האנרגטית, הרגשית, האינטלקטואלית ועד לרמות גבוהות של תפישה עדינה שנמצאת היום מעבר להשיג ידינו והבנתנו. מורכב כבר אמרתי?
הסיפור הזה של אהבה הוא, מה לעשות, בעיקר עניינו של הרגש. מה חלקה של הכימיה (רמת החומר) בנושא? ואנרגיות? יתכן ולעולם לא נדע ואולי כדאי שנפסיק לנסות, כי דבר אחד בטוח: השכל לא
סיפור המעשה הולך בערך ככה: אלפי אלפי שנים אחרי שהאדם תפס את העניין של הרגש, הגיע הזמן לשלב האבולוטיבי הבא – האינטלקט, השכל.
המיתולוגיה היהודית מספרת לנו על אדם וחוה שאכלו מפרי עץ הדעת ולפתע "ידעו". המיתולוגיה היוונית מספרת על פרומתאוס שגנב את ה"אש" של האלים ונתן אותה לאדם. איך שלא יהיה, אנחנו נשארנו עם ה"מתנה", וגיבורינו הפילנתרופיים המיתיים נענשו קשות.
אדם וחווה גורשו מגן העדן (סוף עידן הנודיזם) ופרומתאוס נשלח לעמוד בפינה, או ליתר דיוק נקשר לסלע שבו ביקר אותו יום יום עוף דורס שאכל לו את הכבד שצמח שוב למחרת.
כאמור, האנושות העוללה התיישבה על השטיח והתחילה לשחק עם הצעצוע האלוהי המנטלי החדש, ואפשר לומר שתפסנו את העניין די מהר. למעשה, תפסנו את זה כל כך טוב שאנחנו לא מצליחים להשתחרר ולעבור לשלב הבא.
אוהבת? לא אוהבת? אולי זה סתם געגועים? אבל אם אני מתגעגעת סימן שאני אוהבת, לא? או אולי זה לא געגועים, אולי אני סתם נמשכת אליו? ומה זה אומר עלינו?
מחקרים אחרונים מוכיחים כי אלפי חרציות מקפדות את חייהן כל שנה בגלל לבטי אוהבים. סתם, הלוואי והמציאות היתה רומנטית כמו בית קטן בערבה. בפועל אנחנו יושבים על הספה בסלון, לבד או עם חבר/ה, וחופרים וחופרים וחופרים.
ואם זה לא מספיק מסובך, או אז הגיע אלכסנדר גרהם בל והמציא את הטלפון כדי שנוכל לזרוק לפח מיליוני שנות אבולוציה ולהסתפק בחוש השמיעה בלבד כדי להגיע למסקנה האם 'זה זה'. ושלא לדבר על המצאת האס-אם-אסים.
נתמקד בשאלה "איך יודעים שזה הדבר האמיתי?", כלומר לפחות הבוקר... אז קודם כל די לחפירות. השכל יודע לקטלג, למיין, לפרש, למצוא הגיון. אבל האהבה היא לא הגיונית, אי אפשר לקטלג אותה, אי אפשר להבין או להגדיר אותה. אז איך יודעים שאוהבים? לא יודעים. מרגישים.
אבל בשביל זה צריך לתת לרגש את התפקיד הראשי על הבמה ולבעוט בשכל לתפקיד הניצב, או שחקן מחליף. אל תוותרו על השכל לגמרי, כי לפעמים צריך איזה מבוגר אחראי שישגיח מאחורי הקלעים שהעניינים לא מתחרפנים, כמו שקורה הרבה פעמים כשהרגש חושב שהוא בכלל הבמאי. אם אבדתם בסבך הדימויים, לא נורא, זה רק השכל שמתאמץ להבין. בעיה שלו.
אני חובב נלהב של כמה רעיונות סיניים עתיקים וביניהם רעיון "הסדר הטבעי". הסינים (לפחות הקדמונים) גורסים כי המפתח להשגת, אההה, הכל בעצם, הוא אם ניתן לדברים לפעול "כטבעם" מבלי לנסות להתערב ובכך להפר את החוקים על פיהם העולם עובד.
למשל, לטענתם טבע האדם הוא טוב בבסיסו ואם רק נפעל כולנו באופן בו יצר אותנו אלוהים, אם נמצא בתוכנו את האיזון הפנימי האבוד, אזי לא יהיה צורך בכל כך הרבה מאמץ. מאמץ של הטפה, של חקיקת חוקים, חינוך נוקשה, נורמות או משפטים סיניים עתיקים ושאר ניסיונות מלאכותיים שנועדו לקרוא אותנו לסדר.
מכאן לא מפתיע למצוא את החכם הסיני לאו-טסה כותב "עשה באפס מעשה, הכל מעצמו יעשה". צריך להפסיק לערבב את כוס התה ולתת לדברים לשקוע לתחתית כפי שנועדו לעשות. רק אז, אחרי שהרפינו מכפייה שכלתנית על סדרו הטבעי של העולם - נוכל לשתות תה בלי להישאר עם עשבים בשיניים.
כך, ישנו צורך בסוג של רפיון כדי לקדם את האהבה, יש לתת לדברים להיות כפי שהם, טבעיים, מבלי לכפות עליהם תבניות זרות של "מה נכון" ורצוי כבר מהצעד הראשון. אתה נורא רוצה להתקשר אליה אבל פוחד? תתקשר. ממש מתחשק לך לקפוץ אליו באמצע יום עבודה עם מנת סושי, אבל את חושבת שזה ילחיץ אותו כי אתם רק שלושה שבועות יחד? תפסיקי לחשוב, תרגישי, תעשי.
די למשחקים, די לנורמות, די למסכות, די מעצירת עצמנו מלעשות מה שאנחנו באמת מרגישים. המוקש הגדול ברפיון המדובר הוא כמובן השכנוע העצמי בו אתם "יודעים" שזה הדבר האמיתי, וזורמים עד אין קץ למרות שהלב אומר לכם "חלאס כבר עם כל הזרימה הזאת, בוא נלך הביתה".
אם הסיסמא היא "לזרום" אז תזרמו נכון, גם אם הזרם יוביל אתכם לסיום יחסיכם. אסור להגביל את הרגש בחשיבה מלאכותית וחשוב במיוחד לזכור שכמו שאומרים הברסלבים, "הכל לטובה". כן, גם אם נפרדתם בעקבות מחוותך הרומנטית, אז זה כנראה לא היה עובד בכל מקרה. היו עצמכם.
נגיד ועברו כמה שבועות, או כמה חודשים (די לתיזמונים) ואתם כבר די מאוהבים אך פתאום תוקפים אתכם הרהורים (מוח) ובעקבותיהם, הפלא ופלא – ספקות (רגש-פחד).
כשתקף אותי לפני כמה חודשים עוד איזה גל הרהורים מיותר על מהות רגשותיי לאהובתי, פיתחתי איזה דימוי חביב של האהבה כצב.
אהבה, כאמור, היא קצת כמו צב. כשמסתכלים עליו, הוא נבהל ומתכנס בתוך עצמו. צריך סבלנות עם צבים מפוחדים. לפעמים יום, לפעמים שבוע. אבל הצב המבוהל יירגע ויוציא את הראש, ואם תפסיקו כבר להסתכל עליו ולנתח בראשכם מה בדיוק אתם מרגישים כרגע ומה זה אומר, הספקות יירגעו ויהיה מקום ללב לשפוט משפט צדק. כשלא מציקים לצב יותר מדי, הוא יכול ללכת בנוחות ולחייך.
כשנותנים ללב לעשות את מה שהוא יודע, יש הרבה יותר סיכוי שהצב יישאר בחוץ ותגלו אם הוא צב שמתאים לכם או לא. אני מוכן להישבע, אבל אם לא תחקרו את הצב כל היום אלא פשוט תיתנו לו להיות, הוא יוכל ממש לרוץ!
אחרי 896 מילים על אהבה ורפיון אפשר לסכם ולומר ש"אהבה זה עניין של הרגש". לא בדיוק משהו חדש ומפתיע נכון? ועדיין, את המאמר הזה יכולתי לכתוב רק אחרי הרבה שנים של ניסוי וטעייה.
אני מקווה שהצלחתי למצוא את המילים הנכונות, אני יודע שלפחות עבורי זו אמת צרופה. אני יודע משום שיש אהבה בחיי, אהבת אמת. אני מרגיש את זה בכל ליבי, אין לי צורך לדעת דבר, אין בי צורך להרהר עוד. חגית, אהבת חיי. יש לך תכניות להערב? ולכל הימים שיבואו אחר כך? אהובתי...
התנשאי לי?
(ככה "צריך" לומר, לא? :)
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם