הציור שאינו נגמר: סיפורה של מנדלה
החיים שלנו הם כמו מנדלה. מתפתחים מן המרכז ויוצרים תנועה ודיאלוג עם המעגלים שסביבנו. סיגל קרומר סוגרת מעגל
קנבסים גדולים שמחכים לציור.
ואני מחליטה סוף סוף להתחיל ביצירה.
כבר שנים שאני יוצרת מנדלות בפנקסים שלי. בעפרון, בשחור-לבן ובגודל קטן יחסית. והנה אתגר: שלושה קנבסים גדולים וקיר גדול וערום שמחכה לתמונה שתקשט אותו.
התחלתי. היריעות הונחו על רצפת הסלון, הצבעים והמשחות נשלפו ואני פצחתי בחדוות היצירה. וכמו בכל יצירה יש התחלה והסוף לא בדיוק ידוע. אחרי יום עבודה פניתי לעיסוקים אחרים והקנבס המתין בלילה על רצפת הסלון. חזרתי אליו למחרת.
באחד הבקרים השארתי אותם שם והלכתי לעיסוקי האחרים. האיש שלי עבר ובטעות דרך על אחד מהם. התגובה שלו היתה מפתיעה. 'מה את אומרת? נתלה אותם על הקיר במקום שבו הם צריכים להיות, וכשתחליטי להמשיך תורידי מהקיר, תמשיכי ותחזירי'.
התשובה שלי לא איחרה לבוא. "זה לא גמור", חרצתי. "מה פתאום שנתלה על הקיר. ועוד בסלון?!". לאחר דין ודברים התרציתי והסכמתי. הקנבסים מצאו את מקומם על הקיר.
כמה ימים לא נגעתי בהם ואז.. אורחת מגיעה לבקר. והאיש שאיתי, בלי בושה, מפנה את תשומת ליבה למנדלה 'הלא-גמורה' שלי ושואל: 'מה את אומרת על העבודה החדשה של סיגל?'.
ואני .... המבוכה, החשש וההתנצלות שלא איחרה להגיע ...
והיא בהתפעלות אמיתית (שאחר כך אושרה גם מפי אנשים נוספים) על היצירה המעניינת והמיוחדת.
ואני ... על מה היא מדברת, לא רואים שזה לא גמור?
וכך הפך הציור ה'לא-גמור' של לעובדה קיימת המתנוססת על קיר הסלון שלנו.
על מה היא מדברת? לא רואים שזה לא גמור?
"אין בנמצא סוף או התחלה; אין בנמצא אלא תשוקה אינסופית לחיים" (פדריקו פליני)
רק היום, קצת יותר משנה אחרי, אני יכולה לזהות את האבסורד. מַנְדָּלָה, מעצם הגדרתה היא ציור מורכב ואינסופי המצויר סביב מרכז. ציור הבנוי במעגל ומעניק תחושה של תנועה והרמוניה בין האלמנטים. יצירה במעגלים המתחילים במרכז ומתרחבים ממנו, כמו אדוות של מים סביב מקום פגיעת האבן במים שקטים.
"אין לך עיגול בעולם שאינו נעשה
מתוך נקודה אחת העומדת באמצע...ונקודה זו העומדת באמצע נוטלת כל האור ומאירה לגוף ונאור הכול" (ספר תשבי, כרך א:רמז)
פעמים רבות בזמן הציור אני מוסיפה עוד מעגל ומרגישה שהרסתי הכל. מנדלה שהיתה יפה שינתה את צורתה ואינה מוצאת חן בעיני.
אני כבר יודעת שהמעגל הבא יביא משהו חדש אל הציור, משהו שיוסיף וישנה לחלוטין את ההרכב. והמבנה החדש – מי יודע מה הוא יהיה, ואם אוהב אותו יותר או פחות.
אין סוף
"לסיפור אין התחלה ואין סוף; אנו בוחרים באופן שרירותי את הרגע שבו אנו מסתכלים אחורה, או את זה שבו אנו מתבוננים קדימה" (גרהם גרין)
מתי זה מוכן? מתי זה מושלם וגמור? כנראה שלעולם לא ארכיון
החיים שלנו - גם הם כמו מנדלה. מתפתחים מן המרכז ויוצרים תנועה ודיאלוג עם המעגלים שסביבנו. מעגלים של יום ולילה, עונות השנה, חיים ומוות, אנחנו ואחרים, קריירה ועיסוק, התפתחות ועצירה, שקט וסערה.
לא תמיד אפשר לתכנן במדויק את המעגל הבא ובוודאי שלא את הקשרים והיחסים שלו עם המעגל הקיים. אלה ייווצרו כשיתקיימו. החיים שלנו הם ריקוד אחד ארוך וממושך סביב המרכז, סיבוב מתמיד.
ומתי זה מוכן? מתי זה מושלם וגמור? כנראה שלעולם לא.
לאחרונה נתקלתי במשפט של ג'וליה קמרון (כותבת ויוצרת הספר 'דרך האמן') שהסביר לי במדויק מה קורה כאן וגם הניח את דעתי לגבי הציור שעל הקיר ובכלל לגבי שלמות, עצירה ויצירה (באמנות ובחיים):
"ציור לעולם אינו מסתיים, הוא פשוט עוצר בנקודה מעניינת".
כשרואים את הדברים כך אפשר ליצור ולעצור בכל שלב. אפשר לבחור להמשיך, להוסיף, לגרוע, לקלקל, להיטיב ואפשר גם להפסיק ולעזוב ככה סתם – גם אז זו יצירה.
והסיפור באמת אינו נגמר, וטוב שכך, אחרת עלולה פנטסיה להיכחד לעולמים, ופנטסיה איננה אלא ממלכת הסיפורים שאותם רק בני אנוש מסוגלים ליצור. בדיוק כמו שנוצרה בספר המופלא 'הסיפור שאינו נגמר'. מי ייתן ונמצא כולנו את הרגעים המעניינים לעצור בהם, להמשיך מהם, מבלי לחפש את הסוף.
סיגל קרומר - מרצה, מנחה ומסייעת – אלכימאית של החיים. מסייעת להפוך מכשול למקפצה ולהשיב רוח בחיים. לאתר
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם