סימן את השביל: פרידה מאורי דביר
אורי דביר, שנפטר בגיל 80, העמיד דורות של תלמידים ואוהבי טיולים בארץ והיה אחראי לפרויקט סימון השבילים ולשביל חוצה ישראל. "דביר הוא מאחרוני הטייקונים של ארץ ישראל. האיש הכיר את הארץ כמו מפה מהלכת, כל שביל וכל אתר. והכל חרש ברגליו", סיפר אודי רן
הלווייתו תתקיים היום ב-17.00 בבית העלמין בחורשים. קמה הכיר לראשונה את דביר ב-1981, כסטודנט שלו. "מיד ראיתי שהוא לא מורה שגרתי", הוא מוסיף. "זה מורה בשטח ומורה לחיים. הוא מסוג האנשים שידע לתווך בין הנוף ולהעבירו בצורה חווייתית לתלמיד בצורה שמחיה את השטח. הלימודים היו תמיד בחוץ, חריש ברגליים. אם זה בסיני, בגולן או בכל מקום אחר בארץ. הכל היה בשטח. פעם, כשנחנו מתחת לעץ רחב ידיים ויופיו של הטבע סביבינו, הוא שאל אותנו:'נו, איזה לימודים מעניינים יותר, משפטים או ידיעת הארץ?".
כדוגמה להמחשה בלימודים סיפר קמה על שיעור של דביר בנושא תקופת הצלבנים בארץ. קמה: "הוא ממש תיאר את הצלבנים לפנינו. הוא המחיש לנו איך הם בונים מצודות ואפשר היה להריח את הריח של התקופה. זה איש עם המון ידע, עם המון יכולות, שיודע לדבר עם כל הגילאים. להגיע לליבם של כל האנשים".
אורי דביר, מהדמויות הבולטות והמוכרות בתחום ידיעת הארץ, הטיולים ופיתוח תיירות הפנים בישראל, עסק בתחומים אלה במשך עשרות שנים. עוד כמדריך ב"שומר הצעיר" הוא נודע בקרב חניכיו כ"מדריך המטייל".
דביר נולד בתל אביב ב-1931. בשנים 1972-1950 עבד בקואופרטיב "אגד" והיה ממקימי "אגד תיור", שם כתב תוכניות סיור רבות. הוא אירגן, לימד והדריך את קורס מורי הדרך הראשון מסוגו בארץ במסגרת "אגד", והקים את "המדור לידיעת הארץ".
ב-1960 הוא הקים מטעם משרד התיירות את "בית הספר לתיירות", אותו ניהל במשך כ-20 שנה ובמסגרתו העמיד מאות מדריכים ומורי דרך שהמשיכו בהקניית ידיעת ארץ ישראל.
בשנת 1972 הקים דביר את החוג האקדמי ללימודי ארץ ישראל במכללת בית ברל, שהיה ראשון מסוגו, ועמד בראש החוג עד 1990. "הוא גם הכשיר מורי דרך וגם לימד לימודי ארץ ישראל. דבר שלא היה כדוגמתו לפניו", סיפר קמה.
דביר כתב ספרים ומאמרים רבים בנושא ידיעת הארץ, וערך תוכניות ברדיו ובטלוויזיה כולל "לאן נטייל השבוע", "משעולים", "שביל בצד" ו"נקודת חן". בנוסף הוא כתב מדריכי טיולים לחו"ל.
דביר כיהן כיו"ר הוועדה לשבילי ישראל בחברה להגנת הטבע במשך למעלה מ-40 שנה. בין השאר הוא וצוותו היו אחראים לסימון כ-10,000 ק"מ של דרכים ושבילים לטיולים בכל הארץ. הוא גם עמד מאחורי תכנון וביצוע של "שביל ישראל".
כמו כן, הוא שימש כעורך הראשי של סדרת
ב-1985 זכה דביר בפרס זיו, שמוענק לעיתונאים "שהטיבו לתאר את החיוב במציאות החיים בישראל". הוא קיבל תעודת הוקרה ולוח על מפעל חיים ב-1996 מנשיא המדינה עזר ויצמן ושר התיירות עוזי ברעם, בהערכה על פעילות רבת שנים "להכשרת דורות של מורי דרך ומדריכים לידיעת הארץ, לטיפוח האהבה לעם ולארץ ישראל היפה ולאתריה, וליצירת תשתית לתיירות העממית בישראל". כעבור שנתיים, ב-1998, העניק לו שר התיירות דאז, משה קצב, את תואר "תיירן היובל".
לפני כשנתיים זכה דביר באות מפעל חיים ייחודי בתחום הסביבה וההגנה על הסביבה מידי השר להגנת הסביבה, גלעד ארדן. האות הוא מתן הוקרה על תרומה משמעותית ובעלת חשיבות לאומית מיום הקמת המדינה ועד היום.
על מפעל סימון השבילים מספר קמה כי זה היה חזון חייו של דביר. "מי יכול היום לתאר את הארץ ללא השבילים המסומנים", הוא אומר. "המוני בית ישראל מטיילים בשבילים. כבר בשנות ה-80 הוא דיבר על זה. הוא סיפר לנו שיש לו חלום על שביל שיכסה את כל הארץ מדן ועד אילת, ובאמת זה מפעל חיים אדיר שעשרות אלפי אנשים נהנים ממנו היום".
לדברי קמה, דביר ראה בשביל ישראל כמקום שישמש לא רק לטיולים אלא למפגשים בין אנשים - דתיים וחילוניים, יהודים וערבים, צעירים ומבוגרים. "הוא אמר שהארץ הזו שייכת לכולם, ושצריך להכיר אותה לכולם. הדרך להתחבר אחד לשני זה להיות בשטח כי זה מקרב אנשים".
קמה גם מציין כי דביר העמיד דור של תלמידים, שהלכו בדרכו בנושא של טבע וידיעת הארץ. "זה מפעל ההנצחה הכי גדול שלו. היום אני שומע מדריכים, ושם לב שהם מדברים ומסבירים בטונציה של אורי, מספרים בדיחה שהוא סיפר, ממשיכים עם תעלול קטן שלו. ויש לכך סיבה, כי אורי היה איש מאוד מיוחד חוץ מידען. בעיקר הוא היה חבר וגם קצת שובב, שיודע לעשות תעלולים בשטח עם חוש הומור מיוחד ונדיר".
גם לאחר שלקה בסרטן במיתרי הקול, הוא לא הפסיק ללמד ולהדריך. "כשהיה לו קשה הוא הדריך עם מיקרופון מיוחד כדי שישמעו אותו, כי כבר לא היה לו קול", אומר קמה. "הוא היה הראשון שכתב ספרים על ידיעת הארץ. הוא כתב בלי סוף, והיו לו גם תכניות רדיו וטלוויזיה. הקול הצרוד שלו כבר הפך לסימן הכר".
אודי רן, עורך המגזין "טבע הדברים" שדביר נמנה על כותביו: "דביר הוא מאחרוני הטייקונים של ארץ ישראל. איש שמכיר את הארץ כמו מפה מהלכת. הוא הכיר כל שביל וכל אתר. והכל חרש ברגליו. דורות של אוהבי ארץ ישראל גדלו על סיפוריו וספגו ממנו את האהבה לארץ ישראל. הוא נהג לומר כי הדרך היחידה לשמור על ארץ ישראל היא לאהוב אותה, ולאהוב אותה ניתן דרך טיולים רגליים בשביליה".
קושה (משה) פקמן, מנכ"ל החברה להגנת הטבע, הוסיף: "אורי דביר היה מעמודי התווך של החברה להגנת הטבע. הוא סימן לכולנו את הדרך לידיעת הארץ ולהכרתה ואהבתה דרך הרגליים. מורשתו תישאר לעולמים בדמות סימוני השבילים בכל רחבי הארץ".
באגודת מורי הדרך לתיירות בישראל אמרו אתמול: "דביר היה חבר ותיק ואחד הפעילים המרכזיים והחשובים באגודה. דורות רבים של מורי דרך, שהתחנכו בקורסי מורי הדרך בישראל, היו חניכיו. אורי דביר היה מוביל הדרך אוהב הארץ שהנחיל את אהבת הארץ לחניכיו".
בשנים האחרונות נשאר דביר במשרד בתל אביב יותר מבעבר, וקמה נזכר: "היינו הולכים לארוחות צהריים ועדיין דיברנו על נושאים של טבע. כי למרות שהוא לא היה בשטח היה לו זיכרון פנומנלי לכל פינה בארץ הזאת. כל פרט, כל המראות ישבו לו בזיכרון".
זכיתי לטייל עם אורי דביר יום שלם.
זה היה לפני כשנתיים, אורי כבר היה חולה, צרוד מאוד, והדיבור היה קשה עליו. אך הוא לא ויתר על הטיול, על הטיפוס, ההליכה והצילום.
אורי הגיע לטיול חמוש בנכדתו ובג'יפ ויחד הילכנו/נסענו בשבילי דרך בורמה. ההסברים שלו הפכו את המסלול של ימי הקיץ השחונים ליפה יותר, והסיפור שלו הוסיף צבע ירוק לדרך הצהובה. אני כמעט לא הוצאתי מילה, ושתיתי את דבריו. נכדתו שמרה עליו כאוצר יקר, דאגה שלא יתאמץ ולא יתפתה לעשות מסלולים מקוצרים.
מרגש היה לראות את המפגש שלו עם מטיילים שפגשנו בדרך. עם קבוצת בנים שעשו טיול ג'יפים הקשר ניצת ברגע. החבר'ה הצעירים פתחו מיד שולחן ועליו פרשו מעדנים. בעוד הקפה מלחשש על הגזיה, אורי בסבלנות וסקרנות שאל אותם על עצמם ואיך הם נהנים מהטיול. תוך רגע הוא צלל איתם אל המפות והשבילים, סימן להם מקומות שהיו נסתרים מעיניהם ומוכרים לו.
בהמשך פגשנו זוג תיירים, אשר לא היה להם מושג מי הוא אורי דביר. תוך רגע של שיחה איתו הם הפכו לחברים ותיקים. אורי כבש אותם, העניק להם מלוא חופנים של אהבת הארץ עד שהם החליטו להוסיף עוד ימים לטיול בעקבות המלצתו.
לאורך הדרך פגשנו קשישים וצעירים ולכל אחד היה לו טיפ ארוז ומוכן של מקום סמוך שכדאי להוסיף אותו למסלול. באהבה, בסבלנות, עם מילה טובה, טפיחה על הכתף והרבה סקרנות. דווקא הוא, האדם שמהלך כל שנותיו בשבילי הארץ ומצייר אותם, התרגש מכל מטייל שפגשנו.
אורי, תודה על כל שביל, על כל ספר ועל הידע הרב שתרמת לנו. על "נקודות החן" הרבות שניקדת בהן את הארץ. אחד מסלעי היסוד של הארץ וחלק מנופה עזב אותה. לא נטש, אלא דאג להפקיד אותה בידי כולנו, ראוי למענו, למעננו ולמען ילדינו שנשמור עליה. יהי זכרו ברוך ושמור בלב ובנופים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם