המרחב הלא מוגן: רוחנו-אקטואליה
מה הקשר בין הצעת החוק לאיסור הפצת כרטיסי הביקור של מכוני הליווי על חלון הרכב לתפיסה הרוחנית שהסביבה היא אשליה? שחר שילוח מנסה לא להתפלץ
יש מגרשי חניה שבכל פעם שאני חוזרת אליהם לקחת את המכונית ואת עצמי הביתה אני מוצאת מתנות קטנות ומאוסות מתחת לווישר. בדרך כלל אלה כרטיסי ביקור של מכוני ליווי שמזכירים לנו שבישראל המילה "זונה" הומרה במילה "מסז'יסטית".
הסתדרנו בתחום הפוליטיקלי קורט. אחרי הכול, מי אמר שעיסוי עושים דווקא רק בעזרת הידיים ורק על מרחבי גבו של הלקוח? למרות שהכרטיסים האלה עשויים מנייר, הם כל כך מגעילים אותי, שאני מתקשה לגעת בהם כדי לזרוק אותם לפח.
השבוע שמחתי לגלות שגם לחבר הכנסת רוברט טיבייב נמאס מהכרטיסים והפלאיירים הדביקים האלה, והוא מגיש הצעת חוק שתאסור על מפיצי הפרסומות להפוך את המכוניות של כולנו ל"לוח מודעות נייד".
טיבייב (שמשום מה מצא לנכון להדביק בעצמו את הצעת החוק שלו על שמשות של מכוניות חונות) לא התייחס לתופעה במלוא היקפה. הפלאיירים המאוסים אורבים לנו גם בתיבות הדואר, זוחלים מתחת לדלתות, שורצים בחדרי מדרגות, ואני לא אתפלא אם יום לא רחוק אחד ה"יחצ"נים" פשוט ידביקו אותם ישירות עלינו, במקום לשדל אותנו לקחת אותם בקצה המדרגות הנעות בקניונים או בשינקין, ליד הדוכן של המיץ.
בקיצור, הניירת המיותרת תופסת אותנו במקומות הפרטיים ביותר ובהקשר הזה ברור שצריך להגיד, עד כאן! סל הניירות שלי לא צריך לספוג את השאיפות השיווקיות של הסרסור, מוכר הפיצה או בעל הסופרמרקט האורגני הסמוך למקום מגוריי.
יש מקומות שבהם ברור פחות איפה עובר הגבול שבין המרחב הפרטי לציבורי. הפרסומות, שרבות מהן מקוממות ומעליבות, פולשות לחיים שלנו דרך אתרי אינטרנט, תיבת המייל ושלטי חוצות, שלדעת אלה שמרוויחים מהם כסף, מצויים במרחב ציבורי. להם מותר להדביק שם מודעה חצי פדופילית של ילדים עם חיתולים, ולכלב שלכם מותר להתרוקן מתחתיה.
אבל גם במקומות שנחשבים מרחב ציבורי, השידולים למסאז' פלוס הרפיה, שניים במחיר
אני מקווה שהצעת החוק של טיבייב תעבור ותכלול לא רק את המכוניות אלא גם את תיבות הדואר ודלתות הבתים. דואר הזבל בצורתו הפיזית או הווירטואלית אמנם ימשיך לתקוף אותנו באלפי דרכים אחרות, אבל לפחות ייחסכו מהסביבה פסולת וכריתת עצים.
את ההתמודדות עם הספאם לסוגיו נצטרך להעביר למישור הרוחני. לא להתעצבן מפרסומות שמבזות נשים, לא לשנוא את כל העולם בגלל פרסומיהם של סוחרי העבדים שמתייחסים לבני אדם כאל כלים חד פעמיים, לא להתפתות למבצעי שיווק שמשכנעים אותנו לקנות מוצרים סוג ז' מסין, לא להתפלץ מהדמיון הדל בין הפיצה במודעה לבין הפיצה שהגיעה הביתה.
זאת משימה קשה, כי באמת יש המון זבל בחוץ ואין שום סיבה לקבל אותו בזרועות פתוחות, אבל שווה להתאמץ ולא לתת לו להרעיל אותנו מבפנים. איך? למדוט על זה שהכול, כולל הפלאיירים, זו בעצם בסך הכל אשליה; לנסות להבין את טבע הריקות של הפרסומות להמבורגר; לחשוב שאלוהים ברא גם את המסרסרים והמספסרים; לזכור שיש מחיר לחיים בחברת השפע ושהם עדיין עדיפים מהחיים באריתראה – כל אחד בשיטה שמתאימה לו.
תופעה קשורה אך שונה למתקפת פרסומי הזבל היא חוקי הדת שמאלצים נשים להתהלך בכיסוי ראש, חצאיות מקסי ושרוולים לפחות עד המרפק בכל עונות השנה. גם גברים חרדים מסתובבים בחודשים הדביקים ביותר עם מעילים ומגבעות, אבל להם אף אחד לא יקרא זונה או מופקרת אם הם יחשפו לרגע את עור כתפיהם החיוור.
הנשים לעומת זאת מנועות מלעורר את היצר הגברי (ויש כמובן כאלה שיגידו שחוקי הלבוש המחמירים מגנים בעצם עליהן). אבל היצר הגברי לא שוכן מעל קו הברכיים או מעל קו המרפק של האישה. הוא מצוי בתוך הראש ההוא, שנחבא מתחת למגבעת השחורה.
אורח החיים הדתי מציב אינסוף אתגרים מנטליים של עמידה בפני פיתויים וריסון יצרים. אם כך, למה הנשים צריכות בנוסף על כל אלה להתמודד עם אתגר ההתאדות בתוך הבגדים, אתגר גופני מדכא שמשרת את הגברים?
הייתי שמחה אם השיטה החרדית היתה מחלחלת גם לרחוב הישראלי כולו, ועל מנת למנוע התעוררות רגשות שליליים ובחילה מסוגים שונים, החוק היה אוסר הפצת פרסומות במרחב הפרטי והציבורי. אבל זה לא יקרה. מכונות השיווק המשומנות והמתוחכמות תמיד ימצאו סדק לחדור דרכו אלינו. לפחות אפשר עדיין ללבוש גופייה כשהולכים עם סל הניירות המתפקע לפח המחזור.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם