ראשי » סגנון » ניו אייג' » פרשת השבוע בראי הקבלה

ממשה עד משה: פרשת השבוע בראי הקבלה

חטאו של משה לא היה במחדל שעשה או לא עשה אלא בכישלון העם שהנהיג. אלי רייפמן מסב את תשומת ליבם של מנהיגינו הפוליטיים ומנפץ כמה מיתוסים. פרשת חוקת

יותר מכל, עוסקת פרשת חקת בניפוץ מיתוסים עממיים ביהדות. נדונים בה נושאים מרכזיים ביותר כגון טומאת המת ו"הפרה האדומה", אך אנו נעסוק הפעם בשבירת סיפור כוזב עממי שעדיין מהלך בינינו כאגדה אורבנית עתיקה המסרבת למות, או שאולי אנו אלה המסרבים להרפות ממנה.
למה משה לא נכנס לבסוף לארץ המובטחת?

סיפור הבסיס של משה ידוע לכל מי שסיים בית ספר יסודי: בני ישראל מתלוננים שוב, והפעם על מחסור במים. לא קל להרוות צימאונם של כשני מיליון איש במדבר על כל טפם ובהמותיהם. הם באים למשה ולאהרון בזעם בלתי מבוטל ואלה, בפחדם מלינץ' המוני, מבקשים מזור מאלוהים.

אלוהים אומר למשה לקחת מטהו בידו ולדבר אל הסלע מול בני ישראל, שאמורים לחזות שוב בפלא מפלאי הבורא כאשר הסלע המדברי יהפוך מול עיניהם לתמי-4 מבעבע בקצב של מיליוני ליטרים ליממה.

על פי הטקסט המקראי משה מכה בסלע (במקום לדבר אליו), ואפילו מכה בו פעמיים, מה שעל פי האגדה האורבנית הוליד את החטא "הנוראי" שמנע מגדול מנהיגי ישראל להגיע לארץ המובטחת לאחר שהוציאנו מבית עבדים והובילנו במדבר ארבעים שנה בהקרבה עצמית מוחלטת.

זה נשמע נורא. הזו מהותו של אלוהים שהינו "טוב ומיטיב"?! על כל שעשה משה בפקודתו, יש מצב שאלוהים ימנע ממנו מוות בשיבה טובה בארץ זבת החלב וחרמי הקוטג'?

האגדה הזו הינה אחת מאותן בדותות המסרבות להתנתק מאתנו כמו שערה על סבון רטוב. מפרשים גדולים בתורה בכל הזמנים נתנו כוחם בפיצוח חידת העונש הבלתי סביר לחלוטין שניתן למשה, וכל אחד מהם סיכם את קודמיו במשפט בסגנון: "והראתיך העיניך כל הדעות [בדבר עונשו של משה] וכמה רחוקים מן האמת".

הרמב"ן מבהיר כי "החטא במשה ואהרון במי המריבה אינו מתפרסם בכתוב", כלומר אינו מובן מן הטקסט המקראי, ולכן יש לנסות ולפרשו כמיטב יכולתנו האנושית המוגבלת.

הסוגיה הופכת בעייתית אף יותר כאשר אנו שמים לב כי

למעשה, על ספסל הנאשמים, יושבים שניים ולא אחד - אהרון הכהן מקבל את גזר הדין יחד עם משה ובשווה לו. גם לשון כתב האישום בהקראה האלוהית הוא ברבים: "לא האמנתם בי... מעלתם בי... מריתם את פי... לא קידשתם אותי....", ואנו משפשפים את עינינו בתימהון - מה? האם במשה ובאהרון עסקינן? אתה בטוח? משה ואהרון לא האמינו בך? מעלו בך? לא קידשו אותך? אנחנו, הסנגורים לזוג הנאשמים, משוכנעים שזהו מקרה הגנה קל של טעות בזיהוי.

אך לא.

אצבע אלוהים המאשימה מדייקת בהצבעתה על משה רבנו ואהרון הכהן.

הלקוחות שלנו לא מודים באשמה בשום מקום בפרוטוקול. הם מנסים לבטל את רוע הגזירה ומשה אף מתחנן בערעור רשמי לערכאה העליונה בכל זאת להיכנס לארץ המובטחת עם הדור החדש שנולד במדבר. מדרש תנחומא עונה באגרסיביות בשם אלוהה: "משה, באיזה פנים אתה מבקש לבוא אל הארץ?", הם שואלים, כלומר, מה בסיס הערעור שלך? מה יש לך לטעון לטובתך? "שבחך הוא שהוצאת שישים ריבוא וקברתם במדבר?!...".

ניתן כמעט לשמוע את צליל הפיצוח העדין אך הברור שעלה מחזהו של משה ברגע שבו נשבר ליבו בשומעו דברים נוקבים וקשים אלה. משה אינו יכול להשלים עם האשמות אלו. הוא נלחם ככל יכולתו בגזירה, וגם לבסוף, כאשר הוא ואהרון מפסיקים להילחם ומקבלים את גורלם ולו מפאת כבודם למערכת המשפט האלוהית (ולא כי הם באמת מאמינים באשמה כלשהי מצדם), הם מבארים בכל מקום אפשרי בכתובים כי נענשו שלא מתוך חטאם שלהם.

משה עד סוף ימיו מטיח בבני ישראל כי מה שנגזר עליו הוא שלא באשמתו: "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמור גם אתה לא תבוא לשם... ויתעבר ה' בי למענכם... התאנף בי על דבריכם....".

וכאן, בדבריו של משה, אנו מוצאים לראשונה את ניצוץ ההכרה שעולה בו, את קצה החוט שהוא הסיבה האמיתית לעונש הנורא שבא עליו. המהות האמיתית של עונש האפי היא חלק ממה שאנו מתקשים למצוא במנהיגים של היום בעולם כולו - אחריות מיניסטריאלית.

כל כך קל לפלוט משפתיים פוליטיות "אני לוקח אחריות מלאה" על דבר זה או אחר, וכל כך רב המרחק בין המילים שנמוגו עם התרחקן מרחק רב מספיק מהפה השקרי שיצר אותן, לבין הפנמה ונטילת אחריות אמיתית של מנהיג על בני עמו ומעשיהם.

חטאו של משה לא היה כלל במעשה או מחדל שעשה או לא עשה. חטאו היה בכישלון העם שאותו הנהיג. הדור שכונה במקרא "דור עיקש ופתלתול", "בנים לא אמון בם", דור שלא שמר על מילתו וחלקו בהסכם עם אלוהים ולו לרגע אחד באמת, דור פחדן, שקרן, קטן אמונה, קנאי, מפורד, חלש ובכיין - דור נכשל, דור שהוחלט למחוק את קיומו במדבר - הדור של משה ואהרון, מנהיגיהם.

וכאן באה התורה להראות לנו את הדרך, כמו תמיד, והפעם לעניין מהותה של מנהיגות יהודית אמיתית. על פי היהדות, העם הנו השתקפות המנהיג והמנהיג הנו השתקפות העם. שניהם קשורים זה בזה בעבותות רוחניים שהם מעבר לנראה לעין.

כאשר כושל מי מהם - כושלים כולם. אמרו כבר חז"ל, כאשר הנשיאים שלנו סורחים, חייב העם לגזור מכך את שפלותו שלו עצמו. וכאשר העם סורח - חייב המנהיג, גם המדהים שבהם, כמו משה, לקבל על עצמו אחריות אמיתית שיש לה משמעויות כבדות יותר מאשר נזיפה לתיק האישי או מכה קלה על היד.

גורל המנהיג לא יכול להיות מנותק מגורל מונהגיו, וכישלון הדור קושר את גורל המנהיג באותה אבן ענקים המושכת את כולם יחדיו כשק למצולות החשיכה של השלכות הכישלון.

וכאן מאירים דברי המדרש למשה באור היקרות של שיעור לכולנו: "שבחך הוא שהוצאת שישים ריבוא וקברתם במדבר?!... אלא תהא בצידם ותבוא עמהם!".

דבריהם נישאים לאותם קברניטי ספינות, שמתוך תחושת אחריות נשארו אחרונים לשקוע עם ספינתם למצולות, לאותם מפקדי גייסות שנשארו לצד לוחמיהם ולא משנה מה, לגבי אשכנזי, הרמטכ"ל היוצא שהגן בגופו על לוחמי השייטת ונטל על עצמו את אחריות הכישלון במבצע מבלי שיגעו בלוחמים ולמרות שהוא עצמו לא היה ב"מרמרה" כלל.

כולנו תקווה, שדברי חז"ל עדיין נישאים ברוח הדורות ליפול על אזנם ולהיטמע בליבם של מנהיגי הפוליטיקה היהודית, שם, בכנסת, בירושלים, ללמדם לקיחת אחריות יהודית אמיתית למנהיגותם. אמן כן יהי רצון.


לאתר קורסי הקבלה של אלי רייפמן

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

פרשת השבוע בראי הקבלה

איש העסקים אלי רייפמן התעמק בכתבי הקבלה ורכש לעצמו ידע עמוק בתחום. זה כמה שנים שהרצאותיו בנושא קבלה מעשית ומדע מושכות אליהן קהל גדול ומגוון מכל רחבי הארץ

לכל הכתבות של פרשת השבוע בראי הקבלה