רק מילה טובה: להמתין בתור ולהישאר עם חיוך
איך נמנעים מחוויה של מרמור ותסכול במקום בלתי אפשרי כמו בית חולים ציבורי? בזכות כמה מילים טובות של רופאה נדירה, רוני פרדו גילתה שלא מדובר במדע בדיוני
אפתח ואומר שבשנים האחרונות "ניצלתי" רבות את שירותי בתי החולים והתוודעתי למערכת מקרוב. קרוב מדי. לא חסכתי שבטי בביקורת על כל מה שלא עובד כמו שצריך במערכת הזו. להתלונן זה כיף, נדמה כאילו זה מנחם.
לפני מספר ימים זכיתי להזדמנות נוספת במסגרת בדיקת מעקב בבית החולים. להיט.
אם לדייק, עברתי אולטרסאונד למעקב אחר בלוטות לימפה מוגדלות באזור הצוואר. בילוי מפוקפק לכל הדעות, שכולל התכוננות לכל מצב – סיכוי
הדובדבן שבקצפת היא כמובן החוויה בבית החולים, שכוללת לרוב המתנה מעיקה. הפעם הוכנתי מראש להגיע עם הרבה סבלנות כי צפוי עומס הנובע מהשביתה.
זה כמו לשמוע את החזאי מעדכן שמחר יהיה חם במיוחד, כשאנחנו באמצע יולי. יותר חם מעצם זה שעכשיו אמצע יולי?? יותר סבלנות מעצם זה שנכנסתי לבית החולים???
שביתת הרופאים. נקודה כואבת. קטונתי מלנקוט עמדה לגבי כל סעיף שנוי במחלוקת בהסכם, אבל בתור אחת שמושפעת מהשביתה אני כן יכולה להעיד שכמות העומס פוגעת ישירות בבריאות של אנשים: עומס באשפוז, עומס במרפאות וגם בהמתנה לתאריך לתור הקרוב.
אחת הסיבות שהשביתה מתארכת עד כדי כך היא שהגורמים שמשפיעים, בעלי הכסף (ומכאן, בעלי הכוח), כנראה מזמן לא התקרבו לשירותי הרפואה הציבוריים, כי אצלם הכל פרטי - המקום בו תקבלו את הרופא/ה הטוב/ה בזמן סביר מאוד, עם יחס אישי ובלי בירוקרטיה, אבל עבור לא מעט כסף.
מצד שני, אם עושים שיקול כלכלי גרידא, יכול מאוד להיות שהערך הכספי של שעות העבודה שמבוזבזות לבדיקה במגזר הציבורי שקול ואף גדול מעלות התשלום לרופא הפרטי.
אז אצלי ערך שעת העבודה עדיין דורש טיפוח, ובינתיים יצאתי לדרכי לבדיקה כשבאמתחתי מאגרי סבלנות שהצלחתי לגייס. שילבתי אותם בסבלנות הבסיסית המוגדלת שפיתחתי למצבי המתנה בתור, במיוחד במקומות "מועדים לפורענות" כמו בית חולים.
לאזור חדר הבדיקה הגעתי לאחר הערכה של המזכירה שצפוי איחור של שעה. כשגיליתי שמישהי מחכה בתור כבר שעתיים, מיד נפסלה המזכירה כמקור מהימן.
בנוסף, הבחנתי שהרופאה, בואו נקרא לה כאן דר' לוי, יוצאת מהחדר וחוזרת כל כמה דקות. התנהגות מוזרה, הרהרתי, אך בסיוע משפט אחד של ממתינות שונות "פענחתי" את התעלומה: בנוסף לכל המוזמנים לאותו יום, הוזמנו עוד אנשים שלא התקבלו בימים הקודמים של השביתה, כך שהיא מקבלת מטופלים (ובעיקר מטופלות) בשני חדרים במקביל.
כלומר בזמן שאחת מתארגנת בחדר אחד, היא בודקת מישהי אחרת בחדר השני, וכך הלאה – סרט נע בהילוך מהיר. וכך היא עוברת בין החדרים יחד עם העוזרת שלה – נקרא לה סיוון (שהתגלתה כאשת מפתח בענייני סדר התור).
דר' לוי מתזזת וחוזרת ללא הפסקה במשך שעות. עוד צילום, עוד בדיקה, עוד מעקב... ובחזרה. סיוון, שהולכת אחריה, עונה לכל אחת מתי תורה, מתנצלת, מחייכת. שומרת על קור רוח.
בשלב מסוים אני מפסיקה לחשוב על עצמי ועסוקה בהן - הוזמנתי לשעה 17:40 ועכשיו כבר קרוב ל-19:00. מילא אני, אבל ממתי הן כאן, ועד מתי הן עוד תהיינה? איזה מחיר הן משלמות על השביתה הזו..
ככל שעבר הזמן הייתי קצת יותר "על קוצים". כמובן גם, שקבוצת נשים שכולן מחכות קרוב לשעתיים עשויה להיכנס למרמור קבוצתי שהוא סוג של פצצת זמן.
אך נשארתי יחסית מאופקת, סבלנית. וכך גם אלו שלידי. אחת לפרק זמן מישהי מלמלה שזה מטורף מה שהולך כאן, אבל שהרופאה עוד יותר מסכנה מאתנו. איכשהו – אי אפשר היה לכעוס.
היה אפקט "מנטרל כעס" בחיוך ובשלוות הנפש של דר' לוי, משהו בהליכה האסרטיבית אך הרגועה, שמבהירה שהכל תחת שליטה, וכולנו נלך היום הביתה – עם תשובה ביד. היה בהתנהגות שלה משהו מהפנט. אי אפשר לומר שהיינו מרוצות. אך אולי הפכנו מעריצות.
סוף כל סוף, ב-19:45 (!) הגיע תורי.
דר' לוי נכנסה, כולה מחויכת. זכרה אותי מלפני שלושה חודשים. מבחינה שאני צרודה, ואומרת, "זה כנראה המיתר" (מיתר הקול הימני שלי שגם בפעם הקודמת משך את תשומת ליבה.. ).
אין כמו משפט אחד מהסוג הזה, שמבהיר שאני לא עוד תיק, שהיא יודעת מי אני ומה הסיפור הייחודי שלי. שהיא תבדוק אותי כמו שצריך.
היא מחליפה משפט עם סיוון שמציינת את הבחורות הלחוצות בחוץ.
"נו, זה לא נורא, כמה עוד נשאר, עשר בנות?".
"שמונה", עונה לה סיוון, עייפה אך מרוצה.
"זה הכל?... נו יופי", היא מחייכת (תזכורת - שיחה זו מתנהלת קרוב לשמונה בערב!).
ואז אנחנו עוברות לבדיקה.. בדרך היא שואלת לשלומי, ומה בעצם הטיפול בי כרגע.
אין לי מושג איך מתמחרים את הדקה הזו, שכלל לא היתה "רפואית". זמן הוא לא כסף, ועלותו משתנה. ולפעמים אי אפשר בכלל לקנות אותו.
באותו ערב איחרתי בחצי שעה למפגש חשוב, אבל לא היה בי כעס. להיפך. היתה בי תחושת הוקרה, אמפתיה ואמונה בטוב. אולי זה נשמע קיצוני, אבל כך באמת הרגשתי. קיבלתי הוכחה נוספת לטענה שהחוויה היא רק בחלקה תוצר של המצב האובייקטיבי (שבינינו, היה מצב מחורבן לכל הנוגעים בדבר).
דר' לוי היתה סוג של מנהיגה. היא עיצבה את הלך הרוח של כל מי שהיה סביבה, בזכות התנהגותה, דבריה – ובעיקר דרך מה ששידרה.
חשוב לזכור גם חוויות כאלו. בסביבה כמו בית חולים ציבורי בו יש כל כך הרבה פוטנציאל למתח, חרדה, מרמור וכעס - אפשר גם אחרת.
אז כן, יש איזושהי הנאת 'הפוך על הפוך' בלהתלונן, לקטר, בעל פה, ועוד יותר בכתב. אבל גיליתי שכיף לי לכתוב גם על מה שטוב. הרבה יותר כיף משחשבתי.
האירוע כולו היה תזכורת משמעותית להשפעה שיש לנו רק מעצם האופן בו אנו מגיבים למצב החיצוני. עכשיו נותר לי למצוא את דר' לוי כדי לשלוח לה לינק לכתבה. ושתעביר גם לסיוון.
ד"ר רוני פרדו היא יועצת ארגונית, מאמנת אישית ואישה במסע. לבלוג
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם