הניינטיז חוזרים: ביקור ב"למון גראס" המחודשת
לא רק אדם מתקמבק: גם הסניף של "למון גראס" חוזר עם מנות מיושנות ומשעממות. לאלון צרפתי זה הזכיר את סבא וסבתא
העיצוב דווקא צעיר ומזמין. למון גראס. דן פרץ
לו היה הסניף המחודש של "למון גראס" באבן גבירול ממוקם סמוך לביתם, סביר להניח שהם אף היו טוענים כי גם בבנגקוק, בשנגחאי ובטוקיו לא מגישים נודלס, דים סאם וסושי משובח שכזה. אבל מסעדת Culture by lemongrass, כפי שהיא נקראת בידי בעליה, ממוקמת בלב לבה של תל אביב, מול דוכן הפיתות (המבזה אך עדיין נחשק) של אייל שני וסמוך לאין-ספור מסעדות ודוכני אוכל אחרים - כולם מבטיחים טריות, הנאה, מחירים סבירים ומלצריות חמודות. וכי כיצד יצליח מקום סחי שכזה אל מול מפגן השיקיות המתפרצת מצד כל יריביו?
מתברר שהוא אכן מצליח, בזכות - בעיקר - דבר אחד: הכשרות. כשכל המסעדות סביב מוכרות שרצים או פתוחות בשבת, אין לאוכלוסייה הדתית והמסורתית ברירה אלא להיכנס לזו שמתהדרת בתעודת כשרות.
סבא וסבתא היו מתלהבים. למון גראס.
דן פרץ
במהלך ישיבתנו במקום - כשעה וחצי - נכנסו למסעדה בעיקר דתיים, קשישים או תיירים. ואם להיות מדויק - בעיקר תיירים מצרפת בני 70 החובשים כיפה (שהם, בואו נודה על האמת, חברים בפוטנציה של סבא וסבתא). לא נעים לומר, אבל עבור התל-אביבים הנוכחיים - המתוחכמים, הרווקים, הפלצנים - להיתפס אוכלים ב"למון גראס" זה כמו לקנות ספה 2X3 ב"הום סנטר".
פאפאיה? לא ממש. דן פרץ
אם להיות אמיתיים, העיצוב כאן - שחודש בידי הבעלים החדש והצעיר (בן 27, שאפו) - דווקא צעיר, שובב ומזמין. רצפת פרקט בהירה, שולחנות יפהפיים, תאורה רכה וכיסאות בר חביבים. גם מסכי הנגיעה שמצורפים לחלק מהשולחנות - שבהם ניתן לצפות בתפריטים, להצטלם ולשחק משחקי טריוויה - שובי לב. קצת ילדותיים, אבל היי, כאן זה לא "המזללה" של מאיר אדוני.
לכן כה חבל שהמנות שטעמנו לא התרוממו מעל לרף ה'סביר' גם בהתחשב בכך שלא מדובר במסעדה אסייתית נחשקת (נגיד, "ריבר" או "ג'ירף"). המנות כאן ניינטיזיות במובן הבינוני של מילה. משעממות, מיושנות ולא עשויות בקפידה, למשל הגיוזה במילוי עוף (27 שקלים לשלוש יחידות) היו מטוגנים יתר על המידה, כמעט שרופים, והשמן כמעט זלג מהם. להגנתם של הגיוזות נאמר שהמילוי היה נדיב, טרי וטעים.
הסושי סלמון אבוקדו (32 שקל לשמונה יחידות) היה סביר ולא יותר, אולם השיא במנות הראשונות הגיע מכיוון המנה שנקראת בתפריט "סלט פפאיה סטייל למון גראס" (19 שקל). פפאיה? לא ממש. "כתוב שזה סטייל" מסבירה לנו המלצרית את נפקדותו של הפפאיה מהסלט, "אצלנו מגישים אותו עשוי מגזר". שיא, אמרנו? סליחה. השיא נשבר במנה העיקרית: מנת העוף ברוטב סצ'ואן (43 שקל) לא רק שהייתה אנמית בטעמה, אלא שגם התירס הגמדי במנה היה פשוט מקולקל. כשאמרנו זאת לצוות הנמצא במקום זכינו בהתנצלות. חצי נחמה.
הקינוח הגיע אלינו גם הוא היישר מהניינטיז: ופל בלגי. מילא אם היה בו איזשהו טוויסט, כמו שמגישים ב"אייסברג" הסמוכה, אבל לא - כאן מוגשים אתו שני כדורי גלידת שמנת וכדור אחד סורבה (כשמעליהם שברי בוטנים). וואו , כזה אפילו לא מגישים בבת ים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם