ראשי » סגנון » ניו אייג' » בין גוף לנפש

הרפיה נעימה: לקחת חופשה מעצמי

כבר כמעט שנתיים שאני דוחפת – את עצמי ואת כל מה שסביבי. רוצה שיקרה, רוצה שיכירו. ואז בוקר אחד הבנתי כמה אני תשושה. אז עצרתי ובדקתי – מה בעצם אני עושה? ממה אני בורחת?

סיגל קרומר | 22/6/2011 17:21

תגיות:

לקחתי פסק זמן – לא פגישות ולא סטטוסים בפייסבוק, לא רשימות תפוצה ולא טיפים מאלה שדחפו והצליחו Michael Bretherton

הבוקר חזרתי לבריכה אחרי כמה ימים של הפסקה. הגוף פגש את המים ונרגע לתוכם. עוד לפני שהספקתי להרגיש מאמץ הרמתי את הראש מהמים, גיליתי שחלפו להן 45 הדקות שלי (וכמה עשרות של בריכות) ואני כולי טעונה ברעיונות חדשים, הבנות וגם סיפור הפתיחה למאמר הזה.

כשאני מתבוננת כחמש שנים לאחור אני רואה את המאבק והמאמץ שהיו מנת חלקי בכדי להגיע מצידה האחד של הבריכה לצידה השני כשעוד נשימה מספיקה באפי. כמה מפחיד היתה עבורי המחשבה על אובדן הנשימה.

אז איך זה שהשחייה שלי הפכה לריטואל יומי מעצים ויצירתי שכזה? ומה עוד אני יכולה לקחת מזה?
כבר כמעט שנתיים שאני דוחפת – את עצמי, את מרחב בריאה ואת כל מה שסביבי. רוצה שיקרה, רוצה שיכירו. פוחדת שלא, פוחדת

שאפסיד את הרכב, שהחלומות לא יתגשמו.

לומדת איך עושים אחרים ומנסה בעצמי; אתר באינטרנט, פרסומים של מאמרים, הרצאות, פגישות נטוורקינג ועוד ועוד. אפילו יצרתי לי פרופיל בפייסבוק בכדי להבין על מה כולם מדברים.

ואז בוקר אחד הבנתי כמה אני תשושה והרגשתי שאני בעצם רודפת אחרי משהו. ממש רודפת – מדבר לדבר ועוד אחד וגם הבא בתור.

אז עצרתי ובדקתי – מה בעצם אני עושה? ממה אני בורחת? מה כל כך מפחיד?

עצרתי והתבוננתי מסביב – מה יש שם שאני באמת רוצה? לקחתי פסק זמן – לא פגישות ולא סטטוסים בפייסבוק, לא רשימות תפוצה ולא טיפים מאלה שדחפו והצליחו, לא כותבת כדי שיראו אותי, פשוט עוצרת, פשוט הווה.

בודקת ולומדת מבפנים מהי הדרך שלי.

רפיון מוסיף המון

"פחד גדול מדי מן הסכנה, לעתים קרובות גורם לנפילה" (ז'אן דה לה פונטן)

כשהדברים לא מתקיימים כמו שהיינו רוצים אנחנו ממשיכים לדחוף, להשקיע מאמץ בכדי שהם יקרו. לעיתים זה נכון ומתאים. ולעיתים כדאי לעצור לרגע ולבחון – האם זה באמת מה שאנחנו יכולים לעשות? אולי עשינו כבר את כל מה שאנחנו יכולים לתרום לו.

ואז, להרפות ... משהו יתרחש שם ...

הרי בחלק מהמקרים הפעולה צריכה וכדאי שתבוא ממקום אחר, אולי אפילו ממישהו אחר, ולנו אין מה לעשות או איך לשנות שם. כדאי שנרפה ונאפשר לזה להתרחש.

בשחייה הצלחתי להשיג את זה. לפני כמה שנים לקחתי כמה שיעורים ושיפרתי את טכניקת השחייה שלי. בהתחלה זה היה קשה. הרבה פעמים הטכניקה התנגשה באינסטינקט התנועה שלי. ההנחיה לשהות במים בתנועה ארוכה וממושכת היתה הפוכה לתחושה ולדחף שכדי להתקדם ולהישאר על פני המים כדאי לי לעשות פעולות נמרצות וזריזות.

זה היה משהו חדש שהייתי צריכה להטמיע בתוכי.

אז למדתי ותרגלתי, ויום אחד גיליתי שאני שוחה מרחקים ארוכים בלא-מאמץ בהנאה מרובה. קיבלתי מתנה. מתנה של תנועה וריקוד עם המים שיוצרת מרחב שמניע אותי כל בוקר מחדש לגבהים חדשים.

"טכניקה כמוה כתקשורת; שתי מילים אלו הן מילים נרדפות בעבור מנצח" (ליאונרד ברנשטיין)

כשיודעים את הטכניקה ובטוחים בה, מאמינים בה, אפשר לעשות דברים מתוך רפיון, מתוך שקט, שלווה וקלילות ולא מתוך לחץ. רפיון איננו משהו חלש.

גוף רפוי בתנועה הוא גוף שיודע שהתנועה מתקיימת גם בלא מאמץ. ואז התנועה חלקה ומאפשרת לדברים נוספים לצמוח. הטמעת הטכניקה הנכונה, הרגועה מאפשרת הפניית תשומת הלב למקומות נוספים תוך כדי התנועה קדימה.

גם בפריון האישה מספרים שכשהגוף בלחץ לעולם לא ייקלט הריון. הדחיפה באה כשהעובר בשל ורוצה או מוכן לצאת אל העולם. כשמתקיימות האמונה והעשייה זו לצד זו באיזון, התנועה מתקיימת בנינוחות, הגוף יכול להיות רפוי והמחשבה יכולה לרחף הלאה.

האמונה בטכניקה, בתנועה, בידיעה ובבטחה, והעשייה שתביא לבשלות ומוכנות ואז כמעט ולא צריך לדחוף.

בשחייה וגם בחיים – כשדוחפים מבזבזים המון כוח ומתקדמים, אך בעייפות ולא לאורך זמן.

כשלומדים את הטכניקה, מרפים ובוטחים בתנועה – מתקיים שיווי משקל, אפשר לנשום ולהתקדם ואז אפשר להרחיק עד אין קץ – לא מאבדים אנרגיה אלא מתמלאים באנרגיה מעצם התנועה. כמו מעין 'דינמו' – דינמו הביטחון, דינמו האמונה בתנועה – זה שמייצר עוד ועוד תנועה.

עצרתי והתבוננתי מסביב – מה יש שם שאני באמת רוצה? Codt custard, cc-by

"עשה באפס מעשה והכל מעצמו יעשה" (ספר הטאו, לאו צה)

כשהגוף רפוי הוא משמש מערכת תמיכה למה שמתרחש. כמו מן רשת בטחון לאיש הטרפז בקרקס ומאפשר וירטואוזיות חדשה.

כשהגוף דוחף יש בו מתח ונוקשות. הוא מוביל את הדרך, קבועה, קשוחה שבדרך כלל מייצרת סוג מסוים מאוד של תוצאה. זאת שרצינו מראש. אין שם, כמעט, אפשרות לאלתור, הזדמנות או יצירה.
בחיינו התחרותיים נדמה שגוברת הדרישה לפרוץ אל הדרך. יש מי שהדרישה הזו מדרבנת אותו ויש מי שמפחידה. פחד שמא לא נגיע, שמא נישאר מאחור. התגובה הראשונית והאינסטינקטיבית, ממש כמו בשחייה, לפעול במרץ ולדחוף.

העצירה וההרפיה ייחשבו לעיתים כחולשה. למידה ואימוץ הדרך שלי (הטכניקה) נראות לעיתים לא הגיוניות, מנוגדות לזרם ואולי גם לא מקדמות.

מי ייתן ונדע לדחוף רק כשבאמת נחוץ ולרפות את עצמנו עד לאמונה בטוחה בתנועה המתקיימת. מי ייתן והיריון רעיונותינו יהיה פורה והעובר יגדל ויצמח ובבוא הזמן – פוש קטן וזה צומח.

סיגל קרומר היא מרצה, מנחה ומסייעת – סיוע לניהול חיים במצבי קושי ואתגר. מסייעת למי שחיים עם מחלה או מגבלה כרונית להשיב רוח בחיים. לאתר