סיפור המרגלים: פרשת השבוע של אלי רייפמן
עד היום לא הצלחנו לעקור מתוכנו את חטא המרגלים. עד היום אנו עוסקים במה שאנו חושבים שאחרים חושבים עלינו, וחיינו מונהגים לא מעט על ידי כך. פרשת "שלח לך"
פרשת השבוע סובבת בעיקר סביב אירוע המרגלים שנשלחו על ידי משה לבחון את הארץ המובטחת לקראת הגעת בני ישראל. מעין פעולת מל"מ (מודיעין לקראת מבצע) שבה משתתפים שנים-עשר מטובי העם "...כלם אנשים ראשי בני ישראל המה...", אחד מכל שבט, שיצאו בתרועה גדולה למבצע חשוב זה ולא חלמו על תוצאותיו וסופו הטרגיים.
התחקיר שלאחר המבצע מוצא את מרבית המרגלים (10 מתוך 12) בהיסטריה כללית. הם חוזרים מפעולת המודיעין כשבלבם פחד ממה שראו עיניהם, ואינם חוסכים מאמצים להעביר את הזוועה לעם בדרמטיות הראויה: "ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם...", מדווחים המרגלים כשכל מהות הדיווח היא למעשה להזהיר את העם מלהמשיך בפקודת המבצע
אירוע זה הופך עד מהרה לאחד האירועים המכוננים בתולדות בני ישראל. אלוהים לא מקבל דיווח זה בשלווה ומודיע למשה, שליחו עלי אדמות, שפשוט נמאס לו מהעם ויש בכוונתו לבצע RESET המוני, להרוג את הקיים, זרע אברהם, במגפת דבר ולהקים עם מחודש מזרעו של משה - "בני משה" במקום "בני ישראל".
משה, שנחשב ל"עניו מכל אדם" בתורה, אינו מזנק על הכבוד שמוצע לו אלא עושה ככל יכולתו לשנות את רוע הגזירה. בסופו של משא ומתן, אלוהים מסכים שלא להכחיד את העם במיידי אלא פשוט לתת להם לגמור את חייהם במדבר במשך כארבעים שנות נסיעה במעגלים נטולי ג'י.פי.אס ולחכות לדור חדש שיירש את ארץ החזון.
כשאנו בוחנים את המקרה, מחד גיסא, אנחנו מבינים את אלוהים. איך, איך יכול להיות שהעם למוד הניסים, שראה את עשר המכות נוחתות על המצרים מבלי לפגוע בבני ישראל, שראה את צבא מצרים האדיר על מרכבותיו וגייסותיו נבלע בים קרוע, שראה משלוחי מזון יורדים מן השמיים בכל יום במסעותיו במדבר, עם ש"שחה" בנסים ובכוחות הבלתי מוגבלים של אלוה - איך יכול להיות שעם כזה ייכנס לפאניקה מדיווחים על שחקני חיזוק גבוהים במיוחד שעומדים בינם לבין ההבטחה האלוהית?
כיצד יכול להיות שאחרי הכל הם חוזרים לכפור באמונת השם ו"מנאצים את שמו"? אלוהים זועק בתסכול מעל דפי המקרא: "עד אנה ינאצוני העם הזה, ועד אנה לא יאמינו בי בכל האותות אשר עשיתי בקרבו?". כך שמבחינה זו, זעמו ותסכולו של האל ברורים.
אך מאידך גיסא, המרגלים דיווחו את מה שראו עיניהם. הם נשלחו למשימת מודיעין וחזרו ממנה לדווח דיווח אמת, ואלוהים, שלא אוהב את הדיווח, נוקם בהם והורג גם את השליח וגם עם שלם במדבר, לכאורה משום שלא דיווחו כרצונו.
מחשבה זו מייצרת תמונה עגומה על היישות האלוהית. ואמנם, אם היתה התורה כפשוטה אזי אלוהים לא נראה טוב בעיני מבקר חוץ הסוקר את מאורעות דאורייתא. אך לא בפשט עסקינן, והתורה רבדים רבים לה. המרכזיים שבהם, כפי שכבר למדנו, נקראים פרד"ס - פשט, רמז, דרש וסוד.
הפשט הוא הטקסט כפשוטו וכל אחד יכול לפרשו לכל כיוון שירצה ועליו נאמר "70 פנים לתורה". הפשט נחשב "מלבוש התורה", שהוא כבגדים החיצוניים לאדם. עד כמה שתוכל ללמוד מחיצוניותו, בגדיו, מעשיו ומילותיו - עדיין תהיה בחסר גדול להבנת האדם ונפשו האמיתית.
רמז ודרש הם רבדי ההרחבה על פשט הטקסט המקראי. אלה חז"ל המביטים עמוק יותר לנבכי מניעים וקשרים נסתרים ומהויות שאינן נראות על פני השטח של הסיפור ונותנים לקורא מידע רב נוסף ששופך אור על שאלות רבות וסתומות בתורה.
והסוד, שהוא תורת הקבלה, זהו החלק האחרון בפאזל שחושף את פנימיות הדברים - "נשמת התורה", ובו אין "70 פנים" אלא אמת אבסולוטית אחת. רק בחיבור כל ארבעת רבדי הפרד"ס ניתן להבין באמת את דבר הכתוב, ואין פשט ללא סוד או סוד ללא פשט. על היהודי לחבר את הכל, "לחבר שמיים וארץ" ואז תהיה לו ידיעה מלאה על מהות התורה.
כך גם כאן.
המדרש התימני הגדול נותן זווית עמוקה יותר לעניין. אין קצפו של אלוהים נובע מחוסר האמונה בו והדיווח הפסימי בלבד. המרגלים לא הסתפקו בדיווח טכני בלבד אלא הוסיפו פרשנות רוויית היסטריה משלהם לעניין, שמטרתה היתה לסקל את מבצע העליה הגדול בכל הזמנים על ידי הפחדת העם.
אך גם זה לא היה הקש ששבר את גבו של אלוהים (לו היה לו גב). המדרש מבהיר שהדבר שהגדיש את הסאה היה השקר הגדול שהוסיפו המרגלים, כי כנראה חשו שדיווחם אינו מפחיד דיו להטות את העם. "ונהי בעינינו כחגבים", הם אומרים בפרוטוקול התחקיר, עמ' 1 שורות 4-2 (קרי, הם מנסים להמחיש את הבדלי הגדלים בינם לנפילים, כפי שנראו בעיניהם שלהם), אך בשורות 6-5 הם מוסיפים את השקר הגדול, הקש שהפיל שואה בת 40 שנים על ישראל: "וכן היינו בעיניהם", כלומר גם 'בעייני הנפילים
נראים אנחנו כחגבים' הם מדווחים.
המדרש איננו מפספס את השורה בפרוטוקול: מנין יודעים הם מה היה בלבם של אחרים וכיצד נראו בעיניהם? "מפני שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם...", כלומר הם שיקרו בפועל!
והשקר הזה הוא שהביא את העם לכפירה מס' 3,241: "...ניתנה ראש ונשובה מצרימה...", הם נותנים קולם בבכיה. העם הסורר, קשה העורף, נשבר פעם אחר פעם ולבסוף גם כאן אל מול קשיים גשמיים ופחדים המפעפעים בהם למרות כל ההוכחות והניסים וכופר באמונת השם. לא בכדי מרים אלוהים ידיים ומחליט שלא להמשיך עם הדור הזה כעמו הנבחר.
דור המדבר היה כישלוננו העצום. למעשה, טרחו חז"ל להבהיר לנו בחישובים מדויקים כי "ליל הבכייה", בו העם מבקש לשוב מצרימה בפעם המי יודע כמה, הוא ליל ט' באב בדיוק, וקבעו לכן יום זה כליל "בכיה לדורות".
הקבלה חושפת לפנינו שיום זה, ט' באב, בכל שנה ובכל דור הוא יום בעל אנרגיות דין שליליות שחייבים אנו ללמוד להתמודד איתן אחרת ניפול פעם אחר פעם. למעשה, הגילוי המדהים על פי הקבלה הוא שלמרות שמאמינים שתשעה באב הוא יום תענית כי בו חרב בית המקדש, הרי שההפך הוא הנכון: על פי הקבלה, בית המקדש חרב בגלל שהיה זה ט' באב ושוב לא ידענו להתמודד עם אנרגיות הדינים שבו.
היהדות קוראת ליהודים להיות בקיאים ב"אורות ועיתים", או באנרגיות השונות הפועלות על כל יום וכל שעה בחיינו בכדי לדעת לפעול בהתאם ולהימנע מ"קצרים" שאנו מייצרים ברוב בורותנו. חייב להיות לוח שנה רוחני שמלווה את לוח השנה הקלנדרי.
ואם נחזור למדרש, נמצא שלמרות ניסיונו של אלוהים להחליף את בני ישראל של דור המדבר בדור מחודש שרואה אחרת, עדיין, עד היום לא הצלחנו לעקור את חטא המרגלים מתוכנו.
עד היום אנו עוסקים כמוהם במה שאנו חושבים שאנשים אחרים חושבים עלינו מבלי לדעת את האמת ומייצרים לעצמנו את שקר המרגלים כל יום מחדש. חיינו מונהגים לא מעט על ידי הצורה שבה אנו מאמינים שאנו נתפסים על ידי אחרים. אולי הגיע הזמן לשנות זאת.
לאתר קורסי הקבלה של אלי רייפמן
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם