ראשי » סגנון » ניו אייג' » מדיטציה ובודהיזם

הכל או כלום: זה מה שזה, פרק 3

מהי מטרת הפחד, מהו הזמן, מיהם המתים והאם סקס הוא רק פעולה טכנית? גיל אלון פוצח בסדרת דיאלוגים חד פעמיים עם מאסטר יו

גיל אלון | 16/6/2011 9:31

סוף ההקדמה

עכשיו כמה מילים על תהליך הכתיבה. בדרך כלל נוטים לחשוב שכתיבת ספר מתרחשת בסביבה פסטוראלית ונעימה. אבל לא כך היה התהליך הזה. הדיאלוג הראשון נכתב בתאילנד, ואז הייתה שנה של הפסקה. רק כעבור שנה נכתב כל היתר ברצף, בפורטוגל. הגעתי לשם כדי לביים הצגת תיאטרון.

למרות שאהבתי את תהליך יצירת ההצגה ואת השחקנים, לא הסתדרתי עם אחד המנהלים שיזם את הגעתי. אני גם לא אוהב את אירופה, לא את הנוף, לא את הארכיטקטורה ולא את מזג האוויר הקר. מלבד זאת, הדירה שבה התגוררתי, בקומה התשיעית, היתה בדיוק מול בניין בבנייה, ובנוסף לכך, משום מה, כל יום, אבל ממש כל יום, אחד השכנים, זה שמימין לדירתי, או זה שמשמאלה, או זה שמעליה – דפק עם פטיש או קדח עם מקדחה.

חוץ מזה, כל תהליך הכתיבה גרם למערבולת רגשית קשה. יוֹ היה קשוח, מבקר בישירוּת, אומר אמיתות שקשה היה לי לשמוע. כך שיחד עם זה שהבנתי שקורה משהו חשוב מאוד, הרגשתי גם כבתוך סיוט.

הרבה מן הדיאלוגים נכתבו בזמן ישיבת המדיטציה. הכנתי תמיד דפים וכלי כתיבה לידי, למקרה שזה יבוא. וכשזה בא, זה בא בכתיבה מהירה, ברובה בעיניים עצומות, בכתב יד שלעיתים היה לי קצת קשה לפענח. בתום כתיבת הדיאלוג הייתי מניח את הדפים בצד וחוזר אליהם רק כעבור שעות או ימים. כשהעתקתי מן הדפים אל המחברת, בהרבה פעמים הופתעתי מן הנאמר ולא הבנתי מאיפה זה בא.

אין בפי מילים להביע את תודותיי העמוקות לחבריי היקרים טוֹבָה בֶּרְמָן ויוֹנִי אָלוֹן בישראל, ג'וּדי סְקָאר בניו זילנד וטֶנְמָאיוֹ באנגליה – אותם שיתפתי בזמן הכתיבה בחלק או בכל הדיאלוגים. כל אחד מהם, בדרכו, היה מקור בלתי נדלה של עידוד ותמיכה.

אני מגיש לכם כאן באהבה רבה את הדיאלוג.

כל תהליך הכתיבה גרם למערבולת רגשית קשה. יוֹ היה קשוח, מבקר בישירוּת, כך שיחד עם זה שהבנתי שקורה משהו חשוב, הרגשתי כבתוך סיוט. צילום: שאטרסטוק

*

יוֹ: בטח שיש לי מה להגיד.

גיל: היד נתונה והיד רושמת.

יוֹ: שתרשום, שתרשום. עכשיו תשאל שאלה.

גיל: איזו שאלה?

יוֹ: איזו שאלה שתרצה.

גיל: לָמָה הפחד.

יוֹ: ככה.

גיל: מה זאת אומרת?

יוֹ: כי הפחד

הוא החידה והחידה היא הפחד. החידה של הפחד מחדדת את הנשאל, מקדדת אותו כאילו

היה חץ שלוח.

גיל: אז למה הפחד.

יוֹ: ככה. כי הפחד מלמד את השיטה.

גיל: איזו שיטה?

יוֹ: שיטת הבקרה, שיטת הלימוד.

*

גיל: אפשר להתחיל לכתוב?

יוֹ: אפשר, אפשר.

גיל: מה לשאול?

יוֹ: מה שתרצה.

גיל: והמחט?

יוֹ: איזו מחט?

גיל: זאת שדוקרת את המשמעות.

יוֹ: היא תבוא בזמן, תאמין לי.

גיל: ועכשיו מה?

יוֹ: כלום. שב בשקט ותשתוק.

*

גיל: הדברים – איך הם נראים?

יוֹ: כמו שהם נראים.

גיל: ומעֵבֵר לכך?

יוֹ: הם נראים עוד יותר.

גיל: כמו מה?

יוֹ: כמו קריסטל.

גיל: מה עוד?

יוֹ: כמו זָךְ.

גיל: מה זאת אומרת?

יוֹ: כמו המָים, השָׁמיים, הנשמה, הגלגול והתקוּפה.

גיל: אתה יכול להיות יותר ספציפי?

יוֹ: לא.

גיל: לָמה?

יוֹ: אוקיי, אני אשתדל. זה הכול או לא-כלום, כי הכול והלא-כלום זה בעצם רק הכול או לא-כלום.

גיל: והשאר?

יוֹ: אין שאר! יֵש רק יֵש, או שאֵין רק אֵין.

גיל: עכשיו, מה לעשות עם זה?

יוֹ: מה שאתה רוצה.

גיל: וזאת אומרת מה?

יוֹ: תיצוֹר, רק תיצוֹר, רק תיצור, רק תיצור, רק תיצור, רק תיצור.

גיל: די!

יוֹ: אוקיי, בוא נפסיק פה.

החיים והמוות הם רק זרם אסוציאטיבי צילום: גיל אלון

*

גיל: מה עם הזמן?

יוֹ: מה אתה רוצה לדעת על הזמן?

גיל: מה שאתה יכול לספֵּר.

יוֹ: לספֵּר?

גיל: כן, לספֵּר.

יוֹ: בוא נראה – הזמן הוא נגיש, הזמן הוא גמיש, הזמן נותן יד, הזמן לוקח יד, הזמן מתאר אפשרויות, הזמן מקריב קורבנות, הזמן מְגָרֵד הוכחות, הזמן מְנָטְרֵל נִיטְרוּלִים. בקיצור, לַזמן אין זמן. הוא כל הזמן ממהר. בדפיציט. אז תעזוב אותו בשקט.

*

גיל: בוא נדבר.

יוֹ: אוקיי, בוא נדבר.

גיל: על מה? על החיים?

יוֹ: למה שלא נדבר על המתים?

גיל: אוקיי, נדבר. מה יש לך לומר?

יוֹ: המתים לא באמת מתים. הם רק מתים, אחר כך הם שוב מתים ושוב מתים ושוב מתים. לא באמת מתים, רק מתים.

גיל: אני לא מבין את זה.

יוֹ: גם אני לא.

גיל: אז תסביר עוד.

יוֹ: הסברתי כבר ואין מה להוסיף על זה. רק שמה שאמרתי בקשר למתים, אני לא באמת אמרתי. רק

שיקרתי כדי לעורר בך משהו.

גיל: אז?

יוֹ: אז זהו, המתים לא באמת מתים.

גיל: האם אתה יכול להיות יותר ברור? (כאן אני מעביר קו על הפסקה האחרונה, מפסיק לכתוב ומניח את הדפים בצד).

יוֹ: או-קיי – נניח אתה לוקח דג ומקמט אותו ושובר אותו, מלקק אותו (הכתב שלי לא ברור: אולי: ומצייד/מצייר אותו).

יוֹ: למה הפסקת לכתוב?

גיל: כי זה נראה לי פתאום קשקוש בלי סדר, כאילו סתם זרם אסוציאטיבי.

יוֹ: כי זה מה שזה.

גיל: מה?

יוֹ: החיים והמוות הם רק זרם אסוציאטיבי.

גיל: וואו!

יוּ: כן, וואו! אין מילה יותר טובה מלתאר את זה: וואו! (אני מניח בצד את הדפים, מליט את פנַיי בידַיי בעיניים עצומות ורואה זהרוּרים כחולים).

*

גיל: מה זה הרעש?

יוֹ: הרעש הוא התפתחות של השקט.

גיל: כלומר?

יוֹ: אם אתה נותן לַשקט להיות בְּשקט, אם אתה נותן לַרעש להיות בְּרעש, אז גם הרעש יהיה בְּשקט.

*

גיל: והסקס?

יוֹ: מה איתו?

גיל: מהו הסקס?

יוֹ: הסקס הוא סקס וזהו זה. כל ניסיון לעשות מהסקס לא סקס – הוא אכן לא סקס. וסקס הוא סקס וזהו זה.

גיל: זה נשמע מאוד טכני.

יוֹ: כי זה מה שזה. טכני.