מסע מחוף לחוף: מסע בחוף הקריבי של קוסטה ריקה
המסקנה מהביקור בקוסטה ריקה היא שכדי ליהנות באמת מומלץ להיות שמן ועצלן. כך נראה שבוע בין האוקיינוס השקט לים הקריבי, שכלל מסע בעקבות הדובים העצלנים שבג'ונגלים
לנו זה דווקא נשמע מעניין, קצת הרפתקאות לאחר שבילינו שבוע בחוף הפסיפי, היותר פופולרי של המדינה המרכז אמריקאית הזאת. כאשר הגענו לעיירות הקטנות, המרוחקות שעות אחדות של נסיעה דרומה מנמל פורטו לימון, שם עגנה האונייה של קולומבוס למשך 17 יום בשנת 1502, בעלי דיוויד ואנוכי אכן שמענו מוזיקת רגאיי רועשת בוקעת מהברים והארוחות שאכלנו היו הטעימות ביותר שטעמנו בקוסטה ריקה.
ועצבנות? ממש לא. אולי ההיפך. נדמה שהצד הקריבי הוא גרסה שקטה וקרירה יותר של הצד הפסיפי של קוסטה ריקה - ועם הרבה פחות תושבים.
אנו התמקמנו בפורטו ויאג'ו הנמצאת במרחק של ארבע שעות נסיעה באוטובוס מסן חוזה, עיר הבירה. חוץ מהדביבון שקרב אלינו יתר על המידה - וזאת לאחר שנשך אצבע של תרמילאית בעת שניסה לקחת לה את התרמיל - הרעיון הכללי לאורך החוף הקריבי הוא להיות שמח ועצלן. "את רואה את החיוך הזה? לכולם יש את זה כאן, וזה אמיתי", אמר לנו בהתלהבות פייר סנט ז'אק מקוויבק, קנדה, שמנהל עם אשתו מאריז את מלון "בלו קונגה".
הגענו שעות אחדות לפני שהחדר שלנו היה מוכן ומאריז המליצה לנו ליטול אופניים לנסיעה של רבע שעה למרכז להצלת היגוארים. ובכן, עם האיטיות של האופניים, האוויר הקריר והעצלות של העצלנאים השלווים במרכז להצלת היגוארים, היה ברור לנו שמצאנו את החוף שלנו.
במרכז להצלת היגוארים אין יגוארים. המקום קיבל את שמו לאחר שאנשיו ניסו, ללא הצלחה, להציל גור יגואר בשנת 2007. המרכז, שמנוהל על ידי זוג אירופי, החל באיסוף נחשים אך במהרה הפך למקום שאליו מביאים בעלי חיים חולים או פצועים מכל מיני סוגים. נחשים מעולם לא היו חביבים עלינו במיוחד, וגם מקופים כבר קצת נמאס לנו לאחר השבוע שבילינו בחוף הפסיפי של קוסטה ריקה. הם אולי נחמדים, אבל יכולים להיות תוקפנים כמו דביבונים רעבים.
את טיולנו, כאמור, התחלנו בצד הפסיפי. בילינו ימים אחדים במונטזומה, בקצה הדרומי של חצי האי ניקויה. הנסיעה למונטזומה מסן חוזה אורכת שבע-שמונה שעות באוטובוס ומעבורת. לוחות הזמנים של האוטובוסים הציבוריים יכולים להיות מעורפלים למדי וכפופים לשינויים, אולם בעלי הצימרים ועובדי המלונות כמעט תמיד ישמחו לסייע לכם לפענח אותם.
האוטובוסים לא נוחים, אך זולים, וגם לשכור רכב זה לא יקר. מונטזומה היא מקום מבודד יחסית, שבו מתגוררים 250 בני אדם בעונת הגשמים, ממאי עד נובמבר. אולם ברגע שמגיע דצמבר יש שם התפוצצות אוכלוסין, בעת שתיירים מקומיים ומחו"ל מציפים את האזור, מטיילים על החופים, שוחים מתחת למפלים ועושים יוגה באתרים פסטורליים.
בבואנו שכרנו בית קטן על צוק המשקיף על האוקיינוס, קילומטרים אחדים מן העיירה. הנוף היה מהמם. שטיח ירוק של עצים גלש מטה אל תוך החוף המסולע. שקנאים וניצים ריחפו מתחתינו.
שם גם עשינו היכרות עם קופי הקפוצ'ין. ביום הראשון שלנו בבקתה חדר למטבח שלנו קוף בודד כדי לסדר לעצמו ארוחת בננה. בהתחלה זה היה משעשע, עד שהוא הזמין את החבר' ה, שחשפו לעומתנו את שיניהם. לכן, נפלא ככל שזה היה, מונטזומה לא יכולה להתחרות בעצלנאים ובווייב הרגוע של הצד הקריבי של קוסטה ריקה.
כן, אין ספק, עצלנאים הם החיה שלנו. מדובר ביונקים בגודל בינוני, שוכני עצים, המאופיינים במראה מיוחד, בטפריהם הארוכים ובתנועתם האיטית, ומכאן גם שמם. בספרדית הם נקראים "אוסוס פרזוסוס", שזה "דובים עצלנים". מתנדב במרכז ניסה להסביר לנו. לרוב, העצלנאים זזים בנחת, כאשר הם מניעים את זרועותיהם וראשיהם כל כך לאט, עד שנדמה שהם חולים או מסוממים או גם וגם. אחר כך, מותשים מהמאמץ הזה, הם ישנים שעות.
אבותיהם אמנם היו גדולים למדי, אך העצלנאים כיום הם בגודל של כלבים קטנים. ואחרי שנתנו לנו ללטף אותם התברר לנו שיש להם פרווה רכה. הפרווה רק נראית מחוספסת ולא יפה. מדובר בתכונה שהם פיתחו בטבע: על הפרווה מצטברים טחב וחרקים, על מנת שבעלי החיים האלה,
את שארית השבוע העברנו בהצצה לתוך כל עץ בניסיון למצוא עצלנאי בטבע, אך לשווא. חיפשנו אותם בפארק הלאומי קחואיטה, פנינה המשתרעת על פני עשרת אלפים דונם וחודרת לתוך האוקיינוס ליד העיירה קחואיטה. היו שם קופי קפוצ'ין על העצים, עכבישים בשיחים, ואחד המטיילים אפילו דיווח על נחש צפע. הכל חוץ מעצלנאים.
לכן, ביום האחרון שלנו בקחואיטה ביטלנו בוקר של צלילה, בגלל גשם וים סוער, והלכנו על מה שנראה כמו הימור בטוח: "מקלט העצלנאים אביארוס". על אף שאנשים מכל העולם מגיעים לבקר במקלט הזה, לא העלינו בדעתנו שצפויה לנו חוויה עוד יותר מרתקת מאשר במרכז להצלת היגוארים. אבל כך היה. אמנם לא הרשו לנו לגעת בהם הפעם, אבל היה בזה היגיון, בעיקר לאחר ששמענו על המחלות שבני אדם העבירו להם בעבר.
במקום זאת, יצאנו בקאנו לסיור במתחם הפתוח של המקלט, שם המדריך הצביע לנו על כמה עצלנאים החיים בטבע, ובכלל זה אמא שתלויה גבוה מעל ראשינו ומנסה ללמד את בנה למצוא עלים.
היה זה סיום מתוק לביקור שלנו בצד הקריבי של קוסטה ריקה, שהיה הרבה יותר שליו ורגוע ממה שנכתב במדריכים, שהתבססו על העבר הרחוק והקרוב של האזור.
כיום קוסטה ריקה היא מהמדינות הכי שקטות והיותר דמוקרטיות באמריקה הלטינית. עברה, בצד הקריבי שלה, היה סוער יותר ויש לה היסטוריה עצובה. קולומבוס אמנם נחת בחוף הקריבי, אך הספרדים פיתחו דווקא את הצד הפסיפי ואת העמק שבמרכז.
רק בסוף המאה ה-19 הונחה מסילת ברזל שעברה בתוך הג' ונגלים והביצות בחלק המזרחי. תחילה זה אמור היה להיות נתיב להעברת פולי קפה לייצוא. כשזה לא השתלם ליזם, אדם בשם מיינור קית מניו יורק, הוא עבר לייצוא בננות.
רוב העובדים במסילה ובמטעים של קוסטה-ריקה הובאו מג'מייקה, והם מתו בהמוניהם ממלריה. על צאצאיהם ותושבי קוסטה ריקה כהי עור אחרים נאסר לעבוד או לנוע בחופשיות מחוץ למחוז לימון שבצד הקריבי עד 1949. רוב האוכלוסייה השחורה של קוסטה ריקה מתגוררת עדיין בצד הזה של המדינה, שעודנו עני יותר ונמצא בסכנה של גלישה לגלי פשיעה. רצח של שני נערים אמריקאים בחוף ליד פורטו ויאג' יו בשנת 2000 לא שיפר את התדמית הבעייתית.
אנו לא הבחנו בשום רמז לאלימות או פשע בעת שטיילנו לאורך שני החופים של קוסטה ריקה, הקריבי והפסיפי; ביקרנו גם בעיר הבירה סן חוזה ונסענו באוטובוסים ציבוריים מרחקים ארוכים. מצאנו שתושבי קוסטה ריקה, המכנים עצמם "טיקוס", הם אנשים חמים ופתוחים. באמצעות פנטומימה וסבלנות הם סייעו לנו להתגבר על העובדה שאיננו דוברים ספרדית, כדי שנוכל להסתדר עם הכל, מתפריטים ועד לוחות הזמנים של האוטובוסים.
זה המקום להגיד כמה מילים של לוחות הזמנים בקוסטה ריקה. קודם כל, קחו נשימה עמוקה. גילינו לוחות זמנים סותרים לאוטובוסים, ובאחד מלוחות הזמנים למעבורת לתיירים נכתב (לא נגענו): "זה עדיין לא ודאי, אבל כנראה יהיה ככה". ברצינות רבה יותר, איפשר לוח הזמנים של המעבורות שיט לאורך החוף הפסיפי, שהוא הרבה יותר פופולרי מבחינת התיירים מאשר אחיו הקריבי. גם משום שלא יצא לו שם של אזור פשע וגם משום שהוא יבש בחורף, בעוד בצד הקריבי יורד גשם כמעט מדי יום.
למעשה, לאורך החוף הקריבי של קוסטה ריקה יורד גשם כמעט כל יום במשך כל השנה, אולם יש חודשים קלים יותר: בחוף הקריבי הדרומי יש פחות גשם בחודשים פברואר, מרס, ספטמבר ואוקטובר. הגשם עשוי להיות מרענן, בהתחשב בעובדה שהלחות גבוהה. הטמפרטורות יכולות להגיע ל-30 מעלות במשך השנה כולה. אם בחרתם לבקר בחוף הפסיפי, אזי הזמן הטוב ביותר הוא בעונה היבשה, דצמבר עד אפריל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם