ראשי » סגנון » אופנה ועיצוב » עיצוב ואדריכלות

טוב מראה עיניים: הסודות מאחורי עטיפות הספרים

מעוטרות, צבעוניות, כאלה שמורכבות משרבוטים של הסופר והעיקר מסקרנות - מאז ומעולם עטיפות הספרים אמרו את המילה הראשונה על הספר. רגע לפני שהיא נעלמת לטובת גרסאות וירטואליות, מספרים המעצבים של כמה מהקלאסיקות האהובות איך נולדו הרעיונות מאחורי הכריכה

בתקופה שבה הופכים הספרים למוצרי צריכה הנרכשים לעיתים יותר מאשר נקראים, תפקיד העטיפות הולך ומתרחב. על המדף בחנות משמשות העטיפות כמודעת הפרסומת של הספר, ובבית הופכות את הספר לפעמים לחפץ נוי בפני עצמו. כל עטיפה היא סיפור; הכריכה, החומריות, הצילום, האיור והאותיות מספרים לנו משהו על הספר, ובמקרה הטוב מהווים הזמנה להיכנס פנימה.

- הצטרפו לעמוד הפייסבוק של סגנון
- והנה כמה המלצות לספרי אופנה

את הכריכה עם התמצות הצורני ההנדסי המוכר כל כך עיצב המעצב הוותיק שמעון זנדהאוז (ג'וגול), מהראשונים להכניס דימוי מצולם לכריכה. כשהחל בעיצוב הכריכות בעם עובד בשנת 1972 הייתה נהוגה שיטה קבועה לעיצוב הכריכות, מעין אדפטציה לכריכות ההוצאה "פינגווין". שני פסים, רישום, תמיד בשחור לבן - כפי שהיה נהוג במשך עשרות שנים. "כשהגעתי שיניתי לגמרי את הכריכה. הכנסתי את השימוש בצילום, שלא היה מקובל, ועל אחת כמה וכמה צילום בצבע".

כריכתו של התפסן היא תוצאה של פרשנות יצירתית לטקסט של סלינג'ר. הריבוע הצהוב על הרקע הכחול נולד כתוצאה מאילוץ. "בחוזים שלו מול הוצאות הספרים בארץ ובעולם קבע סלינג' ר שעל העטיפה לעולם לא יופיע שום מרכיב חזותי, למעט שם הספר ושמו", מסביר ג'וגול. "מאחר שהספר הופיע בסדרה של'עם עובד', שבה תמיד הופיע צילום או ציור בתוך ריבוע, ומבחינתי לא בא בחשבון

לשנות את הסדרה - החלטתי שהריבוע יהיה שדה השיפון הצהובוצבעו יהיה צהוב".

שימוש בטיפוגרפיה בלבד מבטא לטענתו שרידים של סנוביות שלא מתאימה היום. "לתפיסתי, גם לאינטלקטואלים מגיעה התייחסות עיצובית. אם יש לך שכל זה לא אומר שאתה אטום לחומרים חזותיים. צריך לזכור שעיצוב העטיפה - מטרתו לגרום לך להרים את הספר מערימת הספרים. אני לא מכיר אדם שקונה ספר לפי מראה העטיפה, אך לעומת זאת אנשים קונים בגלל העטיפה כי היא שמשכה אותם לעלעל בספר ולהכיר אותו".

על אף שעיצב למעלה מ-700 ספרים, קשה למצוא אצל ג'וגול התרפקות על הפורמט המסורתי. "לפני כ-250 שנה ספר היה יקר כמו מכונית יוקרה. הספר נעשה ביד והיה מיועד לשכבה מאוד מצומצמת באוכלוסייה. היום ספר הוא מוצר עממי שבעממי, מה שהופך את העטיפה שלו לדומה לעטיפת מוצרי החלב. הספרים הם מוצר שהולך ונעלם, בדומה לכרכרות וסוסים".

אז מה יהיה על הפורמט המוכר? הדפדוף? חוויית הקריאה?
"החוויה של הקריאה היא בתוכן, לא בחומר. העסק הדיגיטלי יפתח אינסוף אפשרויות ויזואליות חדשות".

את "בשבח החלומות" לא עיצב מעצב, אלא רפי וייכרט, מתרגם הספר ועורך ההוצאה. על העטיפה נכתב שם הספר באותיות מוזהבות בוהקות על רקע שחור ותחתן מעוטר תכשיט זהב, שנראה כאיור של חיה דמיונית, הכלאה בין טווס לכלי נגינה.

"הייתי עורך מסעות באלבומי אמנות ומחפש דימויים שיתאימו", מספר וייכרט. "בשיר 'מוזיאון', שמופיע בספר הזה, החפצים נשארים הרבה אחרי שהאנשים כבר אינם. סיכת הטווס, החיה החלומית הזאת, התחברה מיד עם מילות השיר, עם שם הספר שבחרתי ועם דמותה של שימבורסקה עצמה".
השם שנבחר הפך את הספר, לטענת וייכרט, לרב מכר.

"משהו מעולם ההיקסמות, ההתפעלות מן העולם, מן החיים. שם הספר הפך כותרת רב תכליתית ופנה לקהל רחב. השם הזה, בלב המציאות של ה'כאסח' פתאום מציע להגיד משהו בשבח והרבה אנשים התחברו לזה. בחירת שם הספר היא לא רק תהליך יצירתי אלא גם שיווקי. בסופו של דבר מוכרים בחנות צריכים לזכור את השם".

עטיפת הספר של מירנדה ג'ולי, אמנית אמריקאית ויוצרת רב תחומית, הוא דוגמה לעטיפה שמתפקדת גם כפוסטר, חפץ נוי לבית או פתק ענק עם תזכורת ראויה. מה שבולט בו הוא המינימליזם והצבע הזרחני.

"אחד הדברים הראשונים בעריכת ספר הוא ההחלטה איך מגישים אותו לקורא", אומרת שרי גוטמן, המו"ל של הוצאת "אחוזת בית". "מירנדה ג'ולי היא יוצאת דופן. לא רצינו לעשות אותה יותר קומוניקטיבית, ולכן ויתרנו על האימג', החלטה אמיצה ביחס להתנהלות השיווקית בהוצאות ספרים. העיצוב הוא אדפטציה לעיצוב המקורי, שמציע לבחור כריכה בצבע המתאים לך מבין ארבעה צבעים - כתום, ירוק, ורוד וצהוב. בהוצאת הספרים הוחלט ללכת על הצבע הצהוב שלא מזוהה עם מגדר או מגזר מסוימים.

"העטיפה היא חלק מהפרשנות המערכתית, ממש כמו השם שניתן לספר", מבהירה גוטמן. "במקרה הזה לא ניתן להפריד בין שם הספר לעיצוב הכריכה. השם, שהוא משפט, הופך את העטיפה לפרק קצר בפני עצמו".

"האדפטציה מאוד דומה למקור", אומר דור כהן, מעצב הספרים שיצר את הגרסה העברית לספר. "ובכל זאת, כל כך הרבה סקיצות נעשו בדרך. בחירת האות הנכונה, המשקל הנכון והגודל הנכון במקרה כזה הם קריטיים, דווקא כי לא התחלנו מאפס. על מנת להיות נאמנים למקור יש לבחור בבחירות עיצוביות טיפוגרפיות מדויקות".

את הספר הזה של יואל הופמן קשה לפספס, אפילו כשמטיילים בין עשרות המדפים בחנויות הספרים. יש משהו דווקא בשקט שלו ובשרבוטים החידתיים שמעטרים את הכריכות השונות זו מזו שמרמז על החוויה המשתנה מקריאה לקריאה שהספר מציע, בהתאמה מוחלטת לשמו.

"בספרו הקודם של הופמן, 'קוריקולום ויטה', הצמדנו רישום לטקסט מאחר שהרישומים הם חלק אינטגרלי מהטקסט", מספר המעצב מיכאל גורדון. "כשהגענו לשלב עיצוב הספר 'מצבי רוח', יואל רצה להמשיך עם אותו רעיון והעביר לי 15 מחברות עם שרבוטים מהירים, תמיד של גבר ואישה.

"הבנו שמתוך 500 רישומים זה יהיה לא נכון לבחור רישום אחד, ואז עלה הרעיון שנשתמש בגיליונות הדפוס, כך שנכניס כמה רישומים שונים שיכרכו את הספר באופן אקראי. בגיליון דפוס אחד נכנסו חמש כריכות, ובהתאם לכך בחרנו בחמישה רישומים. מאז יצאו עוד שלוש מהדורות, מה שיצר סך הכל 15 כריכות שונות לספר".

גורדון מספר שהופמן והוא נשאבו לרעיון עד כדי כך שלא עניינה אותם השאלה כיצד יגיבו הקוראים. ובכל מקרה, התברר שרק מעטים הבחינו בהבדלים. אולי מפני שהניואנסים הדקים נעלמים בנוף הרועש של חנות הספרים. "כריכות שאני עושה במינימליזם, בהיעדר למינציה, נראות מוזר בחנות הספרים", מצהיר גורדון. "על אחת כמה וכמה תחת מדבקות המחיר שהורסות אותן פיזית".

את החומריות של ספריו לא ניתן יהיה להעתיק אל הספרות האלקטרונית, אבל גורדון לא רואה במדיה החדשה איום על החוויה הייחודית של הספרים המודפסים. "שמעתי שבשנה האחרונה עלתה צריכת הספרים בארצות הברית בפעם הראשונה באי-בוק על כמות הספרים הכרוכים. מצד שני זו הייתה שנת שיא של ספרים בכריכה קשה. במתכונת המסורתית יש בספר משהו שעונה על צורך מאוד בסיסי ואינני מאמין שהספרים ייעלמו. מדיום חדש לא מבטל את המדיום האחר".

אנשים אולי לא קונים ספרים רק בגלל העטיפה, אבל במקרה של הסדרה "נובלה", נראה שלעטיפות יש מקום משמעותי בחוויית המפגש הראשוני עם הספר ובחוויית הקריאה בהמשך.

כל אחד מהספרים מביא פתרון עיצובי אחר ומפתיע, ועדיין כל מרכיבי הסדרה הזאת חיים בהרמוניה, בעולם צבעוני וקצבי אחד. את חוויית הקריאה בספר "יומן אבל" לא ניתן להפריד מחוויית האחיזה בספר ובאיור הכריכה, שמציע פרשנות לאבל ולאובדן.

"הספרים בסדרה הם סוג של קלאסיקות, גם אם חלקן בנות זמננו", קובעת טליה בר, מעצבת הסדרה. "מראשית התהליך המטרה הייתה מבחינתי פורמט שמחזיר כבוד לספר. ליצור ספר בפורמט של 'פעם', שאפשר להרגיש אותו, למשש אותו. עטיפת בד לא הייתה אפשרית מבחינה תקציבית, אבל כן בחרנו בכריכה קשה ובנייר שמדמה בד, מחוספס מעט, מעניין למגע. כך גם עם סימניית הבד".

בר דוגלת בגישה שהמטרה של הכריכה היא ליצור אימפקט רגשי. "הרבה כריכות היום נראות פלקטיות, שטוחות. אני מאמינה שחייבים לתת לעטיפה איזה ערך מוסף מעבר לחוויית הרכישה בחנות, שימשיך לרגש אותך גם על המדף בבית".

הכריכות הקודמות של ספרו של ג'ק לונדון, "פנג הלבן", ספר ילדות אהוב ומרגש, מציגות את דיוקנו של כלב זאב על רקע נופים מושלגים. בסדרה החדשה, "סדרת הרפתקה", הוזמנו סופרים לתרגם קלאסיקות של ספרי ילדים שאהבו במיוחד, ולשם כך עוצבו עטיפות חדשות. את הסדרה עיצבה עדה ורדי ואת האיורים שמעטרים אותה איירה בתיה קולטון.

הכריכות מתכתבות עם עטיפות ספרים ישנות העשויות דפוסים חוזרים, ומציעות להן פרשנות חדשה וצבעונית. כל עטיפה מאופיינת בצבעוניות משלה ומציגה פרגמנטים של סיטואציות המשתלבות אלה באלה. התוצאה היא חגיגה עשירה של התרחשויות ונופים לצד שקט הרמוני ונעים המזמין לצלול אל תוך הסיפור שבפנים.

"המאהב", מהקלאסיקות הגדולות שנכתבו, נקראו וממשיכות להיקרא כאן, זכה לכמה וכמה עטיפות שונות. בכל פעם הן מספרות את הסיפור בטון מעט שונה. לעיתים נשארות בגדר חידה ולעיתים מתחברות מיד עם סיפור העלילה.

במבט על שתיים מהעטיפות השונות עולה סיפור נוסף; העטיפה הראשונה, משנת 1977, עוצבה לפי רעיון של א. ב. יהושע עצמו וצולמה ועוצבה על ידי גד אולמן. כפי הנראה, נבחר אחד הסמלים ברומן - מכונית המוריס הכחולה שמשנה את צבעה לשחור ולאחר מכן מסיימת את חייה.

בעטיפה נוספת בחרו להשתמש בציורו של אביגדור אריכא, "גן רחביה בחורף", מ-1995. שגם אייר ספרים רבים, ביניהם "הזקן והים". אם העטיפה הראשונה מבטאת משהו מתוך עיצומה של הדרמה, בציור הזה אפשר לראות מעין אפילוג שמסיים את הספר. מצד שני, עברו כבר מעל ארבעה עשורים מאז מלחמת יום כיפור, התקופה המדוברת בספר. הדרמה כבר ידועה היטב ואין צורך לצעוק אותה בקול.

על עטיפת ספרו של יהושע קנז כתוב שמו של הספר פעמיים, גרסת העורך וגרסת המציאות. פעם בגרסה הגרפית, בהנחת פונטים מסודרת שלאחר מעשה, ופעם במקורם - לפני העיבוד. מעין שיקוף של תהליך הכתיבה: החומרים שיצרו בשיתוף פעולה עם הסופר את הסיפור, לצד התוצאה המוגמרת המוגשת לקורא.

המעצבת זיוה שלו יצרה משני מרכיבים אלה מסמך שלם. אין כאן אילוסטרציה לסיפור, המחשה מאוירת או מצולמת אלא חיבור הסיפור למציאות יומיומית. הצלם שי אדם, שצילם את צילום העטיפה, מספר שהצילום הוא אותה כתובת ברחוב סלמה ביפו - כניסה לאחד הבתים שהיוותה חלק מההשראה לסיפור. באמצעות הצילום, אותו מקום פיזי שהצית את דמיונו של הסופר מצית עכשיו את סקרנותו של הקורא. בעולם הפוטושופי והווירטואלי, למצוא את המיקום הרומנטיאותנטי הזה על גב הספר מתפקד כמעט כמו מחזיר אהבות קודמות.

לספר שתי עטיפות. הראשונה בעיצוב סטודיו מיכל ודקל והשנייה בעיצוב אנקטי. בשתיהן אותה תמונה של פרננדו פסואה הסופר והמשורר צועד ברחובות ליסבון, פורטוגל.

על הצילום הזה המליץ בלהט יורם מלצר, מתרגם הספר לעברית, ומי שחי את יצירתו וקורותיו של פסואה תקופה ממושכת. "הצילום הזה הוא צילום קלאסי של פסואה", מסביר מלצר. "הוא נראה בו הולך ברחוב אך למעשה בקושי עומד על הקרקע".

בעוד שעטיפות ספריו של פסואה נראו לו במקרים רבים סתמיות, מעוטרות צורות גיאומטריות מקריות או עמוסות צבעוניות שאיננה הולמת את פסואה וסגנונו, במקרה הזה נבחר דיוקנו של האיש שפניו ושפת גופו מדגימים היטב את שמו העברי של הספר. "שמו של הספר בשפת המקור מכיל את צורת השלילה. זו צורה לא מקובלת, שפסואה המציא, אבל חשבתי שחייבים לבטא בעברית את היותה של המילה בלתי שגרתית. ניתן היה לתרגם את השם ל'אי הנחת' ולא 'האי-נחת', אך זה לא היה משקף את החריגה במקור".

וכך הפכה כותרת הספר לרמז ראשון לגבי מה שנמצא בין הדפים. המינוח אומנם מאושר פורמלית מבחינת לשון עברית עכשווית, אך מייצר אי-נחת ראשונית בקרב הקורא.

העטיפה של ספר הילדות האהוב היא למעשה גריד שחזר על עצמו בחמישה ספרים שונים של יהודה אטלס ודני קרמן. בכל אחד מהם האיור הידוע של חלונות הבניין נותן מסגרת לסיפור שמתרחש בין התריסים, חדר המדרגות, חבלי הכביסה ויתר פרטי הנוף העירוני.

לא אטלס ולא קרמן גדלו בנוף הזה. קרמן, שגדל בכרכור, מספר שהרעיון הגיע מאהרן שמי, לאחר שהוחלט להוציא את הספר בהוצאת "כתר", לפני זה הוא נדחה על ידי הוצאות רבות אחרות. "הרעיון היה ליצור שפה אחידה לאורך כל הספר", מספר קרמן. "החלונות, כמו השירים, חושפים דברים מסוימים ובוזמנית גם מסתירים משהו".

המבנה הקבוע הזה הכתיב סגנון איורי קבוע. "זה אתגר שמצד אחד מקבע ומצד שני פותח מקום להמון חופש", אומר קרמן. "הכריכה היא רק הצהרת הכוונות, בתוך הספר הדברים כבר יקרו מעצמם. בכל אחד מהספרים שיחקתי אחרת עם החומרים. באחד, בכל חלון הוצב משורר שישב וכתב. באחר חבלי כביסה שמספרים סיפור משלהם. ובספר אחר צמח שגדל מעט בכל פעם".

בגרסה המתורגמת לאנגלית (It's Me) גם האיור עבר תרגום; החלונות המוכרים, שנפתחים מהצדדים החוצה, הפכו לכאלה המורמים מעלה במסילתם. והילד הזה, שבשלב מסוים בחיינו היה אנחנו, מתברר שהוא דווקא ילד מאוד מסוים, מספר קרמן. "יהודה רצה שאצייר את ילדיו שלו, את נעם שבהשראת דבריו נכתב רוב הספר ואת אוריאל, אבל אני ציירתי את תומר בני, שהיום הוא ילד בן 46 ובעצמו כותב ועורך".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של מעריב בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אופנה-

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...