ראשי » סגנון » ניו אייג' » בין גוף לנפש

מורה ברך: על פיק ברכיים ופקפוק

הגוף שלי מדבר ויודע עלי דברים שאני עוד לא מזהה, ואולי לעולם לא אזהה. יש לו שפה משלו וכדאי שאלמד להבין אותה. סיגל קרומר לומדת להקשיב לגוף דרך הברך

שבת בבוקר, אזור הר חורשן (בסביבות המושבה בת שלמה) – האיש שלי ואני. המפה נשלפת מן התיק ויחד איתה בקשה: 'הובילי אותנו דרך חמש הנקודות המסומנות על המפה' (זהו חלק מתרגיל סימולציה שעשינו יחד לקראת יום פעילות עתידית עם אנשים אחרים – ועל זה בפעם אחרת).
 

מכירה את האזור, אוהבת ויודעת לנווט את עצמי בשטח הפתוח עם ובלי מפה, ובכל זאת, משהו בי נכנס ללחץ. משהו בי הרגיש צורך להוכיח ולהראות שאני יכולה ויודעת.

מתחילים ללכת.

מגיעים לצומת של שבילים לא מסומנים. מביטה במפה ולא בטוחה במדויק לאיזו צומת הגעתי. איפה אני? הלחץ שלי מרקיע שחקים.

איך אני מתקדמת? אבל גם ובעיקר – איך אני נראית מבחוץ? מה הוא חושב עלי? הרי אמרתי כל הזמן שאני יודעת, ועכשיו? ממש עכשיו בעוד שנייה הבלוף יתגלה. הבלוף שאני מסתירה בתוכי – זה שצוחק כשאני מציגה אותי עצמאית וחזקה וגם יודעת לנווט ואפילו טובה בזה.

אחרי מבוכה גדולה החלטתי על כיוון, בחרתי שביל והמשכנו ללכת. הברך שלי, שכבר כמה שנים מאותתת לי, מתחילה לכאוב. מה פתאום עכשיו? הרי לפי התיאוריה שבניתי לי הכאב הזה מגיע בשלבים של טיפוס במעלה הר או גבעה תלולה. איך פתאום עכשיו בשביל הקטן והפשוט הזה?

ואז ... נפל האסימון ברעש גדול ...

פיק ברכיים עבור הפקפוק שלי בעצמי. פיק ברכיים ופחד לקראת משימה או מבחן שאני מייצרת לעצמי. משימה שיכולה לחשוף את הבלוף. משימה שאני לא מאמינה בכל ליבי שאני מסוגלת לה – ההיסוס וחוסר האמונה ביכולת ובידע שיש לי.

המחשבה שהכל בלוף ותיכף יגלו אותו – יחשפו אותי במערומי.

כל אלה יחד מתרכזים ויוצרים כאב חד כסכין בברך שמאל שלי.

"המגבלות היחידות בבניית המחר הן הספקות של היום" (פרנקלין רוזוולט).

שלוש שנים של פיק ברכיים (כאב חד) ופקפוק. הקשר וההסבר כנראה היו שם מהרגע הראשון, רק אני חיפשתי במקומות שהכרתי, חיפשתי את התשובות בדרך הידועה והמקובלת.

בעצם, כנראה גם בזה פקפקתי – ביכולת של הגוף שלי לספר לי. פקפקתי בבהירות שבה דברים לא רלבנטיים (לכאורה) יכולים להתחבר וליצור הבנה. ואם לא פקפקתי, הייתי נבוכה מעצם הגילוי.

אם לא יגלו את הבלוף אז אולי יגלו שאני מדברת עם הגוף שלי, ואז ... אשפוז כפוי או נידוי מחברה מכובדת בה אני מסתובבת.

השיחה עם הגוף נראתה לי לא הגיונית, לא אמיתית ודחיתי אותה מעלי. והוא ... עקשן שכמותו התמיד והתריע, גם כשאני התעלמתי.

כן, אני מהמתמידים, אך הפעם אני מורידה בפני הגוף שלי את הכובע. גם כשפקפקתי, גם כשהתעלמתי וגם כשזלזלתי הוא לא ויתר והמשיך בניסיונותיו להסביר לי איפה קבור הכלב – מה הקליפה הבאה שאני יכולה לקלף מחומות חיי.

ממש ממש 'מורה ברך'.

"אמא ניחשה כי 'ללכת לאיבוד' ו'למצוא את הדרך' הם שני צדדיו של אותו מטבע. לא תוכלו לקבל את האחד בלא השני" (פין, מתוך הספר "מר אל כאן אנה").

הגוף שלי מדבר ויודע עלי דברים שאני עוד לא מזהה, ואולי לעולם לא אזהה. לגוף שלי שפה משלו וכדאי שאלמד להבין אותה – זה דורש תרגול. כשאני מתעלמת, לא מקשיבה או לא מבינה – זה פשוט יימשך עד שאבין.

היום אני אומרת תודה ל'מורה הברך' שלי, תודה למה שנפתח בתוכי ומוכן להקשיב. תודה על הערוץ שנפתח והסביר לי שיש לו תמיד מה להגיד אם רק אקשיב ואהיה איתו.

אז אני מבטיחה לגוף שלי שאני פותחת את הערוץ ומקשיבה. הרי הוא מדבר איתי בכל מקרה. אני מסכימה לתת לו חופש לשוחח איתי ולהגיד את אשר על גופו בכל זמן.

אני עוד זקוקה לתרגול והבנה טובה יותר של השפה בה הוא מדבר. לעיתים אני קולטת די מהר ולפעמים זה לוקח לי שלוש שנים לקלוט את המדובר.

את המסלול סיימתי בהצלחה מרובה. הובלתי את שנינו בקלות דרך כל הנקודות המסומנות על המפה. 'הבלוף' התברר כמשהו אחר לחלוטין – אני יודעת ומסוגלת וזה אמיתי!

חשוב מאוד להמשיך ולטפל בגוף – לתת לו את התזונה (אנרגיה) הנכונה והמזינה, לאפשר לו לנוח בכדי להתחדש, לבדוק מה קורה כשמשהו משתבש (גם בדרכים הקונבנציונאליות) וגם , ובעיקר להקשיב לו,  כי יש לו מה להגיד. מי ייתן ונמצא כולנו את הדרך לפתוח את הערוץ המקשיב אל הגוף, מתוך אמונה וידיעה שיש לו מה לספר לנו.



סיגל קרומר  היא מרצה, מנחה ומסייעת – סיוע לניהול חיים במצבי קושי ואתגר. מסייעת למי שחיים עם מחלה או מגבלה כרונית להשיב רוח בחיים. sigal@briah.co.il

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...