אנה פרנק כותבת מהבטן: יומנה של אמיצה
"כשאני כותבת הכל עובר". לרגל יום הולדתה של אנה פרנק מציגה חגית אלמקייס ציטוטים מרגשים מהיומן המפורסם בהיסטוריה, שמביעים את כוחה של כתיבה לשחרור רגשי וריפוי פנימי
כהכנה לטיול הרגשתי צורך עז לשוב אליו. ומרגע שלקחתי אותו לידיי התקשיתי להניח אותו. הפעם אפשרתי לאנה פרנק לחדור אל מתחת לעור שלי, להיכנס פנימה ולגעת באמת. גם כשלא קראתי בו, הרהרתי בו. הרהרתי בה, בנערה האמיצה והאמיתית, שמעיזה להישיר מבט כן אל החיים ואל תוככי נשמתה.
בדיוק היום (12 ביוני) חל יום הולדתה של אנה פרנק. זהו גם היום בו קיבלה במתנה את היומן והחלה לכתוב בו, בהיותה בת 13. לרגל שני המאורעות האלה אני מביאה בפניכם כמה ציטוטים מרגשים וקטעים חשובים מתוך היומן, שמביעים את כוחה של כתיבה לשחרור רגשי, לעבודת התפתחות עצמית, לריפוי ולדיאלוג אישי, פנימי ועמוק.
למרות מרחק הזמן והמקום, היומן הזה הוא יומן נצחי. הוא נכתב מהבטן והוא מצליח לגעת בכל בטן שתקרא בו, ובכל פעם לרגש מחדש. אנה פרנק הותירה אחריה מסמך אנושי מרגש לא רק בשל ההתרחשות שלו על רקע אירועי השואה הקשים אלא בשל האמת הפשוטה והילדית המובאת בו, ובשל הדרך האינטואיטיבית החזקה בה התמודדה הנערה עם האירועים הללו.
לא חשוב מה מתרחש בחוץ, במשך תקופה של מעל שנתיים במחבוא, אנה לא מאבדת את התשוקה לחיים ומביעה אותה שוב ושוב דרך המילים. היא כותבת על חיי היומיום, על השמחות הקטנות, על לבטיה, חרדותיה, אהבותיה ושנאותיה – רגשות של נערה על סף הבגרות.
"כמה ימים לא כתבתי, כי עוד רציתי לחשוב היטב על היומן. בשביל ילדה כמוני זו חוויה משונה לכתוב יומן. לא רק שמעולם לא כתבתי אלא שנדמה לי כי אחר כך לא אני עצמי ולא מישהו זולתי, לא יהיה מעוניין בהשתפכותה של תלמידת בית ספר בת שלוש עשרה. אך בעצם לא זה העיקר. יש לי חשק לכתוב, ועוד יותר מזה – להשיח את ליבי על כל מיני עניינים, בהרחבה ובאופן יסודי. 'הנייר סבלני מבני אדם'" .
"לכאורה איני חסרה דבר - מלבד ידידה אמיתית. כל מכרותיי טובות לשחק עמהן ולבלות את הזמן, אך איני יכולה לדבר איתן אלא על עניינים של מה בכך. להתקרב קצת יותר, לפתוח את סגור ליבי – זאת איני יכולה, וזה מקור הצרה... מכאן יומן זה. וכדי להגביר בדמיוני את רעיון הידידה שזמן כה רב אני משתוקקת לה, החלטתי לא להסתפק ברשימת העובדות כפי שעושה כל אדם. רוצה אני שיומן זה יהיה לי הידידה: אקרא לה קיטי". (20 ביוני, 1942)
"בחצי חדרי כמעט שאין לי אפשרות להיות לבדי, ואני כל כך משתוקקת לכך.
"אני בעצמי המבקרת החריפה והטובה ביותר שלי. אני יודעת בעצמי מה טוב ומה לא. איש מאלה שאינם כותבים בעצמם אינם יודעים מה טוב הדבר לכתוב. לפנים הייתי מצטערת תמיד שאינני יודעת לצייר, אבל עכשיו אני מאושרת מאוד שאני יודעת לפחות לכתוב. ואם אין לי די כישרון לכתוב לעיתונים או ספרים, יכולה אני בכל זאת לכתוב לעצמי... אני רוצה להוסיף ולחיות גם לאחר מותי! ולכן מודה אני כל כך לאלוהים, שבשעת לידתי כבר נתן לי את האפשרות להתפתח ולכתוב ולבטא את כל אשר בלבי. כשאני כותבת הכל עובר, צערי חולף, אומץ לבי חוזר... אני מקווה, אני כל כך מקווה, כי בכתיבה אני יכולה לבטא את הכל, את מחשבותיי, את שאיפותיי ואת פרי דמיוני". (4 באפריל, 1944)
"לפעמים נדמה לי שאלוהים רוצה לנסותני, גם עכשיו וגם אחר כך: אני חייבת להיות טובה בכוחות עצמי, בלי דוגמאות ובלי עצות. אם אצליח בכך, אהיה אחר כך חזקה יותר. מי מלבדי יקרא אחר כך את המכתבים האלה? מי מלבדי ינחם אותי? כי לעתים קרובות אני זקוקה לנחמה, לעתים קרובות אינני חזקה די הצורך. אני נכשלת יותר משאני מצליחה. אני יודעת זאת ומנסה מפעם לפעם, כל יום מחדש, לתקן את עצמי....
יש לי אידיאלים משלי, ורעיונות ותכניות משלי, אך עדיין איני יודעת לבטאם. אכן, כה רבות המחשבות העולות בליבי בערב, כאשר אני לבדי, או גם בשעות היום, כאשר אני מוכרחה לשאת אנשים שהיו לי לזרא, ושמפרשים תמיד את כוונותיי שלא כהלכה. לכן אני חוזרת לבסוף תמיד אל יומני. הוא נקודת המוצא ונקודת הסיום, כי קיטי סבלנית תמיד, ולה אבטיח שעל אף הכל אחזיק מעמד, אמצא את דרכי ואבלע את דמעותיי. מי ייתן ויכולתי לראות את התוצאות כבר עכשיו... אל נא תדוני אותי לכף חובה. אנא, ראי בי אדם שגם הוא מגיע לעתים לידי התפרצות. שלך, אנה". (7 בנובמבר, 1942)
"באמת, אל נא תחשבי שקל הדבר להיות המרכז הבלתי מחונך של משפחת מסתתרים קפדנית. בערב, כאשר אני שוכבת במיטתי ומהרהרת בכל חטאי ובכל החסרונות שמייחסים לי, אני כל כך מתבלבלת מרוב האשמות, שאני פורצת בצחוק או בבכי, לפי מצב הרוח. ואז אני נרדמת בהרגשה המשונה, שאני רוצה להיות שונה משהנני, או שונה ממה שאני רוצה להיות, או שאני רוצה להתנהג בצורה שונה משאני רוצה, או בצורה שונה משאני עושה. ריבונו של עולם, עכשיו אני מבלבלת גם אותך. סלחי לי, אבל אינני אוהבת למחוק מה שכתבתי, ואסור לבזבז נייר בימי מחסור אלה. אני רק יכולה לייעץ לך לא לחזור ולקרוא את הפסוק הקודם וביחוד לא להתעמק בו – בין כך ובין כך לא תרדי לסוף דעתי". (28 בנובמבר, 1942)
"אני מרגישה עצמי כצפור שעקרו כנפיה וניקרו עיניה – והנה היא מתעופפת בכלובה הצר בחשכה האופפת אותה, ומתנגשת בסורגי הכלוב. 'החוצה! אויר! צחוק!' משוועת נפשי. איני מנסה להשיב. אני שוכבת על ספה וישנה כדי לקצר את הזמן, את הדממה, את הפחד האיום – הרי להימלט מהם אי אפשר". (29 באוקטובר 1943)
"שערי בנפשך, אילו היינו כולנו מתאוננים ומראים פנים חמוצים, לאן היינו מגיעים? לעיתים אני שואלת את עצמי: 'היש מי שמסוגל להבין זאת, בלי לשים לב לשאלה אם אני יהודיה או לא-יהודיה, היש מישהו שיכול לראות בי את הנערה המתבגרת שיש לה צורך כזה בשעשוע בלי רסן? אינני יודעת, ואינני יכולה לדבר על כך עם איש, כי אפרוץ בבכי. הבכי מביא לעתים רווחה כה גדולה...אך די בכך. כיוון שהעליתי את הדברים בכתב, חלף קצת אותו מצב רוח של 'דואבת עד שאול'". (24 בדצמבר, 1943)
"אנו חסרים כאן הרבה, הרבה מאוד, וזה זמן רב מאוד, ואני מרגישה בכך כמוך. אינני מתכוונת לדברים חיצוניים, כי אלה ישנם. אני מתכוונת לדברים פנימיים. אני משתוקקת כמוך לחופש, ואוויר, אבל עכשיו אני סבורה, שניתן לנו פיצוי נדיר על מחסורים אלה. הבינותי זאת פתאום כאשר ישבתי הבוקר לפני החלון. אני מתכוונת לפיצוי פנימי. כאשר הבטתי החוצה והסתכלתי באלוהים ובטבע, הייתי מאושרת, ממש מאושרת, וכל זמן שיש אושר פנימי זה, האושר על טבע, בריאות והרבה דברים אחרים, כל זמן שאדם נושא אותו בקרבו, מובטח לו שיהיה תמיד מאושר. עושר, כבוד, הכל אפשר להפסיד, אבל אותו אושר בליבך יכול רק להתכסות בצעיף, אבל תמיד, כל ימי חייך, יוסיף לעשותך מאושר. כל זמן שאתה יכול לשאת בלי פחד את עיניך אל השמיים – יודע אתה כי טהור אתה בקרבך, וכי שוב ישוב האושר.". (23 בפברואר, 1944)
"כל פעם כאשר אני מקבלת ווסת – וזה קרה לי עד כה רק שלוש פעמים – יש לי הרגשה שלמרות כל הכאב, אי הנעימות והגועל, אני נושאת בתוכי סוד מתוק, ואף שאין זה גורם לי אלא טרדה, אני שמחה תמיד לקראת השעה כאשר שוב ארגיש את הסוד הזה בקרבי. סיס הייסטר כותבת שנערות צעירות בגיל זה אינן בוטחות בעצמן, ושהן מתחילות לגלות כי הן בני אדם בעלי רעיונות, מחשבות והרגלים משלהם. כיוון שבאתי הנה זמן קצר לאחר שמלאו לי שלוש עשרה שנה, התחלתי להרהר בעצמי מוקדם יותר מנערות אחרות ולהכיר כי אני 'אדם בפני עצמו'.
לעתים, כאשר אני שוכבת בערב במיטה, אני מרגישה צורך נורא לנגוע בשדי ולהרגיש באיזו בטחה ושקט דופק לבי. מתחת לסף ההכרה כבר היו לי הרגשות כאלה עוד לפני שבאתי הנה, כי אני יודעת שפעם אחת, כאשר ישנתי אצל חברה, הרגשתי צורך עז לנשק לה ואף עשיתי זאת. על כרחי הייתי סקרנית ביחס לגופה, כי תמיד הייתה מסתירה אותו מפני. הצעתי לה כי כאות לידידתנו ניגע זו בשדיה של זו, אבל היא סירבה. אני מגיעה לידי התפעלות כל פעם שאני רואה דמות אישה ערומה, כגון פסל של ואנוס. לעתים נראה הדבר בעיני כה נפלא ויפה, שעלי לכבוש את דמעותיי". ( 5 בינואר 1944)
"משונה הדבר: לפעמים אני רואה את עצמי בעיני האחר. אני יושבת בנחת ומעיינת בענייניה של אחת, 'אנה', ומדפדפת בספר חיי כאילו היה זה ספרו של זר". (12 בינואר, 1944).
"יש באופיי קו אחד שהוא וודאי בולט לעיני כל מי שהכיר אותי: יודעת אני את עצמי. בכל מה שאני עושה, מסוגלת אני להתבונן בעצמי כאילו הייתי זרה. אני עומדת נוכח אנה זו של כל ימות השנה בלי משוא-פנים ובלי שק מלא התנצלויות, ורואה מה טוב במעשיה ומה רע. 'הרגשה עצמית' זו אינה מרפה ממני אף לרגע, ועם כל מילה היוצאת מפי אני יודעת מיד: 'זה צריך היה להיות אחרת' ו'זה טוב כמו שהיה'. אני דנה את עצמי לכף חובה בדברים רבים מאוד, ומדי פעם מבינה אני יותר כמה צדק אבא באמרו, כי 'כל ילד חייב לחנך את עצמו'. אין הורים יכולים לעזור אלא בעצה טובה ובהדרכה, אבל עיצוב אפיו של אדם הוא בידי עצמו... ריפאתי את עצמי על ידי שהוקעתי לעיני עצמי את מעשי שלא היו נכונים". (15 ביולי, 1944)
"אני סובלת – וסבלתי – ממצבי רוח שסימאו את עיני ולא הניחו לי לראות את הדברים אלא בצורה סובייקטיבית. לא ניסיתי להרהר בשקט בדברי הצד שכנגד ולפעול ברוחם של אלה שברתחת מזגי העלבתים או ציערתים. התכנסתי לתוך עצמי, התבוננתי רק בעצמי. ביטאתי את כל שמחתי ולעגי וצערי ביומני. יומן זה הוא לי בעל ערך רב, כי הפך לי לספר זיכרונות, אך ברבים מדפיו הייתי יכולה לרשום 'חלף-עבר'.... לאהוב את אמא באמת, באהבה ובדבקות של ילד – זאת איני יכולה. חסר בי הרגש הזה. אני מרגיעה את מצפוני במחשבה, שמוטב היה לרשום את דברי התרעומת על גבי הנייר מאשר להכריח את אמא לשאת אותם בליבה". (2 בינואר 1944)
"אולי תוכלי לומר לי, מדוע נוהגים הכל להסתיר בחרדה כזאת את הנעשה בליבם פנימה? ומדוע, בהיותי בחברה, אני נוהגת תמיד בצורה שונה לגמרי משהייתי צריכה לנהוג? מדוע אין אנשים נותנים אמון זה בזה? וודאי יש סיבה לכך, אך לעתים נדמה לי, כי רע הדבר שאין למצוא יחס של אמון, ואפילו אצל אנשים הקרובים לך ביותר. נדמה לי, שהתבגרתי מאז ליל חלומי, שנעשיתי הרבה יותר 'אדם העומד ברשות עצמו'". (22 בינואר, 1944)
"הייתי רעשנית, רק מפני שלא רציתי להיות תמיד עצובה. הייתי נועזת, רק כדי להחריש את הקול הפנימי שבי. שיחקתי את תפקידי במשך שנה וחצי, יום אחר יום. לא התאוננתי, לא סטיתי מן הקו שלי – ועכשיו נסתיימה המלחמה. ניצחתי. אני עצמאית בגוף וברוח, אין לי עוד צורך באמא. המאבק חיזקני. ועכשיו שהתגברתי על הקשיים, שסיימתי את מאבקי, עכשיו אני רוצה להמשיך וללכת בדרכי, בדרך הטובה בעיני". (5 במאי, 1944)
חגית אלמקייס עוסקת בתרפיה באמצעות תהליכי כתיבה ויצירה. hagilgulim@gmail.com
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם